ביום שני מדמם, כשמספר ההרוגים והפצועים הפלסטינים עלה משעה לשעה, שאלתי את עצמי: מה הייתי עושה אילו הייתי צעיר בן 15 ברצועת עזה?
תשובתי הייתה, ללא היסוס: הייתי עומד ליד גדר הגבול ומפגין, מסכן את חיי ואיברי כל דקה.
איך אני כל כך בטוח?
פשוט: עשיתי את אותו הדבר כשהייתי בן 15.
הייתי חבר בארגון הצבאי הלאומי ("האצ"ל"), קבוצת מחתרת חמושה שכותרתה "טרוריסט".
ארץ ישראל הייתה באותה תקופה תחת כיבוש בריטי (שנקרא "מנדט"). במאי 1939 חוקקו הבריטים חוק המגביל את זכותם של יהודים לרכוש אדמות. קיבלתי פקודה להיות בשעה מסוימת במקום מסוים ליד חוף הים של תל אביב כדי להשתתף בהפגנה. הייתי צריך לחכות לאות חצוצרה.
החצוצרה נשמעה והתחלנו בצעדה במורד אלנבי רואד, אז הרחוב הראשי של העיר. ליד בית הכנסת הראשי, מישהו טיפס במדרגות ונשא נאום מסעיר. אחר כך צעדנו הלאה, עד לקצה הרחוב, שם היו משרדי הממשל הבריטי. שם שרנו את ההמנון הלאומי "התקווה", בעוד כמה חברים בוגרים הציתו את המשרדים.
לפתע נעצרו כמה משאיות שהובילו חיילים בריטים, ומזל יריות נשמע. הבריטים ירו מעל ראשנו, ואנחנו ברחנו.
כשנזכרתי באירוע הזה 79 שנים מאוחר יותר, עלה במוחי שהנערים של עזה הם גיבורים גדולים יותר ממה שהיינו אז. הם לא ברחו. הם עמדו על דעתם במשך שעות, בעוד מניין ההרוגים עלה ל-61 ומספר הפצועים מירי חי לכ-1500, בנוסף ל-1000 שנפגעו מגז.
באותו יום רוב תחנות הטלוויזיה בארץ ובחו"ל פיצלו את המסך שלהן. מימין, האירועים בעזה. משמאל, חנוכת שגרירות ארה"ב בירושלים.
בשנה ה-136 למלחמה הציונית-פלסטינית, אותו מסך מפוצל הוא תמונת המציאות: החגיגה בירושלים ומרחץ הדמים בעזה. לא בשני כוכבי לכת שונים, לא בשתי יבשות שונות, אלא במרחק של כמעט שעה נסיעה.
החגיגה בירושלים התחילה כאירוע מטופש. חבורה של זכרים מתאימים, מנופחים בחשיבות עצמית, חוגגים - מה בדיוק? התנועה הסמלית של משרד מעיירה אחת לאחרת.
ירושלים היא סלע מחלוקת מרכזי. כולם יודעים שלא יהיה שלום, לא עכשיו, אף פעם, בלי פשרה שם. עבור כל פלסטיני, כל ערבי, כל מוסלמי בכל העולם, לא יעלה על הדעת לוותר על ירושלים. משם, לפי המסורת המוסלמית, עלה הנביא מוחמד לשמים, לאחר שקשר את סוסו לסלע שכיום הוא מרכז המקומות הקדושים. אחרי מכה ומדינה, ירושלים היא המקום השלישי בקדושתו לאסלאם.
עבור היהודים, כמובן, ירושלים פירושה המקום שבו עמד לפני כ-2000 שנה המקדש שבנה המלך הורדוס, חצי יהודי אכזר. שריד של חומה חיצונית עדיין עומד שם ונערץ בתור "הכותל המערבי". פעם קראו לו "כותל היבבה", והוא המקום הקדוש ביותר ליהודים.
מדינאים ניסו לרבוע את המעגל ולמצוא פתרון. ועדת האומות המאוחדות משנת 1947 שגזרה על חלוקת פלסטין למדינה ערבית ומדינה יהודית - פתרון שאושר בהתלהבות על ידי ההנהגה היהודית - הציעה להפריד את ירושלים משתי המדינות ולהקים אותה כיחידה נפרדת בתוך מה שאמור היה להיות למעשה סוג של קונפדרציה.
מלחמת 1948 הביאה לעיר מפוצלת, החלק המזרחי נכבש על ידי הצד הערבי (ממלכת ירדן) והחלק המערבי הפך לבירת ישראל. (החלק הצנוע שלי היה להילחם בקרב על הדרך.)
אף אחד לא אהב את חלוקת העיר. אז אני וחבריי המצאנו פתרון שלישי, שהפך בינתיים לקונצנזוס עולמי: לשמור על העיר מאוחדת ברמה המוניציפלית ולחלק אותה פוליטית: המערב כבירת מדינת ישראל, המזרח כבירת מדינת ישראל. פלשתינה. מנהיג הפלסטינים המקומיים, פייסל אל-חוסייני, נצר למשפחה פלסטינית מקומית מכובדת ביותר ובנו של גיבור לאומי שנהרג לא הרחק מתפקידי באותו קרב, אישר את הנוסחה הזו בפומבי. יאסר ערפאת נתן לי את הסכמתו שבשתיקה.
אם הנשיא דונלד טראמפ היה מכריז על מערב ירושלים כבירת ישראל ומעביר את השגרירות שלו לשם, כמעט אף אחד לא היה מתרגש. בהשמטת המילה "מערב", טראמפ הצית אש. אולי בלי להבין מה הוא עושה, וכנראה שלא אכפת לו.
עבורי, המעבר של שגרירות ארה"ב לא אומר כלום. זהו מעשה סמלי שאינו משנה את המציאות. אם וכאשר יגיע השלום, לאף אחד לא יהיה אכפת מאיזה מעשה מטופש של נשיא ארה"ב שנשכח למחצה. אינשאללה.
אז הנה הם היו, החבורה הזו של אנשים בעלי חשיבות עצמית, ישראלים, אמריקאים ואלה שביניהם, עשו את הפסטיבל הקטן שלהם, בזמן נהרות של דם זורמים בעזה. בני אדם נהרגו בעשרות ונפצעו באלפים.
הטקס התחיל כמפגש ציני, שהפך במהרה לגרוטסקי, והסתיים במרושע. נירון מתעסק בזמן שרומא בערה.
כשהחיבוק האחרון הוחלף והמחמאה האחרונה ניתנה (בעיקר לאיוונקה החיננית), עזה נשארה מה שהייתה - מחנה ריכוז ענק עם בתי חולים צפופים מאוד, חסרי תרופות ומזון, מים וחשמל ראויים לשתייה.
מסע תעמולה מגוחך כלל עולמי שוחרר כדי להתמודד עם הגינוי העולמי. למשל: הסיפור שהטרוריסט חמאס הכריח את העזתים ללכת ולהפגין – כאילו אפשר לאלץ כל אחד לסכן את חייו בהפגנה.
או: הסיפור שחמאס שילם לכל מפגין 50 דולר. האם תסכן את חייך תמורת 50 דולר? מישהו יעשה זאת?
או: לחיילים לא הייתה ברירה אלא להרוג אותם, כי הם הסתערו על גדר הגבול. למעשה, אף אחד לא עשה זאת - הריכוז העצום של חטיבות הצבא הישראלי היה מונע זאת בקלות ללא ירי.
כמעט נשכחה ידיעה קטנה מהימים שלפני כן: חמאס הציע בדיסקרטיות הודנה במשך עשר שנים. הודנה היא שביתת נשק קדושה, שלא תישבר לעולם. לצלבנים, קודמינו הנידחים, היו הודנאות רבות עם אויביהם הערבים במהלך 200 שנות שהותם כאן.
מנהיגי ישראל דחו מיד את ההצעה.
אז למה החיילים קיבלו פקודה להרוג? זה אותו היגיון שהחיה אינספור משטרי כיבוש לאורך ההיסטוריה: לגרום ל"ילידים" לפחד עד כדי כך שהם יוותרו. למרבה הצער, התוצאות כמעט תמיד היו הפוכות: המדוכאים הפכו קשים יותר, נחושים יותר. זה קורה עכשיו.
ייתכן ובעתיד יראו את יום שני הדמים כיום שבו הפלסטינים החזירו לעצמם את הגאווה הלאומית שלהם, את רצונם לקום ולהילחם למען עצמאותם.
באופן מוזר, למחרת – היום המרכזי של המחאה המתוכננת, יום הנכבה – נהרגו רק שני מפגינים. דיפלומטים ישראלים בחו"ל, שהתמודדו עם זעם עולמי, כנראה שלחו הביתה הודעות SOS. ברור שהצבא הישראלי שינה את הפקודות שלו. נעשה שימוש באמצעים לא קטלניים והספיקו.
המצפון שלי לא מאפשר לי לסיים את זה בלי קצת ביקורת עצמית.
הייתי מצפה שכל הסופרים הנודעים של ישראל יפרסמו גינוי משותף רועם בזמן שהירי עדיין נמשך. זה לא קרה.
ה"אופוזיציה" הפוליטית הייתה בזוי. שום מילה ממפלגת העבודה. שום מילה מיאיר לפיד. המנהיגה החדשה של מפלגת מרצ, תמר סנדברג, אכן החרימה את החגיגה הירושלמית. העבודה ולפיד אפילו לא עשו את זה.
הייתי מצפה שעשרות ארגוני השלום האמיצים שלנו יתאחדו במעשה גינוי דרמטי, מעשה שיעורר את העולם. זה לא קרה. אולי הם היו בהלם.
למחרת הפגינו הנערים והנערות המצוינים של קבוצות השלום מול משרד הליכוד בתל אביב. כ-500 השתתפו. רחוק, רחוק ממאות האלפים שהפגינו לפני כמה שנים נגד מחיר הקוטג'.
בקיצור: לא עשינו את המוטל עלינו. אני מאשים את עצמי כמו שאני מאשים את כולם.
עלינו להתכונן מיד לזוועה הבאה. אנחנו חייבים להתארגן לפעולה המונית עכשיו!
אבל מה שעלה על הכל הייתה מכונת שטיפת המוח הענקית שהופעלה. הרבה שנים לא חוויתי דבר כזה.
כמעט כל מה שנקרא "הכתבים הצבאיים" פעלו כמו סוכני תעמולה צבאיים. מיום ליום הם עזרו לצבא להפיץ שקרים וזיופים. לציבור לא הייתה ברירה אלא להאמין לכל מילה. אף אחד לא אמר להם אחרת.
הדבר נכון כמעט לכל שאר אמצעי התקשורת, מגישי תכניות, קריינים וכתבים. הם הפכו ברצון לשקרנים ממשלתיים. כנראה שרבים מהם נצטוו לעשות זאת על ידי הבוסים שלהם. לא פרק מפואר.
לאחר יום הדם, כאשר הצבא עמד בפני גינוי עולמי ונאלץ להפסיק את הירי ("רק" הרג שני מפגינים לא חמושים) כל התקשורת הישראלית התאחדה והכריזה על ניצחון ישראלי גדול.
ישראל נאלצה לפתוח את המעברים ולשלוח מזון ותרופות לעזה. מצרים נאלצה לפתוח את המעבר לעזה ולקבל מאות רבות של פצועים לפעולות וטיפולים אחרים.
חלף יום הבושה. עד הפעם הבאה.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו