הדמוקרטיה הישראלית גולשת כלפי מטה. מחליק לאט, בנוחות, אך ללא ספק.
מחליקה לאן? כולם יודעים את זה: כלפי חברה אולטרה לאומית, גזענית, דתית.
מי מוביל את הנסיעה?
למה, הממשלה, כמובן. קבוצת האפרורים הרועשים הזו שעלתה לשלטון בבחירות האחרונות, בראשות בנימין נתניהו.
לא באמת. קח את כל הדמגוגים הקטנים והגדולים האלה, השרים של זה או אחר (אני לא ממש זוכר מי אמור להיות שר בשביל מה) ותסתום להם את הפה איפשהו, ושום דבר לא ישתנה. בעוד 10 שנים מהיום, אף אחד לא יזכור את שמו של אף אחד מהם.
אם הממשלה לא מובילה, מי כן? אולי האספסוף הימני? האנשים האלה שאנחנו רואים בטלוויזיה, עם פרצופים מעוותים בשנאה, צועקים "מוות לערבים!" במשחקי כדורגל עד שהם צרודים, או מפגינים אחרי כל תקרית אלימה בעיירות המעורבות היהודיות-ערביות "כל הערבים הם טרוריסטים! להרוג את כולם!"
ההמון הזה יכול לקיים מחר את אותן הפגנות נגד מישהו אחר: הומואים, שופטים, פמיניסטיות, מי שלא יהיה. זה לא עקבי. היא לא יכולה לבנות מערכת חדשה.
לא, יש רק קבוצה אחת במדינה שהיא מספיק חזקה, מספיק מלוכדת, מספיק נחושה להשתלט על המדינה: המתנחלים.
באמצע המאה שעברה, היסטוריון מתנשא, ארנולד טוינבי, כתב יצירה מונומנטלית. התזה המרכזית שלו הייתה שתרבויות הן כמו בני אדם: הם נולדים, גדלים, מתבגרים, מזדקנים ומתים. זה לא היה ממש חדש - ההיסטוריון הגרמני אוסוולד שפנגלר אמר משהו דומה לפניו ("השקיעת המערב"). אבל טוינבי, בהיותו בריטי, היה הרבה פחות מטפיזי מקודמו הגרמני, וניסה להסיק מסקנות מעשיות.
בין התובנות הרבות של טוינבי, הייתה אחת שאמורה לעניין אותנו כעת. זה נוגע לתהליך שבו מחוזות הגבול מגיעים לשלטון ומשתלטים על המדינה.
קח לדוגמא את ההיסטוריה הגרמנית. הציוויליזציה הגרמנית גדלה והתבגרה בדרום, לצד צרפת ואוסטריה. מעמד עליון עשיר ותרבותי התפשט ברחבי הארץ. בעיירות התנשאה הבורגנות הפטריציית על סופרים ומלחינים. הגרמנים ראו את עצמם כ"עם של משוררים והוגים".
אבל במהלך מאות שנים, הצעירים והאנרגטיים מהאזורים העשירים, במיוחד בנים שניים שלא ירשו דבר, השתוקקו לחצוב לעצמם תחומים חדשים. הם הלכו לגבול המזרחי, כבשו אדמות חדשות מידי התושבים הסלאבים וחצבו לעצמם אחוזות חדשות.
הארץ המזרחית נקראה מארק ברנדנבורג. "סימן" פירושו צעדות, ארץ גבול. תחת שורה של נסיכים מוכשרים, הם הרחיבו את מדינתם עד שברנדנבורג הפכה למעצמה מובילה. לא מרוצה מכך, אחד הנסיכים התחתן עם אישה שהביאה כנדוניה ממלכה מזרחית קטנה בשם פרוסיה. אז הפך הנסיך למלך, ברנדנבורג צורף לפרוסיה והגדיל את עצמו במלחמה ובדיפלומטיה עד שפרוסיה שלטה בחצי מגרמניה.
למדינה הפרוסית, השוכנת באמצע אירופה, מוקפת שכנים חזקים, לא היו גבולות טבעיים - לא ים רחבים, לא הרים גבוהים ולא נהרות רחבים. זו הייתה רק אדמה שטוחה. אז יצרו המלכים הפרוסים גבול מלאכותי: צבא אדיר. הרוזן מירבו, המדינאי הצרפתי, אמר באופן מפורסם: "למדינות אחרות יש צבאות. בפרוסיה יש לצבא מדינה". הפרוסים עצמם טבעו את המשפט: "החייל הוא האדם הראשון במדינה".
בניגוד לרוב המדינות האחרות, בפרוסיה המילה "מדינה" קיבלה מעמד כמעט קדוש. תיאודור הרצל, מייסד הציונות ומעריץ גדול של פרוסיה, אימץ את האידיאל הזה, וכינה את יצירתו העתידית "Der Judenstaat" - מדינת היהודים.
TOYNBEE, שלא נתון למיסטיקה, מצא את הסיבה הארצית לתופעה זו של השתלטות של מדינות מתורבתות על ידי אנשי גבול פחות מתורבתים אך קשוחים יותר.
הפרוסים נאלצו להילחם. לכבוש את הארץ ולהשמיד חלק מתושביה, ליצור כפרים ועיירות, לעמוד בפני התקפות נגד של שכנים ממורמרים, שוודים, פולנים ורוסים. הם פשוט היו צריכים להיות קשוחים.
יחד עם זאת, אנשי המרכז ניהלו חיים הרבה יותר קלים. הבורגנים של פרנקפורט, קלן, מינכן ונירנברג יכלו לקחת את זה בקלות, להרוויח כסף, לקרוא את המשוררים הגדולים שלהם, להקשיב למלחינים הגדולים שלהם. הם יכלו להתייחס לפרוסים הפרימיטיביים בבוז. עד 1871 כשמצאו את עצמם ברייך גרמני חדש שנשלט על ידי הפרוסים, עם קייזר פרוסי.
תהליך מסוג זה התרחש במדינות רבות לאורך ההיסטוריה. הפריפריה הופכת למרכז.
בימי קדם, האימפריה היוונית לא נוסדה על ידי האזרחים המתורבתים של עיירה יוונית כמו אתונה, אלא על ידי מנהיג מאזור גבול מקדוניה, אלכסנדר מוקדון. מאוחר יותר, האימפריה הים תיכונית לא הוקמה על ידי עיר יוונית מתורבתת, אלא על ידי עיירה איטלקית פריפריאלית בשם רומא.
ארץ גבול גרמנית קטנה בדרום מזרח הפכה לאימפריה הרב-לאומית הענקית בשם אוסטריה (אוסטרייך, "האימפריה המזרחית" בגרמנית) עד שנכבשה על ידי הנאצים ושמה שונה לאוסטמרק - אזור הגבול המזרחי.
דוגמאות יש בשפע.
להיסטוריה היהודית, אמיתית ומדומיינת, יש דוגמאות משלה.
כאשר ילד יידו אבנים מהפריפריה הדרומית בשם דוד הפך למלך ישראל, הוא העביר את בירתו מהעיר העתיקה של חברון לאתר חדש, שאותו כבש זה עתה – ירושלים. שם הוא היה רחוק מכל הערים שבהן התבססה ושגשגה אצולה חדשה.
הרבה יותר מאוחר, בתקופת הרומאים, ירדו לוחמי הגבול הקשוחים מהגליל לירושלים, עתה עיר פטריציית מתורבתת, והטילו על האזרחים השלווים מלחמה מטורפת נגד הרומאים העדיפים לאין שיעור. לשווא ניסה המלך היהודי אגריפס, צאצא של הורדוס הגדול, לעצור בעדם בנאום מרשים שהוקלט על ידי פלביוס יוספוס. אנשי הגבול ניצחו, יהודה מרד, בית המקדש ("השני") נחרב, וההשלכות היו מורגשות השבוע בהר הבית ("חרם אל שריף", ההיכל הקדוש בערבית), שם נערים ערבים, חקיינים של דוד, יידה אבנים לעבר החקיינים היהודים של גוליית.
בישראל של היום יש הבחנה ברורה – ואנטגוניזם – בין הערים הגדולות העשירות, כמו תל אביב, לבין ה"פריפריה" הענייה הרבה יותר, שתושביה הם בעיקר צאצאי עולים ממדינות מזרחיות עניות ונחשלות.
זה לא תמיד היה כך. Before the founding of the State of Israel, the Jewish community in Palestine (called “the Yishuv”) was ruled by the Labor Party, which was dominated by the Kibbutzim, the communal villages, many of which were located along the borders (one could אומרים שהם בעצם היוו את ה"גבולות" של היישוב.) שם נולד גזע חדש של לוחמים קשוחים, בעוד שתושבי הערים המפונקים זכו לבוז.
במדינה החדשה, הקיבוצים הפכו לצל בלבד של עצמם, וערי המרכז הפכו למוקדי הציוויליזציה, המקנאים ואף השנואים על הפריפריה. זה היה המצב עד לא מזמן. עכשיו זה משתנה במהירות.
למחרת מלחמת ששת הימים של 1967, הרימה את ראשה תופעה ישראלית חדשה: ההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים החדשים שנכבשו. המייסדים שלהם היו נוער "דתי-לאומי".
בימי היישוב די זכו לציונים הדתיים. הם היו מיעוט קטן. מצד אחד, הם היו נטולי האלן המהפכני של הקיבוצים החילוניים, הסוציאליסטים. מצד שני, יהודים אורתודוקסים אמיתיים כלל לא היו ציונים וגינו את כל המפעל הציוני כחטא לאלוהים. (האם לא אלוהים דן את היהודים לחיות בגלות, מפוזרים בין העמים, בגלל חטאיהם?)
אבל אחרי הכיבושים של 1967, הקבוצה "הדתית-לאומית" הפכה לפתע לכוח מרגש. כיבוש הר הבית במזרח ירושלים וכל שאר אתרי המקרא מילא אותם בלהט דתי. מהיותם מיעוט שולי, הם הפכו לכוח מניע רב עוצמה.
הם יצרו את תנועת המתנחלים והקימו עשרות רבות של עיירות וכפרים חדשים ברחבי הגדה המערבית הכבושה ומזרח ירושלים. בעזרתן הנמרצת של כל ממשלות ישראל עוקבות, הן משמאל והן בימין, הן צמחו ושגשגו. בזמן ש"מחנה השלום" השמאלני התנוון וקמל, הם פרשו כנפיים.
המפלגה "הדתית-לאומית", פעם אחת הכוחות המתונים בפוליטיקה הישראלית, הפכה למפלגת "הבית היהודי" האולטרה-לאומית, כמעט פשיסטית. המתנחלים הפכו גם לכוח דומיננטי במפלגת הליכוד. כעת הם שולטים בממשלה. אביגדור ליברמן, מתנחל, מוביל מפלגה ימנית עוד יותר, באופוזיציה נומינלית. כוכב ה"מרכז", יאיר לפיד, הקים את מפלגתו בהתנחלות אריאל וכעת מדבר כמו ימני קיצוני. יצחק הרצוג, מנהיג מפלגת העבודה, מנסה בחולשה לחקות אותם.
כולם משתמשים כעת בדיבור מתנחלים. הם כבר לא מדברים על הגדה המערבית, אלא משתמשים בשפת המתנחלים: "יהודה ושומרון".
בעקבות TOYNBEE, אני מסביר את התופעה הזו באתגר שמציבים החיים על הגבול.
גם כשהמצב פחות מתוח ממה שהוא עכשיו, מתנחלים עומדים בפני סכנות. הם מוקפים בכפרים ועיירות ערביות (או ליתר דיוק, הם התערבו באמצע). הם חשופים לאבנים ולהתקפות ספורדיות בכבישים המהירים וחיים בהגנה מתמדת של הצבא, בעוד שאנשים בעיירות בישראל חיים נוחות.
כמובן, לא כל המתנחלים הם פנאטים. רבים מהם נסעו להתגורר בהתנחלות, כי הממשלה נתנה להם, כמעט בחינם, וילה וגן שהם אפילו לא יכלו לחלום עליהם בישראל. רבים מהם עובדי מדינה עם משכורות טובות. רבים פשוט אוהבים את הנוף - כל הצריחים המוסלמיים הציוריים האלה.
מפעלים רבים עזבו את ישראל, מכרו בה את אדמתם בסכומים מופקעים וקיבלו סובסידיות ממשלתיות עתק עבור מעבר לגדה המערבית. הם מעסיקים, כמובן, עובדים פלסטינים זולים מהכפרים השכנים, ללא שכר מינימום חוקי או כל חוקי עבודה. הפלסטינים עמלים עבורם כי אין עבודה אחרת זמינה.
אבל גם מתנחלי "הנחמה" הללו הופכים לקיצונים, כדי לשרוד ולהגן על בתיהם, בעוד שאנשים בתל אביב נהנים מבתי הקפה והתיאטראות שלהם. רבים מהותיקים האלה כבר מחזיקים בדרכון שני, ליתר בטחון. לא פלא שהמתנחלים משתלטים על המדינה.
התהליך כבר מתקדם היטב. מפקד המשטרה החדש הוא מתנחל לשעבר חובש כיפה. כך גם ראש השירות החשאי. יותר ויותר מהצבא והשוטרים הם מתנחלים. בממשלה ובכנסת יש למתנחלים השפעה עצומה.
לפני כ-18 שנה, כשחבריי ואני הכרזנו לראשונה על חרם ישראלי על מוצרי ההתנחלויות, ראינו מה מגיע.
זהו כעת הקרב האמיתי על ישראל.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו
1 תגובה
mehr lebensraum, זעקת הקרב הנאצית