שלוש המלחמות או הסכסוכים הגדולים הנמשכים כיום מדגימים את תנודתיות ההצטלבות בין המקומי לגלובלי.
בסכסוך חמאס-ישראלי, אנו רואים כיצד תחזוקה של מדינת המתנחלים-קולוניאליסטים שזורה בשימור ההגמוניה העולמית של ארצות הברית.
במלחמה באוקראינה עוררה מלחמת התשה עקובה מדם בין שתי מדינות בעקבות הדחיפה של וושינגטון להרחיב את נאט"ו למדינה של ברית המועצות לשעבר.
בים סין הדרומי, אנו עדים כיצד מחלוקות על טריטוריה ומשאבי טבע הועלו לסכסוך עולמי על ידי המאמץ האמריקני לשמור על ההגמוניה הגלובלית שלה מול סין, אליה היא מפסידה את התחרות הגיאו-כלכלית אך ממנה היא ממשיכה ליהנות. עליונות צבאית מוחלטת.
בקיצור, הגורם העיקרי לאי היציבות העולמית כיום נעוץ במיזוג של המקומי והגלובלי, גיאופוליטיקה וגיאו-כלכלה, אימפריה וקפיטליזם.
מאזן כוחות, מאזן טרור
מה שהופך את הסכסוכים הנוכחיים להפכפכים במיוחד הוא שהם מתרחשים תוך היעדר כל סמכות כפייה רב-צדדית יעילה לכפות הסדר בדרכי שלום. באוקראינה, מאזן הכוח הצבאי הוא שיקבע את תוצאות המלחמה, וכאן נראה שרוסיה מנצחת על הציר אוקראינה-נאט"ו-ארה"ב.
במזרח התיכון, אין כוח כפייה אפקטיבי להתנגד לבהמה הצבאית הישראלית-ארה"ב - מה שהופך את זה ליותר מדהים שלמרות מסע רצח עם שנמשך כבר כמעט ארבעה חודשים, ישראל לא השיגה את המלחמה העיקרית שלה. מטרה להשמיד את חמאס.
בים סין הדרומי, מה שקובע את מהלך האירועים הוא יחסי הכוחות בין סין לארצות הברית. אין "כללי משחק", כך שתמיד קיימת אפשרות שספינות אמריקאיות וסיניות שמשחקות "עוף" - או הולכות זו לזו, ואז סוטה ברגע האחרון - יכולות להתנגש בטעות, וההתנגשות הזו עלולה להסלים צורה גבוהה יותר של סכסוך כמו מלחמה קונבנציונלית.
ללא אילוצי כפייה יעילים שמטיל ארגון רב-צדדי על ההגמון ובני בריתו, האחרון יכול בקלות לרדת לרצח עם ולרצח המוני. בין אם בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטן או בעזה, אמנת ז'נבה והאמנה נגד רצח עם, הוכחו כפיסות נייר בלבד.
זכות ההגנה העצמית
בהיעדר שופט רב צדדי שיכול לכפות את רצונו, רק פיתוח כוח נגד פוליטי, דיפלומטי וצבאי יכול לרסן את ההגמון. זה הלקח שלימדו את העולם מלחמות השחרור הלאומי באלג'יריה ובווייטנאם. זה הלקח שההתנגדות הפלסטינית מלמדת אותנו היום.
זו הסיבה שאפילו כאשר אנו מגנים את מלחמות האימפריה המנוהלות על ידי ההגמון, עלינו להגן על זכותם של אנשים לפנות להגנה עצמית מזוינת.
זה לא אומר שלמאמצים להשכנת שלום על ידי החברה האזרחית העולמית אין תפקיד. הם כן. אני עדיין זוכר איך זמן קצר לפני הפלישה לעיראק, ניו יורק טיימס יצא עם מאמר ב-17 בפברואר 2003, בתגובה להתגייסות מסיבית נגד הפלישה המתוכננת לעיראק, שאמר שנשארו רק שתי מעצמות בעולם, והן ארצות הברית ודעת הקהל העולמית, ואז הנשיא ג'ורג' בוש התעלם מההשתפכות הזו של התנגדות עולמית על סכנתו.
החברה האזרחית הגלובלית אכן תרמה לסיום המלחמות באפגניסטן ובעיראק על ידי שחיקת הלגיטימיות של המלחמות הללו בקרב הציבור האמריקני, מה שהפך אותן לא פופולריות עד כדי כך שאפילו דונלד טראמפ גינה אותן - בדיעבד כלומר - וכך גם אישים רבים שהצביעו למלחמה בקונגרס האמריקאי.
להחלטה האחרונה של בית הדין הבינלאומי שהורה לישראל למנוע רצח עם בעזה עשויה להיות השפעה דומה להתנגדות של החברה האזרחית העולמית לפלישה של בוש הבן לעיראק. להחלטת ה-ICJ אולי אין השפעה מיידית על המלחמה המתמשכת, אבל היא תכרסם את הלגיטימיות של פרויקט הקולוניאליזם של המתנחלים והאפרטהייד בטווח הארוך, ותעמיק את בידודה של ישראל בטווח הארוך.
שלום צודק
לעתים קרובות אנו רואים בשלום מדינה אידיאלית. אבל שלום בית הקברות אינו שלום. שלום שנקנה במחיר של דיכוי פאשיסטי לא רק שאינו רצוי אלא גם לא יחזיק מעמד.
עמים מדוכאים כמו הפלסטינים יסרבו לשלום בכל מחיר, שלום שמתקבל במחיר של השפלה. כפי שהראו ב-76 השנים שחלפו מאז הנכבה, גירושם המסיבי מאדמותיהם ומבתיהם, הפלסטינים לא יסתפקו בשום דבר פחות מאשר שלום עם צדק, כזה המאפשר להם לשחזר את אדמותיהם שנתפסו על ידי ישראלים, להקים מדינה ריבונית. "מהנהר ועד הים", ולאפשר להם להרים את הראש בגאווה.
שאר העולם חייב להם את תמיכתו מכל הלב כדי לממש שלום צודק כזה בכל האמצעים האפשריים, גם כאשר אנו פועלים להתנגד למלחמות האימפריה המנוהלות על ידי הגמונים בחלקים אחרים של העולם.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו