קללה סינית היא "שתחיו בזמנים מעניינים". המשמעות היא שיותר מדי אירועים ישבשו את המרכיבים החיוניים של ההרמוניה, שעליהם מבוסס הפנתיאון הסיני.
אנחנו בהחלט חיים בתקופות מאוד מעניינות שבהן כל יום נערמים עלינו אירועים דרמטיים, מטרור ועד הפיכה, מאסון אקלים ועד לירידת מוסדות וטלטלה חברתית הולכת וגוברת. חשוב, גם אם קשה מאוד, להסתכל בקצרה למה אנחנו נמצאים במצב הזה עכשיו - "חוסר הרמוניה". אז הנה הסבר דחוס בצורה דרמטית.
נתחיל מעובדה מעט ידועה. לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה הסכמה כללית על הצורך להימנע מחזרה על זוועותיה. האומות המאוחדות שימשו כמקום המפגש של כל המדינות, והמלחמה הקרה נוצרה כתגובה, התאגדות של המדינות החדשות העצמאיות, המדינות הבלתי מזדהות, אשר שימשו כחיץ בין מחנות המזרח למערב. יותר מכך, הפער בצפון דרום הפך להיבט החשוב ביותר ביחסים בינלאומיים. עד כדי כך שבשנת 1973, עצרת האומות המאוחדות אימצה פה אחד החלטה על סדר כלכלי בינלאומי חדש (NIEO). העולם הסכים להקים תוכנית פעולה לצמצום אי השוויון, לטפח צמיחה גלובלית ולהפוך את שיתוף הפעולה והמשפט הבינלאומי ל- בסיס לעולם בהרמוניה ושלום.
לאחר אימוץ ה-NIO, הקהילה הבינלאומית החלה לפעול בכיוון זה ולאחר פגישת הכנה בפריז ב-1979, התכנסה פסגה של ראשי המדינות החשובים ביותר בקנקון, מקסיקו ב-1981, כדי לאמץ תוכנית מקיפה של פעולה. בין 22 ראשי המדינות הגיע רונלד רייגן, שנבחר כמה שבועות לפני כן, וכאן מצא את מרגרט תאצ'ר שנבחרה ב-1979. השניים המשיכו לבטל את ה-NIO ואת רעיון שיתוף הפעולה הבינלאומי. מדינות יעשו מדיניות לפי האינטרסים הלאומיים שלהן, ולא נכנעו לשום עיקרון מופשט. האו"ם החל את דעיכתו כמקום המפגש בנושא ממשל.
מקום ההחלטות הפך ל-G7, עד אז גוף טכני, וארגונים נוספים, שיגנו על האינטרסים הלאומיים של המדינות החזקות.
במקביל, שלושה אירועים נוספים אכן עזרו לרייגן ותאצ'ר לשנות את כיוון ההיסטוריה.
אחד מהם היה יצירת הקונצנזוס של וושינגטון, שפותח ב-1989 על ידי האוצר האמריקאי, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, אשר כפו כמדיניות שהשוק הוא המנוע האמיתי היחיד של החברות. מדינות היו מכשול, והן צריכות להתכווץ ככל האפשר (רייגן שקל גם לבטל את משרד החינוך). ההשפעה של קונצנזוס וושינגטון על 'העולם השלישי' הייתה כואבת מאוד. התאמות מבניות חותכות קשות את המערכת הציבורית השברירית.
השנייה הייתה נפילת חומת ברלין, גם היא ב-1989, שהביאה לקץ האידיאולוגיות, וחייבה אימוץ של גלובליזציה ניאו-ליברלית, שהתבררה כאידיאולוגיה קפדנית עוד יותר. הנקודות העיקריות של הגלובליזציה הניאו-ליברלית כללו: שלטון השוק (שחרור מיזם "חופשי" או מיזם פרטי מכל איגרות חוב שהוטלו על ידי הממשלה); קיצוץ בהוצאות הציבור לשירותים חברתיים (וצמצום רשת הביטחון הסוציאלית); דה-רגולציה (צמצום הרגולציה הממשלתית על כל מה שעלול להפחית את הרווחים); הפרטה (מכירת מפעלים, סחורות ושירותים בבעלות המדינה למשקיעים פרטיים); ביטול המושג "טובת הציבור" או "הקהילה" והחלפתו ב"אחריות אינדיבידואלית (לחץ על האנשים העניים ביותר בחברה למצוא פתרונות למחסור בשירותי הבריאות, החינוך והביטחון הסוציאלי שלהם בעצמם - ואז להאשים אותם, אם הם נכשלים, כ"עצלן").
השלישי היה ביטול מתקדם של הכללים של המגזר הפיננסי, שהתחיל על ידי רייגן והושלם על ידי ביל קלינטון בשנת 1999. בנקים לפיקדונות יכלו להשתמש בכספי המפקיד לספקולציות. הפיננסים, שנחשב לחומר הסיכה של הכלכלה, המשיך בדרכו, פתח בפעולות מסוכנות מאוד, שאינן קשורות עוד לכלכלה הריאלית. כעת יש לנו עבור כל דולר של ייצור עבור סחורות ושירותים, 40 דולר של עסקאות פיננסיות.
אף אחד לא מגן עוד על קונצנזוס וושינגטון ועל הגלובליזציה הניאו-ליברלית. ברור לכל כי בעוד שברמת המאקרו, הגלובליזציה הגבירה את הסחר, הפיננסים והצמיחה הגלובלית, ברמה המיקרו-כלכלית זה היה אסון. תומכי הגלובליזציה הניאו-ליברלית טענו שהצמיחה תגיע לכל אחד בכדור הארץ. במקום זאת, הצמיחה התרכזה יותר ויותר בפחות ופחות ידיים. לפני שש שנים, 388 אנשים היו בעלי עושר זהה לזה של 3.6 מיליארד אנשים. בשנת 2014, מספרם של עשירי העל ירד ל-80 אנשים. בשנת 2015, מספר זה ירד ל-62 פרטים. קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי ביקשו לחזק את המדינה כרגולטור ההכרחי, ולהפוך את מדיניותם. אבל השד יצא מהבקבוק. מאז נפילת חומת ברלין, איבדה אירופה 18 מיליון מאזרחי מעמד הביניים שלה וארה"ב 24 מיליון. מצד שני, יש כיום 1,830 מיליארדרים עם הון נקי של 6.4 טריליון דולר. בבריטניה, רמת אי השוויון ב-2025 צפויה להיות זהה בזמן המלכה ויקטוריה ב-1850 בזמן הולדת הקפיטליזם.
העולם החדש שיצר רייגן מבוסס על חמדנות. יש היסטוריונים שטוענים שחמדנות ופחד הם שני המנועים העיקריים של ההיסטוריה; וערכים וסדרי עדיפויות משתנים בחברה של חמדנות.
בואו נבוא לימינו. יש לנו שוב קבוצה חדשה של שלושה סוסי אפוקליפסה. הנזקים של 20 השנים הקודמות (1981-2001) מתווספים לנזקים של עשרים השנים המתמשכות (2001-2021) ועדיין לא סיימנו.
הראשון, היה שבשנת 2008 מערכת הבנקאות של ארה"ב השתוללה בספקולציות אבסורדיות על משכנתאות. המשבר הזה עבר לאירופה ב-2009, שנגרם בגלל ירידת ערכו של התואר של המדינה, כמו אלה היווניים. נזכיר שכדי להציל את מערכת הבנקאות, מדינות הוציאו קרוב ל-4 טריליון דולר. סכום עצום, אם ניקח בחשבון שלבנקים יש עדיין כותרות רעילות עבור 800 מיליארד דולר. בינתיים הבנקים שילמו 220 מיליארד דולר קנסות על פעילויות לא חוקיות. אף בנקאי לא הופלל. אירופה עדיין לא חזרה לרמת החיים שלה לפני המשבר. בינתיים, הרבה משרות נעלמו בגלל העברת המקום למקום הייצור הזול ביותר, ומשרות עם משכורות לא תקינות גדלו, יחד עם משרות מעורפלות.
לפי נתוני הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD), כיום עובד מרוויח במונחים ריאליים 16% פחות מאשר לפני המשבר. זה השפיע במיוחד על צעירים, עם ממוצע אירופי של 10.5% מאבטלת הצעירים. עם זאת, התמריץ היחיד לצמיחה הוא למערכת הבנקאית, אליה מזרים הבנק המרכזי האירופי 80 מיליארד דולר בחודש. זה היה פותר בקלות את האבטלה של הנוער.
כלכלנים מדברים כעת על "כלכלה חדשה", שבה האבטלה היא מבנית. מ-1950 עד 1973, הצמיחה בעולם הייתה מעל 5% בשנה. זה ירד לכ-3% במהלך 1973 ו-2007 (המצור של OPEP על מחיר הדלק ב-1973 סימן את השינוי). מאז 2007 איננו מסוגלים להגיע ל-1%. צריך להוסיף את האבטלה הגוברת שההתפתחות הטכנולוגית גורמת. מפעלים זקוקים לשבריר מהעובדים שהיו להם קודם לכן. המהפכה התעשייתית הרביעית (רובוטיזציה), תביא את ייצור הרובוטים, כעת ב-12%, ל-40% בשנת 2025. כמה כלכלנים מהמיינסטרים, כמו לארי סאמרס, (הקול הממסדי) אומרים שאנו נמצאים בתקופה של קיפאון שתימשך לאורך זמן שנים רבות. הפחד מהעתיד הפך למציאות, הניזון מטרור ואבטלה, ורבים חולמים שאפשר לחזור לטוב אתמול. על זה רוכבים מנהיגים פופוליסטים, מדונלד טראמפ ועד לה פן. התוצאה של המשבר הייתה שבכמה מדינות באירופה הופיעו מפלגות פופוליסטיות, שעוסקות בקריאה לאומנית, רוכבות על שנאת זרים ולאומיות, 47 בספירה האחרונה. כמה מהם כבר נמצאים בקואליציות שמנהלות, או ישירות, כמו בהונגריה, פולין, סלובקיה. עכשיו צפו בבחירות הבאות באוסטריה.
הסוס השני של אפוקליפסה היה תוצאה של ההתערבויות שנעשו בעיראק על ידי ארה"ב, ולאחר מכן לוב וסוריה על ידי אירופה (עם תפקיד מסוים של נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי).
כתוצאה מכך, בשנת 2012 אירופה החלה לקבל הגירה מאסיבית, שלא הייתה הכנה לקראתה. פתאום אנשים פחדו מהגאות האנושית שמגיעה, ומהשפעתה על מקום העבודה, התרבות, הדת וכו'. זה הפך לגורם מרכזי לפחד.
ואז הסוס השלישי היה יצירת דאעש בסוריה, ב-2013, אחת המתנות של הפלישה לעיראק. אל לנו לשכוח את המשבר העולמי שהחל ב-2008, ומאז הפופוליזם והלאומיות נמצאים במגמת עלייה. אבל ההשפעה התקשורתית המרהיבה של דאעש והקצנה של צעירים אירופים רבים ממוצא ערבי, בדרך כלל משולי החברות והחוקים, הדגישו את הפחד, והיוו מתנה לפופוליסט, המסוגל כעת להשתמש בשנאת זרים כדי לגייס אזרחים חסרי רצון וחסרי ביטחון. דעיכת המוסדות האירופיים הביאה כמה מדינות (לאחר הברקזיט), לקרוא לשינוי עמוק של הפרויקט האירופי. הונגריה עומדת למשאל עם ב-2 באוקטובר. האם היית מקבל מכסת מהגרים שהוטלה על ידי האיחוד האירופי, בניגוד לרצונו של הפרלמנט ההונגרי? באותו יום תתקיים הבחירות החוזרות באוסטריה, שהימין הקיצוני הפסיד ב-36,000 קולות. לאחר מכן יגיעו הולנד, צרפת וגרמניה, עם גידול צפוי של מפלגות הימין הקיצוני. במקביל, גם פולין וסלובקיה רוצות לקיים משאל עם על האיחוד האירופי. בהחלט יכול להיות שבסוף 2017, מוסדות אירופה ייפצעו עמוקות.
הבעיה האמיתית היא שמאז פסגת קנקון הכושלת ב-1981, מדינות איבדו את היכולת לחשוב ביחד. הודו, יפן, סין ורבות אחרות עוברות גל של לאומנות. בקנקון, כל המשתתפים, מפרנסואה מיטראן ועד אינדירה גנדי, מג'וליוס נירר ועד פייר טרודו חלקו מערכת של ערכים משותפים: צדק חברתי, סולידריות, כיבוד החוק הבינלאומי והאמונה שחברות חזקות הן הבסיס לדמוקרטיה ( מלבד כמובן רייגן ותאצ'ר). היא הכריזה בצורה מפורסמת: אין דבר כזה חברה, יש רק יחידים). הם חלקו ספרים רבים. הם ראו בשלום ובפיתוח את הפרדיגמה לממשל. כל זה נסחף. פוליטיקאים, שנותרו ללא אידיאולוגיות, הכפופים לפיננסים, פנו בעיקר לוויכוח מינהלי, בנושאי רווקים, ללא מסגרת, שבה הפך קשה להבחין בשמאל או בימין. ברור שאנו נמצאים בתקופה של חמדנות ופחד.
הזמן לא עוזר. בשנת 1900 היו באירופה 24% מאוכלוסיית העולם. בסוף המאה הזו, אירופה תהיה 4%. ניגריה תהיה מאוכלסת יותר מארה"ב. אפריקה, כעת במיליארד אחד, תהיה 1 מיליארד עד 2, ו-2050 מיליארד עד 3. זה הזמן עכשיו להתערב יחד כדי לדון כיצד להתמודד עם העולם הבא. לקח לנו 2100 שנה להגיע להסכם על אקלים, אולי זה מאוחר מדי. על הגירה ותעסוקה, שניים וחצי עשורים הם נצח. אבל זה חייב להיות הסכם עולמי, לא רק רפלקס של קנצלרית אנגלה מרקל בבדידות מוחלטת, מבלי להתייעץ אפילו עם נשיא צרפת פרנסואה הולנד. אבל אג'נדה מסוג זה היא בלתי נתפסת מבחינה פוליטית. כיצד לדון בנושאים אלה עם לה פן, דונלד טראמפ, הפופוליסטים המתעוררים האחרים והגל הלאומני שמתנהל בעולם?
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו