ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנוסימן לתקופה הוא שגרמניה מקימה מרד נגד נשיא הנציבות האירופית, ג'אם קלוד יונקר, שאותו הטילה הקנצלרית אנגלה מרקל ב-2014 לאחר מאבק חזק עם דיוויד קמרון, אז ראש ממשלת בריטניה רב עוצמה. הקבוצה של ויסוגרד, שהוקמה על ידי פולין, הונגריה, סלובקיה וצ'כיה, שקמה מחדש מאפר, והפכה לקול אנטי בריסל, ביקשה להחזיר את הנציבות בסמכות המדינות. כשמרקל ארגנה פגישה של מנהיגי ששת המייסדים המקוריים של האיחוד האירופי, בברלין, היא הזמינה את דונלד טוסק, נשיא המועצה, אך לא את ז'אן קלוד יונקר, שהוא נשיא הנציבות. ווולפגנג שאובל, שר האוצר הגרמני, פתח בפנייה: "הגיע הזמן להחזיר את בריסל לשליטת המדינות".
זה מוזר שהדיון על הברקזיט התעלם לחלוטין מהפעולה הזוחלת לסיים את האופי העל-לאומי של האיחוד האירופי. מה שנמצא בתהליך, למעשה, הוא דבר בעל חשיבות קיצונית: קץ הבינלאומיות וחזרה אל הלאומי. וזה אחד מפירות הגלובליזציה... יפן, סין ורוסיה נמצאות בשיא הלאומיות.
גלובליזציה אינה מונח ניטרלי. הגלובליזציה שנכפתה לאחר קריסת חומת ברלין הייתה ז'קט ישר חזק כמו אלו של האידיאולוגיות, שהואשמו להביא למלחמת העולם השנייה ולחמישים שנות מלחמה קרה. היא הציגה את השוק כבסיס היחיד לחברה, עם ביטול כל מחסום לאומי לזרימה חופשית של בירות וסחר. היא אכן התנערה, כמיושן, מערכי הצדק החברתי, המוסדות החברתיים, (כמו רווחה); המדינה נתפסה כמכשול, בעיה, לא כפתרון.. הערכים החדשים היו, למשל, הצלחה אינדיבידואלית על פני ערכי הקהילה. רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר שינו את כיוון העולם. תאצ'ר אמר באופן מפורסם: "אין דבר כזה חברה. יש רק יחידים". רייגן במקור אפילו רצה לחסל את משרד החינוך...
ובכן, כעת כל עיתונאי מגלה שהברקזיט ודונלד טראמפ הם תוצאה של המרד של קורבנות הגלובליזציה. חשוב לציין שהם בדרך כלל הולכים ימינה, למעט מקרים בודדים, כמו Podemos בספרד או ברני סנדרס בארה"ב. סנדרס מכריז כי "ב-15 השנים האחרונות נעלמו כמעט 60.000 מפעלים ויותר מ-4.8 מיליון משרות ייצור בשכר טוב, מכיוון שהסכמי סחר הרסניים עודדו תאגידים לעבור למדינות בעלות שכר נמוך", הוא יוצא נגד טאבו שהאליטה וכלכלן מיינסטרים אפילו לא דנים. סחר חופשי הוא מנוע צמיחה, והסטטיסטיקה שם כדי להוכיח זאת. הבעיה, המשך סנדרס, היא שהעובד החציוני מרוויח כעת 726 דולר פחות מאשר ב-1973, והעובדת החציונית מרוויחה 1.1.54 דולר פחות מאשר ב-2007. וכמעט 47 מיליון אמריקאים חיים כעת בעוני. בינתיים, העשירית העליונה מתוך 1 אחוז מהאמריקאים המצליחים, מחזיקה כעת בכמות של 90 אחוזים התחתונים. ל-62 האנשים העשירים ביותר על הפלנטה הזה יש עושר כמו המחצית התחתונה של אוכלוסיית העולם: כ-3.6 מיליארד בני אדם".
סנדרס העמיד אותנו לדילמה: "השינוי יבוא מדמגוגיה, קנאות ורגשות נגד מהגרים, שנאת זרים ופופוליזם, אלא אם כן הנשיא החדש יתמוך נמרצות בשיתוף פעולה בינלאומי שמקרב את עמי העולם, מפחית את ההיפרלאומיות ומצמצם את האפשרות למלחמה. : ומעל לכל, זה יגן על אנשים עובדים, לא רק על אלה מהאליטה".
אז הבעיה היא לא שהגלובליזציה מביאה לצמיחה. הבעיה היא שהמדינה השאירה את השוק לא מוסדר, ללא כל חלוקה מחדש. מדוע אלו שנותרו בחוץ יצביעו עבור החוכמה המקובלת של המערכת, כשהם קורבנות?
המנוע של סוג זה של צמיחה היה חמדנות. כעת, החשש שסנדרס מעורר כבר מותקן היטב באירופה. ההגירות הזינו אותו, באמצע פחדים בעלי אופי שונה, מטרור ועד שינויי אקלים, מאוכל רע ועד ירידה בשירותים החברתיים. קל לרכוב על פחד וטינה, ואירופה יודעת זאת היטב: זה קרה בשנות השלושים, והיטלר השאיר אירופה הרוסה.
רצף של משאל עם מזרז כעת את גוועה של הדמוקרטיה. בברקזיט, 70% מהאנשים הצביעו. זה אומר ש-36% הפכו את הרוב: אזרח אחד מתוך שלושה. לפי המועצה האירופית ליחסי חוץ, יש 32 משאל עם שנקרא ב-18 מדינות באיחוד האירופי. וכעת יש 47 מפלגות פוליטיות שחולקות עמדות אנטי-אירופיות. בשליש מהמדינות החברות ה-28 הן חלק מהקואליציות של הממשלה, ויציאתן דחפה את המפלגות המסורתיות לאמץ חלק מהעמדה שלהן. משאל עם מסתכמים בהוטו. האיחוד האירופי יעמוד בפני אתגר חזק מתהליך זה של וטוקרטיה... אבל גם הרעיון של אינטרנציונליזם יהיה הקורבן...
הרעיון מאחורי האינטרנציונליזם, וליתר דיוק המשפט הבינלאומי, מבוסס על קבלת עקרונות וערכים שלפיהם האזרחים מרגישים קהילה והשתתפות. האם על בסיס זה ישויות לאומיות מסכימות לוותר על חלק מריבונותן. הם מרגישים שזה מרחיב את הקונצנזוס הלאומי לאמנות והסכמים, המקרינים את דעותיהם ואינטרסים בעולם של שיתוף פעולה ברמה בינלאומית. המשפט הבינלאומי ושיתוף הפעולה היו הרעיונות החדשים, שעלו מאפר מלחמת העולם השנייה. האומות המאוחדות היו האמצעי חסר התקדים ביותר לשלום ולשיתוף פעולה מתמשכים: וקצת לאחר מכן, הרעיון של איחוד אירופי, וזה כישות על-לאומית, לא רק ארגון בין-ממשלתי, כמו האו"ם. באמצעות האו"ם הושמו סכנות המלחמה הקרה תחת שליטה כלשהי. דרך האו"ם נוהל תהליך הדה-קולוניזציה. האו"ם היווה את המסגרת ליחסי צפון-דרום בעולם ולפיתוח הפילוסופיה שלו, תוך שיתוף של המשפט הבינלאומי כמכשיר לדיאלוג, וצדק חברתי, השתתפות ודמוקרטיה, המבוססת על דיאלוג ושיתוף פעולה, כדי ליצור מציאות מתמשכת. שלום ופיתוח אנושי ההישג החדש למין האנושי.
ובכן, כל זה הלך טוב, עד ב-1981 בפסגת קנקון. רייגן ותאצ'ר החזירו את הרעיון שדמוקרטיה אוניברסלית היא אשליה לא צודקת. ריגן שאל את ראשי המדינות האחרים, שבאו לדון כיצד לקדם שיתוף פעולה: מדוע למדינתי יהיו אותן זכויות כמו לסן מרינו? הבה נחזור למדיניות שבה מדינות יכולות להגן על האינטרסים שלהן מבלי להיות כבולים לעקרונות והסכמים כלליים. מאז איבד האו"ם את הבכורה שלו. המעצמות הגדולות לקחו משם את המסחר, אחד משני המנועים של הגלובליזציה. המנוע השני, פיננסים, מעולם לא היה בניו יורק, אלא בוושינגטון. ה-U נותר רק עם הנושאים החברתיים, יותר ויותר לא רלוונטיים, כאשר בוטרוס בוטרוס-גאלי ניסה להחזיר קצת כוח למזכירות; על בחירתו מחדש למזכ"ל האו"ם הטיל וטו על ידי ארה"ב. אותו מנגנון עם יונקר...בוטרוס-גאלי הפך לשעיר לעזאזל על ידי ביל קלינטון, שהיה במסע הבחירות שלו. האו"ם ארגן פלישה לסומליה כדי להביא שלום ומזון. זה נעשה על פי בקשת ארה"ב, הנחיות ארה"ב ושליטה ארה"ב.. הפלישה חזרה, עם חיילים אמריקאים לבנים מתים ונגררו ברחובות על ידי קהל של אנשים שחורים. מייד, בוטרוס-גאלי נחשב לאחראי לכישלון, כאשר ארה"ב הופיעה כקורבן של האו"ם. יונקר הפך כעת לאחראי לברקזיט על ידי גרמניה, שמדיניותה הפיסקלית והטלת הצנע הוציאו מדעתם רבים מאלה שבוחרים כעת לצאת מאירופה.
העולם הפוסט-אידיאולוגי, שליווה את הגלובליזציה, הפך מפלגות פוליטיות למכונות של דעת קהל, המכוונות לפתור בעיות אדמיניסטרטיביות. אזרחים הם נוטשים מוסדות חסרי חזון, שבהם נראה שהפוליטיקאים מתעניינים בהנצחתם, וכלי סקרים ושיווק החליפו את הדיאלוג עם האזרחים. הערכים נעלמו מהדיון הפוליטי. סוגיות גלובליות הותירו את הפרלמנטים הלאומיים יותר ויותר לא רלוונטיים. לא הייתה תגובה עולמית בנושא הפיננסים (4 טריליון דולר בגן עדן פיסקאלי), שאין לו גוף רגולטורי עולמי, והוא מעביר פי 40 יותר כסף מהכלכלה האמיתית של ייצור ושירותים. תגובה יוצאת דופן אחת הייתה תגובה עולמית על שינוי האקלים, המהווה איום ממשי על הישרדות האדם. אבל התגובה הזו לא מספיקה בעליל...
מפלגות מסורתיות ניסו לעצור את דעיכתן על ידי נטילת הדגלים של המפלגות החדשות. הדוגמה הטובה ביותר היא אוסטריה, שבה שתי המפלגות המסורתיות שינו את עמדתן בנוגע להגירה, בטענה שהן לא ישאירו את הדגל הזה לפופוליזם. התוצאה הייתה לתת לגיטימציה לשנאת זרים. הימין הקיצוני הפסיד ב-36.000 קולות בלבד, ויתכן שבחירות חדשות שנקראו לאי-סדרים יראו את ניצחונה.
חייב להיות ברור שבמשך כל השנים התנהל משחק חסר אחריות. אם משהו השתבש, זו הייתה אשמת האיחוד האירופי. כל מה שהלך כשורה היה תוצאה של מדיניות לאומית. כפי שכל מקורב יודע, האם המועצה, שבה מיוצגות המדינות החברות, היא שמקבלת החלטות לגבי אסטרטגיה ומדיניות. הנציבות היא בעצם מיישמת... רק לבנק המרכזי האירופי (ברוגז גדול מגרמניה) ולבית המשפט האירופי (שממנו הודיעה קמרון שבריטניה רוצה לפרוש, עוד לפני הברקזיט), נותרה כוח על לאומי כלשהו. כל המאמצים של המדינות החברות היו לשחזר כמה שיותר ריבונות. ועכשיו אנחנו מחויבים לכתוב להגנת יונקר...אם הוא יעזוב זה יהיה מהסיבות הלא נכונות...
בכל אופן אחריו יופיע בחור חלש כמו קודם. באו"ם, המועמדת העיקרית היא אירינה בוקובה, ה-DG היוצאת של אונסקו, הרבה פחות מרשימה מכל שאר הנשים המועמדות. אז, כדי לראות היכן אנחנו נמצאים כעת, בדעיכת הבינלאומיות: האם היום ארה"ב תתחייב לממן 25% מהתקציב הרגיל של האו"ם, כפי שעשתה עם הקמתו? האם ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם תאושר? ולבסוף, האם ניתן יהיה לחתום על חוזה רומא משנת 1947, שבו אושר החזון של אירופה המאוחדת פה אחד? ממשלות יתקשו לענות. בואו נדמיין את האנשים…
רוברטו סאביו הוא מייסד ונשיא אמריטוס של סוכנות הידיעות Inter Press Service (IPS) ומוציא לאור של Other News.