ידעתי שהוא מזכיר לי מישהו, אבל לא ממש הצלחתי למקם את זה. מי היה זה שחבט בחזהו בכזו נמרצות?
ואז נזכרתי. זה היה הגיבור של סרט שהופק כשהייתי בן 10: קינג קונג.
קינג קונג, הפרימאט הענק עם לב הזהב, שהקפיץ בניינים ענקיים והפיל מטוסים באצבע הקטנה.
וואו. הנשיא קונג, הישות האדירה ביותר עלי אדמות.
חלקנו קיוו שדונלד טראמפ יתגלה כאדם שונה לגמרי מדמות הבחירות שלו. במערכת בחירות אתה אומר הרבה מיני דברים מטורפים. להישכח ביום שאחרי.
אבל היום שאחרי בא והלך, והדברים המשוגעים התרבו. טראמפ המדהים שהאמנו שלא באמת קיים כאן כדי להישאר - לארבע שנים לפחות.
ביומו הראשון בתפקיד, ראינו את המראה האבסורדי של שני נערים בחצר בית הספר מתווכחים למי היה הגדול ביותר.
במקרה הזה, קהל החנוכה הגדול ביותר. הוא התעקש שיש לו את הגדול ביותר אי פעם. כפי שהיה צריך לצפות, בתוך דקות הופיעו בטלוויזיה תמונות אוויר שהראו שהקהל של ברק אובמה גדול בהרבה.
אז הוא התנצל? להיפך, הוא התעקש.
דוברת הופיעה והסבירה כי מדובר רק במקרה של "עובדות חלופיות". משפט נפלא. חבל שלא הכרתי את זה במהלך שנותיי הרבות כעיתונאי. כשאני אומר בצהריים שהשעה חצות, זו רק עובדה חלופית. (וזה כמובן נכון - בהוואי או איפשהו.)
יש לי הבנה מאוד מוגבלת בכלכלה. אבל רק כמות קטנה של היגיון פשוט אומר לי שההבטחות הכלכליות של טראמפ הן מופרכות. לא "מחזירים מקומות עבודה" בדיבורים.
עבודות ידניות אובדות בגלל אוטומציה. עובדי הטקסטיל הגרמנים והבריטים הרסו את המכונות שלקחו להם את עבודתם. זה היה לפני כ-300 שנה, וזה לא עזר להם. עכשיו טראמפ מסתכל מאה שנים אחורה, ורוצה שהדברים ישובו.
לפני מאה שנים היית צריך אלף עובדים כדי לעשות את העבודה שנעשתה עכשיו עד עשר. זה יישאר כך ויתעצם, גם אם תנפצו את כל המחשבים בעולם.
גלובליזציה היא רוח הזמן. זו התוצאה הטבעית של מצב שמאפשרת לי להגיב לדבריו של טראמפ תוך שניות ספורות מרגע שהשמיע אותם. כשאני יכול לטוס מסביב לעולם בהרבה פחות מ-80 שעות.
טראמפ יכול לעשות מעט מאוד בנידון. הוא לא יכול להחזיר את המדיניות ה"פרוטקציוניסטית" של ה-18th מֵאָה. אם הוא יטיל מכסי ענישה על יבוא מסין, סין תטיל מכסים על יבוא מארה"ב. כבר השבוע פרצה מלחמת סחר בין ארה"ב למקסיקו.
אנשים מרוצים עשויים להאמין לסיסמאות פשטניות כאלה. מה שמביא אותנו לבעיית הדמוקרטיה.
בדיוק קראתי מאמר שקבע שהדמוקרטיה מתה. נעלם. מְיוּשָׁן.
וינסטון צ'רצ'יל אמר כי דמוקרטיה היא מערכת גרועה מאוד, אבל כל המערכות האחרות שניסו עד עכשיו גרועות יותר.
הוא גם אמר שהטיעון הטוב ביותר נגד הדמוקרטיה הוא שיחה של חמש דקות עם מצביע ממוצע.
הדמוקרטיה יכלה לתפקד כאשר היה מסנן הגיוני בין המועמד לעם. עיתונות אמיתית, אליטה משכילה. אפילו בגרמניה של 1933, עם מיליוני מובטלים בסביבה, אדולף היטלר מעולם לא השיג רוב בבחירות חופשיות.
כעת, כאשר מועמדים פונים ישירות לבוחרים באמצעות המדיה החברתית, כל המסננים נעלמו. כך גם האמת. השקרים הנוראיים ביותר עוברים דרך טוויטר ופייסבוק תוך שניות, היישר למוחם של מיליונים, שאין להם יכולת לשפוט אותם.
אני חושב שזה היה ג'וזף גבלס שכתב שככל שהשקר גדול יותר, כך הוא אמין יותר, מכיוון שאנשים פשוטים לא יכולים לתאר לעצמם שמישהו יפיץ שקר כה ענק.
למשל, הטענה של הנשיא טראמפ כי שלושה מיליון קולות נגנבו ממנו, ובכך גרמו לו להפסיד את ההצבעה הפופולרית. אין הוכחה. אפילו לא שמץ של ראיות תומכות. שטויות גרידא, אבל נראה שמיליונים רבים של אנשים רגילים מאמינים בזה.
אבל אם הדמוקרטיה מתיישנת, מה יש להחליף אותה? כפי שצ'רצ'יל רמז - אין מערכת טובה יותר בסביבה.
אז זהו הקציר של השבוע הראשון בתפקיד: עוד חבילות של שקרים, או "עובדות אלטרנטיביות", מיום ליום.
מה לגבי הבעיות המהותיות?
אם האמנו שרבות מהבטחות המדיניות שלו הן רק חומר בחירות, טעינו. בנושא אחר גיליון, טראמפ החל למלא נאמנה את הבטחותיו.
זכויות הפלה. הגנה של הסביבה. ביטוח רפואי. מיסים על עשירי העל. כולם יורדים בפוטומאק.
גם זה סימן לעידן המודרני: העניים ביותר מצביעים עבור העשירים ביותר, בניגוד לאינטרסים האלמנטריים ביותר שלהם. זה נכון באמריקה כפי שזה נכון בישראל.
אה, ישראל. ישראל עסוקה בספקולציות אינסופיות לגבי הבטחתו של טראמפ להעביר את שגרירות ארה"ב בירושלים.
אפשר היה להניח שלישראל יש צרות גדולות יותר. ישנה סוג של מלחמת אזרחים שמתחוללת כעת בין הממשלה למיעוט הערבי, המהווה כ-21% מאזרחי ישראל עצמה. יש נפגעים משני הצדדים. ובמיוחד עם הבדואים (גם בישראל ממש) שמתנדבים לצבא, אבל את בתיהם הממשלה רוצה להרוס, כדי לפנות מקום למתנחלים יהודים.
והכיבוש של הגדה המערבית. והמצור על רצועת עזה. וחקירות השחיתות המרובות של ראש הממשלה ורעייתו, ושוחד הענק האפשרי לקרובי משפחתו של בנימין נתניהו בגין רכישת צוללות. ועל מתן שוחד לטייקונים של עיתונים.
לא, הכל בגטלים, בהשוואה למיקומה של שגרירות ארה"ב.
תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, שהיווה את הבסיס המשפטי למדינת ישראל, לא כללה את ירושלים בשטח ישראל. זה סיפק מדינה יהודית וערבית בפלסטין, עם ירושלים ובית לחם כמובלעת נפרדת.
ישראל, כמובן, סיפחה את מערב ירושלים זמן קצר לאחר הקמתה, אך אף שגרירות זרה לא עברה לשם. כולם נשארו בתל אביב, שהיא עיר מכוערת אבל הרבה יותר תוססת. כולם עדיין שם. כולל השגרירות האמריקאית, שנמצאת על חוף הים של תל אביב, ממש מול החלון שלי.
(ביניהם, כמה רפובליקות בננות בדרום אמריקה אכן עברו לירושלים, אך עד מהרה חזרו חזרה.)
בכל מערכת בחירות אמריקאית, מועמד כלשהו מבטיח להעביר את השגרירות לירושלים, וכל נשיא נכנס מבטל את ההבטחה, ברגע שהמומחים שלו מספרים לו את עובדות החיים.
גם טראמפ הבטיח. גם הוא רצה למשוך כמה קולות יהודים, בנוסף לזה של חתנו היהודי. טראמפ כנראה חשב: חוץ מהיהודים הארורים האלה, למי אכפת?
ובכן, ל-1.5 מיליארד מוסלמים ברחבי העולם אכפת. ואכפת לו הרבה.
אם טראמפ ידע משהו, הוא היה מודע לעובדה שבימים הראשונים של האיסלאם, הקיבלה (כיוון התפילה) הייתה ירושלים, לפני שהיא הועברה למכה. מזרח ירושלים היא האתר השלישי בקדושתו באסלאם. הכרה בירושלים כולה כולל מזרח ירושלים כבירת ישראל עלולה להוביל לאלימות בלתי נתפסת נגד מתקנים אמריקאים מאינדונזיה ועד מרוקו.
נראה שבינתיים גם המומחים אמרו לטראמפ, כי הוא התחיל לגמגם על הנושא הזה. הוא חושב על זה. הוא צריך זמן. אולי מאוחר יותר. אולי שגריר ארה"ב החדש, ציוני ימני נלהב, ילך לגור בירושלים, בעוד השגרירות תישאר בתל אביב.
אדם מסכן. הוא יצטרך לנסוע מדי יום מירושלים לתל אביב, כביש חסום כמעט תמיד בפקקים. אבל כל אחד צריך לסבול על הרשעותיו.
אבל העובדה העצובה האמיתית היא שבכל נאום בודד מאז ההשבעה, הנושא המרכזי – למעשה, כמעט הנושא היחיד – של הנשיא דונלד טראמפ הוא אני – אני – אני.
אני – אני – אני עם הרבה חבטות בחזה.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו