"לטובים חסרים כל האמונות, ואילו הגרועים ביותר / מלאים בעוצמה נלהבת!"
האם יש תיאור טוב יותר של מה שקורה עכשיו בישראל?
עם זאת, המילים הללו נכתבו, לפני כמעט מאה שנים, על ידי המשורר האירי WB Yeats.
ייטס כתב זמן קצר לאחר הטבח וההרס הנוראים של מלחמת העולם הראשונה. הוא האמין שהעולם מגיע לקיצו, וציפה לביאתו השנייה של המשיח.
כחלק מהכאוס, הוא חזה באותו שיר ש"המרכז לא יכול להחזיק". אני מאמין שהוא לקח את המטאפורה הזו משדות הקרב של העידנים הקודמים, כאשר הצבאות היריבים היו ערוכים בשני קווים זה מול זה, כשהכוח העיקרי במרכז, ושני האגפים מגנים עליו.
בקרב קלאסי, כל צד ניסה להשמיד את אחד מהאגפים של האויב על מנת להקיף את המרכז ולתקוף אותו. כל עוד המרכז התקיים, הקרב לא הוכרע.
בישראל, כמו ברוב הדמוקרטיות המודרניות, המרכז מורכב משתי מפלגות ממסדיות או יותר, מעט שמאל וקצת ימין. השמאלן הוא מפלגת העבודה הקלאסית, שמסתתרת כעת מאחורי השם "המחנה הציוני" (שמוציא אוטומטית את המיעוט הערבי, כ-20% מהבוחרים). הימין הוא הליכוד, הגלגול הנוכחי של מפלגת ה"רוויזיוניסטים" הוותיקה שנוסדה. לפני כמעט מאה שנים מאת ולדימיר ז'בוטינסקי, לאומן ליברלי, בסגנון הריסורגימנטו האיטלקי.
זה היה המרכז הישראלי, שנתמך על ידי כמה מפלגות שנולדו באיחוד.
היא שלטה בישראל מיום הקמתה. מפלגה אחת הקימה את הממשלה, השנייה פעלה כאופוזיציה הנאמנה, והם החליפו תפקידים כל כמה שנים, כפי שצריך בדמוקרטיה הגונה.
ב'אגפים' היו המפלגות הערביות (כיום מאוחדות בכפייה), מרצ הקטנה אך העקרונית משמאל וכמה מפלגות דתיות ופרוטו-פשיסטיות מימין.
זה היה מערך "נורמלי", כמו זה במדינות דמוקרטיות רבות אחרות.
לא עוד.
במרכז-שמאל שורר מצב רוח של התפטרות ותבוסה. המפלגה הוותיקה נפלה לידיהם של מספר גמדים פוליטיים, שהמריבות בינם לבין עצמם מחסלות את כל שאר תפקידיה.
המנהיג הנוכחי, יצחק הרצוג, נצר למשפחה טובה, נושא על פי חוק את התואר המפואר "מנהיג האופוזיציה", אבל אפילו לא יודע מהי אופוזיציה. יש המכנים את המפלגה שלו "הליכוד 2". בכל הנושאים החיוניים – כמו שלום עם העם הפלסטיני והעולם הערבי, צדק חברתי, זכויות אדם, דמוקרטיה, הפרדה בין מדינה לדת, שחיתות – המפלגה אילמת. לכל המטרות המעשיות, זה גווע או גרוע מכך.
"הטובים ביותר חסרים כל שכנוע", כפי שהלין ייטס. מיטב המרכיבים בחברה הישראלית הם מדוכדכים, מובסים, אילמים.
במרכז-ימין התמונה אפילו גרועה יותר, ומסוכנת הרבה יותר. הליכוד, פעם מפלגת ימין ליברלית ודמוקרטית, נפל קורבן להשתלטות עוינת. האגף הקיצוני שלה דחף את כל השאר החוצה, וכעת שולט במפלגה לחלוטין. במובן של אותה מטאפורה, האגף הימני השתלט על המרכז.
"הגרועים ביותר מלאים בעוצמה". הרדיקלים הימניים האלה זועקים עכשיו. הם מחוקקים חוקים זוועתיים בכנסת. הם מגבים ומעודדים מעשים מתועבים של שוטרים וחיילים. הם מנסים לערער את בית המשפט העליון ואת פיקוד הצבא. הם מתכוונים לבנות ישובים נוספים וגדולים יותר. הברברים המסוכנים הללו הם אכן "מלאים בעוצמה".
צירופו של אביגדור ליברמן לממשלה משלימה את התמונה המפחידה. אפילו ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, פוליטיקאי מדוד, הודיע בפומבי שהממשלה הזו כוללת גורמים פשיסטיים.
למה זה קרה? מה הסיבה השורשית?
התשובה הרגילה היא "האנשים זזו ימינה". אבל זה לא מסביר כלום. למה הם זזו ימינה? למה?
יש המחפשים את ההסבר בפיצול הדמוגרפי בקהילה היהודית בישראל. יהודים שמשפחותיהם מגיעות מארצות האסלאם (הנקראות מזרחים) נוטים להצביע לליכוד, יהודים שמשפחותיהם מגיעות מאירופה (אשכנזים) נוטים לשמאל.
זה לא מסביר את ליברמן, שמפלגתו מורכבת ממהגרים מברית המועצות לשעבר, כמיליון וחצי, המכונים בדרך כלל "רוסים". למה כל כך הרבה מהם ימנים קיצוניים, גזענים ושונאי ערבים?
מעמד בפני עצמו הם צעירים שמאלנים, שמסרבים לתמוך בשום מפלגה. במקום זאת, הם פונים לאקטיביזם לא מפלגתי, ומקימים באופן קבוע קבוצות חדשות למען זכויות אזרח ושלום. הם תומכים בפלסטינים בשטחים הכבושים, נלחמים למען "טוהר זרועותינו" בצבא ועושים עבודה נפלאה למען מטרות דומות.
יש עשרות, אולי מאות עמותות כאלה, רבות מהן נתמכות על ידי קרנות זרות, שעושות עבודה נפלאה. אבל הם סולדים מהזירה הפוליטית, לא היו מצטרפים לשום מפלגה, ועוד פחות מכך יתאחדו למטרה זו.
אני מאמין שתופעה זו מתקרבת להסבר המגמה. יותר ויותר אנשים, בעיקר צעירים, מפנים עורף ל"פוליטיקה" - שבה הם מתכוונים לפוליטיקה מפלגתית - לגמרי. הם לא "חסרים כל הרשעות", אבל מאמינים שלמפלגות הפוליטיות חסרות כל הרשעות כנות והן אינן רוצות שום קשר איתן.
הם לא רואים שמפלגות פוליטיות הן מכשיר הכרחי להשגת שינוי בדמוקרטיה. הם רואים בהם קבוצות של צבועים מושחתים, חסרי הרשעות אמיתיות, ואינם רוצים להיראות בחברה כזו.
כך אנו מגיעים לעובדה מדהימה: ההתפתחויות בישראל דומות לתהליכים במדינות רבות אחרות, שאין להם כל קשר לבעיות הספציפיות שלנו.
לפני כמה ימים היו בחירות לנשיאות אוסטריה. עד כה עברה הנשיאות האוסטרית, משרד טקסי כמו בישראל, בין שתי המפלגות המרכזיות. הפעם קרה משהו חסר תקדים: שני המועמדים הסופיים הגיעו מהימין הקיצוני ומהירוקים. הבוחרים פשוט חיסלו את כל המועמדים מהממסד המרכזי. גרוע מכך, המועמד הכמעט-פשיסט הפסיד רק בפער זעיר.
אוֹסְטְרֵיָה? מדינה שקיבלה את פני אדולף היטלר (האוסטרי) בהתלהבות רק לפני 80 שנה, וסבלה מכל ההשלכות?
ההסבר היחיד הוא שלאוסטרים, כמו הישראלים, נמאס מהמפלגות המבוססות. שני העמים, בגודל שווה, שאין להם שום דבר אחר במשותף, מרגישים אותו הדבר.
בצרפת חוגגת הפוליטיקאית הימין הקיצוני האנטי-ממסדית מרין לה פן. בספרד, הולנד וחלק ממדינות סקנדינביה מנצחות המפלגות האנטי-ממסדיות.
בבריטניה, אם הדמוקרטיה, הציבור עומד להצביע בעד או נגד הברקזיט, סיבה המזוהה עם הממסד. לעזוב את האיחוד האירופי נראה (לי, לפחות) לגמרי לא הגיוני. אולם הסיכוי שזה יקרה נראה אמיתי.
אבל למה לדבר רק על מדינות קטנות יותר? מה עם המעצמה הבודדת, ארצות הברית של אמריקה?
כבר חודשים שהציבור העולמי צופה בהשתאות גוברת בעלייתו המדהימה של דונלד טראמפ. מיום ליום, הדרמה, שהתחילה כקומדיה, הופכת מפחידה יותר.
מה, למען השם, קרה לעם הגדול הזה? איך מיליונים ומיליונים יכולים לנהור על דגלו של מועמד קולני, וולגרי, בור, שהנכס העיקרי - ואולי היחיד - שלו הוא הריחוק שלו מכל המפלגות הפוליטיות? איך הוא יכול היה להתגבר, למעשה להרוס, את המפלגה הישנה הגדולה, חלק מההיסטוריה האמריקאית?
מהצד השני יש את ברני סנדרס, דמות הרבה יותר מושכת, אבל גם מתעבת את המפלגה שלו, עם אג'נדה שמרוחקת למדי מזו של רוב האמריקאים.
יש רק דמיון אחד בין השניים: הם מתעבים את הצדדים שלהם והצדדים שלהם מתעבים אותם.
נראה שזה הפך לדפוס חובק עולם. בכל רחבי דרום אמריקה, לפני זמן לא רב מעוז של השמאל, מפלגות שמאל נזרקות החוצה, ודמויות ימניות משתלטות.
בהתחשב בכך שזה קורה במקביל בעשרות מדינות, גדולות וקטנות, שאין להן שום דבר אחר במשותף - בעיות שונות, נושאים שונים, מצבים שונים - זה לא פחות ממדהים.
בשבילי זו חידה. מדי כמה עשורים צצים רעיונות חדשים ומדביקים חלק גדול מהאנושות. דמוקרטיה, ליברליזם, אנרכיזם, סוציאל-דמוקרטיה, קומוניזם, פשיזם, שוב דמוקרטיה, ועכשיו סוג זה של כאוס, בעיקר ימני רדיקלי, הם מגמות חובקות עולם. עדיין אין להם שם.
אני בטוח שלהרבה אנשים, מרקסיסטים ואחרים, יש הסבר מוכן. אני לא משוכנע מאף אחד. אני פשוט מבולבל.
נחזור אלינו, הישראלים המסכנים: זה עתה פרסמתי ב"הארץ" תוכנית מעשית לבלום את המבול ולדחוק אותו.
אני עדיין מחויב לאופטימיות.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו
1 תגובה
אין לטעות בסימפטומים - מפלגות פוליטיות - למחלה, חוסר הלגיטימיות של צורות שלטון ייצוגיות. אנשים בכל העולם רעבים לשלטון עצמי, לדמוקרטיה השתתפותית ישירה, במקום שהחדרים הנבחרים של האוליגרכיה ישלטו עליהם ועליהם. אלו אכן זמנים מביכים, ה-interregnum, כאשר הפוליטיקה הישנה של ייצוג היררכי גוועת והדמוקרטיה האופקית והישירה המשתתפת עדיין לא נולדה - לפחות במדינות הלאום (שכמו ממשל ייצוגי איבדו לגיטימציה).