אין דבר כזה "טרור בינלאומי".
להכריז מלחמה על "טרור בינלאומי" זו שטות.
פוליטיקאים שעושים זאת הם או טיפשים או ציניקנים, וכנראה שניהם.
טרור הוא נשק. כמו תותח. היינו צוחקים על מישהו שמכריז מלחמה על "ארטילריה בינלאומית".
תותח שייך לצבא, ומשרת את מטרותיו של אותו צבא. התותח של צד אחד יורה נגד התותח של הצד השני.
טרור הוא שיטת פעולה. הוא משמש לעתים קרובות על ידי עמים מדוכאים, כולל ההתנגדות הצרפתית לנאצים במלחמת העולם השנייה.
היינו צוחקים על כל מי שהכריז מלחמה על "התנגדות בינלאומית".
קרל פון קלאוזביץ, ההוגה הצבאי הפרוסי, אמר כי "מלחמה היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים". אם הוא היה חי איתנו היום, אולי היה אומר: "טרור הוא המשך של מדיניות באמצעים אחרים".
טרור פירושו, פשוטו כמשמעו, להפחיד את הקורבנות להיכנע לרצונו של המחבל.
טרור הוא נשק. בדרך כלל זה הנשק של החלשים. מאלה שאין להם פצצות אטום, כמו אלה שהוטלו על הירושימה ונגסאקי, שהטילו אימה על היפנים לכניעה.
או המטוס שהרס את דרזדן בניסיון (השווא) להפחיד את הגרמנים שיוותר.
מכיוון שלרוב הקבוצות והמדינות המשתמשות בטרור יש מטרות שונות, לעתים קרובות סותרות זו את זו, אין בזה שום דבר "בינלאומי".
לכל מסע טרור יש אופי משלו. שלא לדבר על העובדה שאף אחד לא מחשיב את עצמו (או את עצמו) כטרוריסט, אלא לוחם למען אלוהים, חירות או מה שיהיה.
(אני לא יכול להתאפק מלהתפאר שלפני זמן רב המצאתי את הנוסחה: "הטרוריסט של אדם אחד הוא לוחם החופש של האדם השני".)
הרבה ישראלים רגילים חש סיפוק עמוק לאחר אירועי פריז. "עכשיו האירופים המחורבנים האלה מרגישים פעם אחת את מה שאנחנו מרגישים כל הזמן!"
בנימין נתניהו, הוגה דעות זעיר אך איש מכירות מבריק, עלה על הרעיון להמציא קשר ישיר בין הטרור הג'יהאדיסטי באירופה לבין הטרור הפלסטיני בישראל ובשטחים הכבושים.
זו מכת גאונות: אם מדובר בבני נוער פלסטינים אוחזים בסכין וחסידי דאעש בלגים, אז אין בעיה ישראלית-פלסטינית, אין כיבוש, אין התנחלויות. פשוט קנאות מוסלמית. (מתעלמים, אגב, מהערבים הנוצרים הרבים בארגוני ה"טרור" הפלסטינים החילונים).
אין לזה שום קשר למציאות. פלסטינים שרוצים להילחם ולמות למען אללה הולכים לסוריה. פלסטינים – דתיים וחילוניים כאחד – שיורים, סוחטים או דרסים בימים אלה חיילים ואזרחים ישראלים רוצים חופש מהכיבוש ומדינה משלהם.
זו עובדה כל כך ברורה שאפילו אדם עם מנת משכל מוגבלת של שרי הממשלה הנוכחיים שלנו יכול לתפוס אותה. אבל אם כן, הם יצטרכו להתמודד עם בחירות מאוד לא נעימות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
אז בואו ניצמד למסקנה הנוחה: הם הורגים אותנו כי הם נולדו טרוריסטים, כי הם רוצים לפגוש את 72 הבתולות המובטחות בגן עדן, כי הם אנטישמים. אז, כפי שחוזה נתניהו בשמחה, "נחיה לנצח בחרבנו".
טְרָגִי ככל שיהיו התוצאות של כל אירוע טרור, יש משהו אבסורדי בתגובה האירופית לאירועים האחרונים.
שיא האבסורד הגיע בבריסל, כאשר מחבל בודד במנוסה שיתק עיר בירה שלמה במשך ימים ללא ירייה אחת. זו הייתה ההצלחה הסופית של הטרור במובן המילולי ביותר: שימוש בפחד כנשק.
אבל התגובה בפריז לא הייתה הרבה יותר טובה. מספר קורבנות הזוועה היה גדול, אך דומה למספר ההרוגים בכבישים בצרפת מדי שבועיים.
זה בהחלט היה קטן בהרבה ממספר הקורבנות של שעה אחת של מלחמת העולם השנייה. אבל מחשבה רציונלית לא נחשבת. הטרור פועל על תפיסת הקורבנות.
זה נראה לא ייאמן שעשרה אנשים בינוניים, עם כמה כלי נשק פרימיטיביים, עלולים לגרום לפאניקה עולמית. אבל זו עובדה.
מחוזקים על ידי תקשורת ההמונים, המשגשגת על אירועים כאלה, פעולות טרור מקומיות הופכות את עצמן בימינו לאיומים חובקי עולם.
התקשורת המודרנית, מעצם טבעה, היא חברתו הטובה של המחבל. הטרור לא יכול היה לפרוח בלעדיהם.
החבר הכי טוב הבא של המחבל הוא הפוליטיקאי. כמעט בלתי אפשרי שפוליטיקאי יעמוד בפיתוי לרכוב על גל הפאניקה. הפאניקה יוצרת "אחדות לאומית", חלומו של כל שליט.
הפאניקה יוצרת את הכמיהה ל"מנהיג חזק". זהו אינסטינקט אנושי בסיסי.
פרנסואה הולנד הוא דוגמה טיפוסית. פוליטיקאי בינוני אך ממולח, הוא ניצל את ההזדמנות להתחזות למנהיג.
"C'est la guerre!" הוא הכריז ועורר טירוף לאומי. כמובן שזה לא "גרר". לא מלחמת עולם שלישית. פשוט מתקפת טרור של אויב נסתר.
ואכן, אחת העובדות שנחשפו מהאירועים הללו היא הטיפשות המדהימה של המנהיגים הפוליטיים מסביב. הם לא מבינים את האתגר. הם מגיבים לאיומים מדומים ומתעלמים מהאיומים האמיתיים. הם לא יודעים מה לעשות. אז הם עושים מה שבא טבעי: נאומים, מכנסים פגישות ומפציצים מישהו (לא משנה למי ולמה).
לא מבינים את המחלה, התרופה שלהם גרועה מהמחלה עצמה. הפצצה גורמת להרס, הרס יוצר אויבים חדשים שצמאים לנקמה. זה שיתוף פעולה ישיר עם המחבלים.
זה היה מחזה עצוב לראות את כל מנהיגי העולם האלה, מפקדי מדינות חזקות, מתרוצצים כמו עכברים במבוך, נפגשים, נאומים, משמיעים הצהרות חסרות היגיון, לגמרי לא מסוגלים להתמודד עם המשבר.
הבעיה הוא אכן הרבה יותר מסובך ממה שחושבים פשוטים היו מאמינים, בגלל עובדה יוצאת דופן: האויב הפעם אינו אומה, לא מדינה, אפילו לא טריטוריה אמיתית, אלא ישות לא מוגדרת: רעיון, מצב נפשי, תנועה שיש לה סוג של בסיס טריטוריאלי אבל היא לא מדינה אמיתית.
זו לא תופעה חסרת תקדים לחלוטין: לפני יותר ממאה שנים ביצעה התנועה האנרכיסטית פעולות טרור בכל מקום מבלי שהיה לה בסיס טריטוריאלי כלל.
ולפני 900 שנה כת דתית ללא מדינה, המתנקשים (השחתה של המילה הערבית ל"משתמשי חשיש"), הטיל אימה על העולם המוסלמי.
אני לא יודע איך להילחם במדינה האסלאמית (או ליתר דיוק הלא-מדינה) בצורה יעילה. אני מאוד מאמין שאף אחד לא יודע. בטח לא הנינקומפופס שמאיישים (ואשים) את הממשלות השונות.
אני לא בטוח שאפילו פלישה טריטוריאלית תהרוס את התופעה הזו. אבל אפילו פלישה כזו נראית לא סבירה.
נראה כי קואליציית הבלתי רוצים שהרכיבה ארה"ב לא נוטה לשים "מגפיים על הקרקע". הכוחות היחידים שיכולים לנסות - האיראנים וצבא הממשל הסורי - שנואים על ידי ארה"ב ובעלות בריתה המקומיות.
ואכן, אם מחפשים דוגמה לדיסאוריינטציה מוחלטת, הגובלת בטירוף, זו חוסר היכולת של ארה"ב ושל המעצמות האירופיות לבחור בין ציר אסד-איראן-רוסיה לבין המחנה דאעש-סעודי-סוני.
הוסיפו את הבעיה הטורקית-כורדית, האיבה הרוסית-טורקית והסכסוך הישראלי-פלסטיני, והתמונה עדיין רחוקה מלהיות שלמה.
(עבור חובבי היסטוריה, יש משהו מרתק בהתעוררות המחודשת של המאבק בן מאות השנים בין רוסיה לטורקיה בסביבה החדשה הזו. הגיאוגרפיה גוברת על כל השאר, אחרי הכל.)
נאמר שמלחמה חשובה מכדי להשאיר לגנרלים. המצב הנוכחי הוא הרבה יותר מסובך מכדי להשאיר אותו לפוליטיקאים. אבל מי עוד יש שם?
ישראלים מאמינים (כרגיל) שאנחנו יכולים ללמד את העולם. אנחנו מכירים טרור. אנחנו יודעים מה לעשות.
אבל אנחנו?
כבר שבועות שישראלים חיים בפאניקה. מחוסר שם טוב יותר, הוא נקרא "גל הטרור".
מדי יום, שניים, שלושה, ארבעה צעירים, בהם ילדים בני 13, תוקפים ישראלים בסכינים או דרסים אותם עם מכוניות, ובדרך כלל נורים למוות במקום.
הצבא הנודע שלנו מנסה הכל, כולל פעולות תגמול דרקוניות נגד המשפחות וענישה קולקטיבית של כפרים, ללא הועיל.
אלה מעשים בודדים, לרוב די ספונטניים, ולכן כמעט בלתי אפשרי למנוע אותם. זו לא בעיה צבאית. הבעיה היא פוליטית, פסיכולוגית.
נתניהו מנסה לרכוב על הגל הזה כמו הולנד והחברה. הוא מצטט את השואה (משווה ילד בן 16 מחברון לקצין SS קשוח באושוויץ) ומדבר בלי סוף על אנטישמיות.
הכל על מנת למחוק עובדה בולטת אחת: הכיבוש עם השחצנות היומיומית, אכן מדי שעה ודקה, של האוכלוסייה הפלסטינית.
חלק משרי הממשלה אפילו לא מסתירים יותר שהמטרה היא לספח את הגדה המערבית ובסופו של דבר לגרש את העם הפלסטיני ממולדתו.
אין קשר ישיר בין טרור דאעש ברחבי העולם לבין המאבק הלאומי הפלסטיני למען מדינה. אבל אם הם לא ייפתרו, בסופו של דבר הבעיות יתמזגו - ודאעש הרבה יותר חזק יאחד את העולם המוסלמי, כפי שעשה פעם צלאח א-דין, כדי להתעמת איתנו, הצלבנים החדשים.
לו הייתי מאמין, הייתי לוחש: חלילה.
*אורי אבנרי חבר ב רשת TRANSCEND לשלום, פיתוח וסביבה. הוא עיתונאי ישראלי, סופר, פעיל שלום, חבר כנסת לשעבר ומייסד גוש שלום.
תיכנס לאתר מְקוֹרִי in avnery-news.co.il/ למידע נוסף על גוש שלום.
האתרים של אורי אבנרי: http://www.Avnery-news.co.il http://www.gush-shalom.org http://www.Uri-Avnery.de [מוגן בדוא"ל]
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו