לא קל להיות ערבי בישראל. לא קל להיות אישה בחברה הערבית. לא קל להיות ערבי בפוליטיקה הישראלית. ועוד פחות קל להיות ערבייה בכנסת.
חנין זועבי היא כל אלה ביחד. אולי בגלל זה היא לובשת חיוך תמידי - חיוך של מישהו שזכה, אחרי הכל.
זה יכול להיות מאוד מעצבן, החיוך הזה. מעצבן ופרובוקטיבי.
בימים אלה זועבי השיגה משהו שאף ערבייה בישראל לא חלמה עליו: כל המדינה מדברת עליה. לא לשעה, ולא ליום אחד, אלא לשבועות ברציפות.
הרוב המכריע של הישראלים היהודים שונאים את הקרביים שלה. החיוך של זועבי מנצח.
חנין שייך לחמולה (משפחה מורחבת) גדולה החולשת על כמה כפרים ליד נצרת. שני זועבים היו חברי כנסת בראשית ימיה - האחד היה וסאל של מפלגת העבודה הציונית השלטת (אז), השני חבר במפלגת השמאל הציונית מפ"ם. הוא זה שטבע את המשפט הבלתי נשכח: "המדינה שלי במלחמה עם עמי!"
חנין זועבי היא חברה במפלגת בל"ד ("מולדת"), מפלגה לאומנית ערבית שהוקמה על ידי עזמי בשארה, אינטלקטואל ישראלי-פלסטיני. בשארה היה מעריץ של גמאל עבד-אל-נאצר וחזונו הפאן-ערבי. כשהשב"כ עמד לעצור אותו באמתלה כזו או אחרת, הוא נמלט מהארץ בטענה שבגלל מחלת כליות קשה, הכלא יסכן את חייו.
הוא הותיר אחריו סיעת כנסת בת שלושה אנשים, אחת משלוש סיעות ערביות בסדר גודל דומה. כולם היוו גירוי מתמיד לעמיתיהם היהודים, אז הם המציאו תרופה. נחקק חוק חדש השולל חברות בכנסת מכל מפלגה שלא השיגה מספיק קולות לסיעה בת ארבעה חברים. (מינימום גדול יותר יכול היה לסכן את המפלגה היהודית האורתודוקסית).
ההיגיון היה פשוט: שלושת הפלגים הערביים הקטנים שנאו זה את הקרביים של זה. אחד היה קומוניסט (עם חבר יהודי אחד), אחד איסלאמיסט ואחד לאומני (בלד).
אבל הנה, תחת איום של השמדה אפילו ערבים יכולים להתאחד. הם הקימו "רשימה משותפת" ("ג'וינט", לא "מאוחדת") ויחד השיגו 13 מנדטים - שלושה יותר מבעבר. כעת הם הסיעה השלישית בגודלה בכנסת, מיד אחרי הליכוד והעבודה, כאב עיניים לרבים מעמיתיהם.
זה הרקע לזעם האחרון.
כבר חודשים שישראל נמצאת בעיצומה של מיני-אינתיפאדה. בשתי האינתיפאדות הקודמות פעלו "מחבלים" בקבוצות לפי פקודות ארגונים, שהסתננו בקלות. הפעם, אנשים פועלים לבד, או ביחד עם בני דודים שאפשר לסמוך עליהם, ללא כל סימנים מוקדמים. לכוחות הישראליים (צבא, משטרה, שב"כ) אין מידע כלשהו ולכן אין ביכולתם למנוע את המעשים הללו.
יתרה מכך, רבים מ"המחבלים" של ימינו הם ילדים - נערים ונערות שפשוט מרימים סכין במטבח של אמם ובדחיפות הרגע, רצים החוצה ותוקפים את הישראלי הקרוב ביותר. חלקם בני 13, 14. חלק מהבנות מניפות מספריים. כולם יודעים שככל הנראה הם יירו למוות במקום על ידי חיילים או אזרחים חמושים חולפים.
הקורבנות המועדפים הם חיילים או מתנחלים. בהעדר אלה, הם תוקפים כל ישראלי, גבר או אישה, שנראה לעין.
כוחות הביטחון הישראליים האדירים אמנם חסרי אונים מול סוג זה של "אינפנטיפאדה" (כפי שמכנה זאת ידידי ראובן וימר). בצרתם, כוחות הביטחון עושים את מה שהם תמיד עושים במצבים כאלה: משתמשים בשיטות שכבר נכשלו פעמים רבות.
מלבד הוצאות להורג מקוצרות במקום (מוצדקות או לא מוצדקות, שיטות אלו כוללות הריסת בית המשפחה, להרתעת אחרים, וכן מעצר של הורים ובני משפחה נוספים.
למען האמת, אני מתעב את האמצעים האלה. הם מזכירים לי מונח נאצי שזכור לי מנעוריי: "סיפנהפט" ("אחריות קרובים". זה ברברי. זה גם מאוד לא יעיל. ילד שהחליט להקריב את חייו למען עמו לא נרתע מדברים כאלה מעולם לא הומצאה ולו ראיה אחת מנוגדת, להיפך, הגיוני שמעשים ברבריים כאלה מגבירים את השנאה ומספקים מוטיבציה להתקפות נוספות.
אבל האמצעי הנורא והמטופש ביותר הוא מניעת גופות. אני כמעט מתבייש מכדי להעלות את זה.
לאחר כמעט כל מעשה "טרור", גופתו של העבריין - מבוגר או ילד - נאספת על ידי כוחות הביטחון. לפי החוק והשימוש המוסלמי, יש לקבור את הגופות באותו היום או ביום הבא. מניעתם היא מעשה אכזריות עילאי. שירותי הביטחון שלנו מאמינים שזה תורם למניעה. עבור המוסלמים, זהו מעשה חילול קודש עילאי.
זה הרקע לשערורייה האחרונה. שלושת חברי הפלג הערבי בל"ד ביקרו את משפחותיהם של מבצעי "זעם טרור", שגופותיהם נעצרו. גרסתם היא שהם באו לדון כיצד לחלץ את הגופות. כוחות הביטחון מתעקשים כי גם הם הביעו את תנחומים ואף עמדו בשתיקה למשך דקה.
אני מחשיב את גמאל זחאלקה כחבר אישי. פעם שנינו השתתפנו בכנס באיטליה ועשינו כמה טיולים יחד עם נשותינו. אני מחבב אותו מאוד.
שלושת חברי בל"ד נאסרו מהכנסת למספר חודשים, למעט הזכות להשתתף בהצבעות לכנסת (זכות שלא ניתן לשלול). כעת מציעה הצעת חוק חדשה שהכנסת תוכל, ברוב של שלושה רבעים, להרחיק כליל חברים מהכנסת.
משמעות הדבר היא שאם בית המשפט העליון לא יכריז על הצעת החוק הזו כבלתי חוקתית - הכנסת תהיה בקרוב ערבית, נקייה מערבים. כנסת יהודית טהורה למדינה יהודית טהורה.
זה יהיה אסון לישראל.
כל ישראלי חמישי הוא ערבי. המיעוט הערבי בישראל הוא אחד המיעוטים הלאומיים הגדולים, לנפש, בעולם. דחיקת מיעוט כזה מהתהליך המדיני תחליש את עצם מבנה המדינה.
כשהמדינה קמה, האמנו שאחרי דור או שניים הפער בין שתי הקהילות ייסגר, או כמעט כך. קרה ההיפך.
בשנים הראשונות שיתוף הפעולה הפוליטי בין יהודים וערבים במחנה שלום משותף היה חזק והתחזק. הימים האלה חלפו מזמן. המפרץ התרחב.
הייתה - וקיימת - גם מגמה הפוכה. ערבים רבים משולבים במקצועות חשובים, כמו רפואה. בפעם האחרונה שאושפזתי בבית החולים לא יכולתי לנחש אם הרופא הראשי במחלקה שלי היה יהודי או ערבי. נאלצתי לשאול את האחות (הערבית) שלי, שאישרה שהרופא העדין מאוד הוא ערבי. גיליתי שאנשי רפואה ערבים הם בדרך כלל עדינים יותר מהיהודים.
בכמה מקצועות הערבים משולבים פחות או יותר. אבל המגמה הכללית היא הפוכה. במקום שבו היו פעם יחסים לבביים בין שכונות, או בין ארגונים פוליטיים, המגעים התרופפו או נעלמו כליל.
היו זמנים שבהם אני וחברי ביקרנו בערים וכפרים ערביים כמעט מדי שבוע. לא עוד.
זה לא לגמרי תהליך חד צדדי. אזרחים ערבים, שנעלב ודחו כל כך הרבה זמן, איבדו את התיאבון לשיתוף פעולה. חלקם הפכו יותר איסלאמיסטיים. ההתרחשויות בשטחים הכבושים משפיעות עליהם עמוקות. דור שלישי ורביעי של אזרחים ערבים ישראלים הופך להיות יותר גאה ועצמאי. הם מאוכזבים מאוד מהכישלונות של תנועות השלום היהודיות.
לזרוק את החברים הערבים מהכנסת זה, כפי שאמר פעם פוליטיקאי צרפתי, "זה יותר גרוע מפשע - זו טעות!"
היא תנתק את הקשרים בין מדינת ישראל ליותר מ-20% מאזרחיה. חלק מהישראלים עשויים לחלום לגרש את הערבים כליל מהמדינה ההיסטורית - כל ששת המיליונים בישראל, בגדה המערבית וברצועת עזה - אבל זה חלום צינור. העולם שבו זה היה אפשרי פעם לא קיים יותר.
מה שאפשר, ואכן כבר קיים, הוא אפרטהייד זוחל. זו כבר המציאות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, וכפי שמראה הפרק הזה - היא הופכת למציאות גם בישראל.
ההיסטריה שפקדה את המדינה לאחר "הביקור אצל משפחות 'המחבלים'" נגעה במפלגת העבודה, ואפילו במרצ.
אני שם "מחבלים" במרכאות כי הם טרוריסטים רק ליהודים. עבור ערבים הם גיבורים, שאהידים, מוסלמים שמקריבים את חייהם כדי "להעיד" על גדולתו של אללה.
השאלה היא כמובן מה תפקידו של חבר כנסת ערבי? להרגיז את היהודים? או לצמצם את הפער ולשכנע את הישראלים ששלום ישראלי-פלסטיני אפשרי וגם כדאי.
אני חושש שהחיוך של זועבי לא עוזר למטרה השנייה.
אם כבר, הפרשה הזו חיזקה את הטיעונים לשתי המדינות. שיהיה לכל אחת משתי המדינות פרלמנט משלה, שבו הם יכולים לבצע את כל הטיפשות שהם רוצים, ומועצת תיאום רצינית משותפת, שבה ניתן לקבל החלטות רציניות.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו