בין הפעילויות הרווחיות הרבות של בלומברג ישנה אפשרות נוחה בלומברג, שפרסמה זה עתה את ממצאיה לשנת 2017.
הוא מכסה רק את 500 האנשים העשירים ביותר, והוא מכריז בגאווה שהם הגדילו את הונם בטריליון דולר בשנה אחת בלבד.
הונם עלה ב-23% והגיע ל-5 טריליון דולר נוחים (כדי לשים את זה בפרספקטיבה, התקציב האמריקאי עומד כעת על 3.7 טריליון).
משמעות הדבר היא כמובן צמצום שווה ערך לשאר האוכלוסייה, שהפסידה את טריליון הדולרים הללו.
מה שלא ידוע לרווחה הוא שכמות מחזור הכסף נשארת זהה; שום כסף חדש לא הודפס כדי להכיל את 500 המיליארדרים העשירים ביותר!
למעשה, פורבס, המגזין לעשירים, קובע שיש למעלה מ-2.000 מיליארדרים בעולם, ושמספר זה הולך לגדול ולגדול במהירות.
סין
סין עברה כעת את ארה"ב, עם 594 מיליארדרים בהשוואה ל-535 של ארה"ב - וכל שלושה ימים נולד שם מיליונר חדש. יש אפילו מועדון אקסקלוסיבי של מיליארדרים, מועדון היזמים של סין, שמקבל חברים רק פה אחד של 64 חבריו הנוכחיים. יחד יש להם 300 מיליארד דולר, שווה ערך ל-4.5% מהתוצר הלאומי הגולמי הסיני (GNP).
כנורמה, העושר הסיני הוא עניין משפחתי, מה שאומר שבעוד 10 שנים הם ישאירו מורשת של טריליון דולר, ככל הנראה לבניהם; וכמות העושר המורשת עומדת לעלות לשלושה טריליון דולר בעוד 1 שנה.
אנו יודעים ממחקר גדול של הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי, שכיסה 65 מדינות בתקופה המודרנית, שעיקר העושר מגיע מכסף שעבר בירושה. הסיבה לכך היא שכפי שכולנו יודעים, כסף מוליד כסף.
"אומללות מביאה אומללות, עושר מביא עושר"
למעשה, רונלד רייגן התחיל את הקמפיין שלו: "אומללות מביאה אומללות, עושר מביא עושר" - לכן, עלינו להטיל מס על עשירים פחות מאשר על עניים.
עם זאת, זה עתה אימץ את חוק המס של דונלד טראמפ בארה"ב מקצץ מסים לחברות, ובכך מגדיל את הגירעון בארה"ב ב-1.7 טריליון דולר במשך עשר שנים. איש כנראה לא שם לב שהגירעון בארה"ב כבר מסתכם ב-18.96 טריליון דולר או כ-104% מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) של 12 החודשים הקודמים.
לרפורמת המס הזו תהיה השפעה עמוקה על אירופה, על ידי העברה לשם רבות מהעלויות של הרפורמה, באמצעות מאזן תשלומים ומסחר. חמשת שרי האוצר החשובים ביותר של אירופה, כולל בריטניה, כתבו מכתב מחאה, כמובן לשמחתו של הנשיא טראמפ, שתופס רק את ארה"ב כמנצחת, ואת כל האחרים כמפסידים.
כל הסכום המדהים הזה של כסף בכמה ידיים (8 אנשים בעלי עושר זהה ל-2.3 מיליארד אנשים), מביא אותנו לשלושה שיקולים רלוונטיים: א) מה קורה עם החוב העולמי ב) איך ממשלות עוזרות לעשירים להתחמק ממיסים ; ג) היחס בין אי צדק לדמוקרטיה. אף אחת מהפרספקטיבות הללו לא נותנת מקום לתקווה, ופחות מכל אמון במעמד הפוליטי שלנו.
החוב של העולם
בואו נתחיל עם החוב של העולם. אני לא זוכר שראיתי כתבה אחת על כך בשנה האחרונה. עם זאת, קרן המטבע הבינלאומית התריעה: החוב הגולמי של המגזר הלא-פיננסי הוכפל במונחים נומינליים מאז סוף המאה ל-152 טריליון דולר.
מדובר בשיא של 225 אחוז מהתמ"ג העולמי. שני שלישים מגיעים מהמגזר הפרטי ושליש מהמגזר הציבורי. אבל זה גדל מלמטה מ-70% מהתמ"ג בשנה שעברה עכשיו ל-85%, עלייה דרמטית בזמן כה קצר.
למעשה, המכון המכובד למימון בינלאומי מעריך שבסוף 2017 החוב העולמי – הפרטי והציבורי – היה מגיע ל-226 טריליון דולר מדהים, יותר מפי שלושה מהתפוקה הכלכלית השנתית העולמית...
נראה שזה לא מעניין אף אחד. אבל בואו ניקח את מצב הכלכלה האמריקאית, ואת המקרה של נשיא גאה שמתגאה במדד הצמיחה, המוערך כעת ב-2.6 אחוזים.
ובכן, זה מראה את חוסר ההתאמה של התמ"ג כאינדיקטור תקף. צמיחה היא מדד מאקרו כלכלי. אם 80 אחוז הולכים לכמה ידיים, והפירורים לכל האחרים, שמשלמים את רוב המסים, זה לא דוגמה לצמיחה; זו רק בעיה שמחכה להתפוצץ.
מה שכן, אף אחד לא חושב על הגידול בגירעון. סך החוב הפרטי בסוף הרבעון הראשון של 2017 עמד על 14.9 טריליון, עם עלייה של 900 מיליון דולר בשלושה חודשים.
בעוד שהמשכורות עלו מ-9.2 מיליארד דולר ב-2014 ל-10.3 מיליארד דולר ברבעון השני של 2017, החוב של המשפחות עלה מ-13.9 מיליארד דולר ל-14.9, גידול של מיליארד דולר תוך ארבעה חודשים בלבד.
צְמִיחָה? איזו צמיחה?
על איזו צמיחה אנחנו מדברים? למעשה, יש לנו 86 אחוז מהאוכלוסיה העומדים בפני חוב הולך וגדל, בעוד שהם הופכים בגלל ריכוז העושר בידיים של אחוז אחד בלבד מהאוכלוסייה.
זה צריך לעורר דאגה לכל ממשל, שמאל או ימין. למעשה, אין זה מפתיע ש-400 האנשים העשירים ביותר בארה"ב, בראשות וורן באפט, כתבו לטראמפ ואמרו לו שהם בסדר ושהם לא צריכים הנחה במס; ושהוא צריך לדאוג לחלק העני ביותר של האוכלוסייה.
הכסף הנסתר
כעת, הדרך המועדפת להתחמק ממיסים היא להכניס כסף למקלטי מס, שבהם מגויסים בין 21 ל-30 טריליון דולר.
רשת Tax Justice מדווחת כי מערכת זו "מעוצבת ומופעלת" על ידי קבוצה של מומחים בשכר גבוה מהבנקים הפרטיים הגדולים בעולם (בהנהגת UBS, הקרדיט סוויס, ו גולדמן זאקס), משרדי עורכי דין ומשרדי רואי חשבון ונסבלים על ידי ארגונים בינלאומיים כגון בנק להסדרים בינלאומיים, ה קרן המטבע הבינלאומית, ה בנק עולמי, ה ה-OECD, וה G20.
כמות הכסף שהוסתרה גדלה משמעותית מאז 2005, וחידדה את הפער בין עשירי העל לשאר העולם. וזו הסיבה שהיה לחץ רב לחייב את הבנקים לפתוח את חשבונותיהם לבדיקה פיסקלית, וללחוץ על איי בהאמה, הונג קונג, פנמה ומדינות עולם שלישי אחרות.
עכשיו, עוד דוגמה טובה לצביעות השלטת: הפגישה האחרונה של שרי האוצר של האיחוד האירופי (אקופין), לא הצליחה לקבל החלטה על משהו מתועב: כמה מדינות חברות (לוקסמבורג, בריטניה, אירלנד, הולנד , מלטה וקפריסין), מארחות מקלטי מס בשטחן.
מלכת אנגליה השקיעה 10 מיליון פאונד בגן עדן מס אנגלי. ולשתי מדינות בארה"ב, במיוחד דלאוור, יש מקלטי מס שהם בלתי חדירים אפילו ל-CIA וה-FBI.
מקלטי מס כמו איי קיימן, ג'רזי ואיי בהאמה היו הרבה פחות מתירניים, מצאו חוקרים, מאשר מדינות כמו נבדה, דלוור, מונטנה, דרום דקוטה, וויומינג וניו יורק.
"[האמריקאים] גילו שהם באמת לא צריכים לנסוע לפנמה", אמר ג'יימס הנרי מ-Tax Justice Network. אקופין החליטה שהם ימשיכו לדפוק את מדינות העולם השלישי, עד שיחליטו מה לעשות בבית.
לכן, המערב מכריז על עקרונות של שקיפות ואחריות, כל עוד הוא יכול לכפות אותם על אחרים. אבל יש פרדוקס לממשלות המערב: אם מקלטי המס האלה היו סגורים, מכיוון שרוב הפיקדון מגיע מהמערב, הם היו יכולים לקבל הרבה יותר מסים.
אם לקחת רק את המקרה של ארה"ב: מכללת ריד הכלכלן קים קלאוסינג מעריך שהיפוכים במקלטי מס וטכניקות אחרות להזנת הכנסה הפחיתו את הכנסות משרד האוצר ב-111 מיליארד דולר ב-2012.
ולפי תחזית חדשה של משרד התקציבים של הקונגרס, שחיקת בסיס התאגידים תמשיך לקצץ בתקבולי מס חברות במהלך העשור הבא.
לכן חייב להיות ברור שאם ממשלות נותנות להכנסותיהן מתאגידים ומבעלי הכנסה גבוהים להתכווץ, הן אינן פועלות לטובת האזרח הממוצע.
"תנו לנו להגן על העשירים ביותר"
אז בואו נסיק את המסקנות שלנו. אף אחד לא שם לב לחוב העולמי, שהולך וגדל ללא שליטה, אבל אנחנו משאירים את הבעיה לדורות הבאים, בתקווה שיטפלו בה. אנחנו ממשכנים אותם בחובות, עם שינויי אקלים, וכל מה שאפשר, כדי למנוע קורבנות מצידנו עכשיו.
נראה שהמוטו שלנו הוא: בואו נגן על העשירים ביותר, ונצפה פחות מהם ויותר מהאחרים. בשנת 1952, מיסי הכנסה של חברות מימנו כ-32% מממשלת ארה"ב. זה התכווץ ל-10.6 אחוזים עד 2015. בעוד שמקלטי מס אינם הגורם הבלעדי לשינוי הזה, ראוי לציין שחלקם של רווחי החברות המדווחים במקלטי מס גדל פי עשרה מאז שנות ה-1980. ועכשיו מגיעה מטראמפ מתנת המס הענקית לחברות.
מדיניות זו, שהוסתרה לאזרחים, ולעולם לא קיבלה לגיטימציה על ידי שום מעשה חוק רשמי, מתגלה כעת בגלל הגידול הענק של אי השוויון, שאין לו תקדים בהיסטוריה.
לפי אוקספם, לבריטניה תהיה יותר אי צדק חברתי בשנת 2020, מאשר בזמנים של המלכה ויקטוריה. העולם מתקדם מהר יותר להשקעות ועסקאות פיננסיות, ולא לייצור סחורות ושירותים, שאינם זוכים לתגמול מיידי. ההערכה היא שעם טריליון דולר אחד אתה יכול לקנות את הייצור העולמי של יום של סחורות ושירותים.
באותו יום, העסקאות הפיננסיות מגיעות ל-40 טריליון דולר. זה אומר שעל כל דולר שנוצר בידי אדם, יש 40 דולר שנוצרו מהפשטות פיננסיות.
גלובליזציה
גלובליזציה היא כמובן מתגמלת בירות, לא בני אדם. ובכן, יש לזה השפעה על הפוליטיקה, ולא הטובה ביותר.
בכל מקום יש מספר הולך וגדל של מפסידים, במיוחד במדינות עשירות, גם בגלל התפתחות טכנולוגית, ושינוי בצריכה. דוגמה קלאסית היא מכרות הפחם שטראמפ רוצה להקים לתחייה, כדי להפוך את אמריקה לגדולה שוב.
אבל הפחם מתבטל ללא הרף בגלל דאגות אקלים (גם אם לא מספיק מהר), ואוטומציה מפחיתה במידה ניכרת את מספר העובדים שיש להעסיק. רובוטים יהיו אחראים ב-2040 ל-42% מהייצור של סחורות ושירותים, לעומת 16% כיום. המשמעות היא כ-86 מיליון מובטלים חדשים, במערב לבדו, לפי ארגון העבודה הבינלאומי.
אלה שנותרו מחוץ ליתרונות הגלובליזציות מסתכלים על המנצחים, שהם רואים שהם מחוברים היטב למערכת. זה מביא לגלובליזציה של טינה ותסכול, אשר תוך כמה שנים הובילה לעליית מפלגות הימין בכל מדינות אירופה, גרמה לברקזיט ולטראמפ. פעם השמאל היה נושא הדגל של המאבק לצדק חברתי. עכשיו זה נכון!
לבסוף, הגלובליזציה איבדה את הברק שלה - אבל לא את כוחה. כעת, הוויכוח הוא על איך לעשות דה-גלובליזציה, ומה שמדאיג הוא שהוויכוח הוא לא על איך להביא את התהליך לשירות המין האנושי, אלא איך לפרוס פופוליזם ולאומיות ושנאת זרים כדי "תנו לנו לעשות ארה"ב נהדרת שוב", לעלייה בעימותים ובעימותים.
מאוחר מידי?
ארגונים בינלאומיים כמו קרן המטבע והבנק העולמי - שטוענים כבר שני עשורים שהשוק הוא הבסיס היחיד להתקדמות, שברגע ששוק חופשי לחלוטין יהיה במקום, הגבר והאישה הפשוטים יהיו הנהנים - החליפו את ההפך גלגל שיניים.
עכשיו כולם מדברים על הצורך שהמדינה תהיה שוב הפוסקת ברגולציה והכלה חברתית, כי הם גילו שעוול חברתי הוא בלם לא רק לדמוקרטיה, אלא גם לקדמה כלכלית.
אבל למרות כל מאה קולף, הם די מאוחרים ביום. השד יצא מהבקבוק, והכוחות אפילו לא מנסים להחזיר אותו. צביעות מוחלטת, אינטרסים וחוסר חזון החליפו לצערנו את המדיניות.
רוברטו סאביו הוא המייסד והמנהל הכללי לשעבר של סוכנות הידיעות הבינלאומית שירות שירות העיתונות (שב"ס).
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו