אז עכשיו יש לנו עוד אנטישמי. מזל טוב ("בהצלחה") כמו שאומרים בעברית.
קוראים לו באן קי-מון, והוא המזכיר הכללי של האו"ם. בפועל, הפקיד הבינלאומי הבכיר, מעין ראש ממשלה עולמי.
הוא העז לבקר את ממשלת ישראל, כמו גם את הרשות הפלסטינית, על כך שחבלה בתהליך השלום, ובכך הופכת את השלום הישראלי-פלסטיני לכמעט בלתי אפשרי. הוא הדגיש כי יש הסכמה עולמית לגבי "פתרון שתי המדינות" הוא היחיד האפשרי.
הניסוח נשמע נייטרלי, אבל באן הבהיר לגמרי שכמעט כל האשמה היא בצד הישראלי. מכיוון שהפלסטינים חיים תחת כיבוש עוין, אין הרבה שהם יכולים לעשות כך או כך.
כל מי שמאשים את ישראל במשהו הוא, כמובן, אנטישמי בוטה, התוספת האחרונה לשורה ארוכה, החל מפרעה מלך מצרים לפני כמה אלפי שנים.
אני לא מבקר את באן, למעט היותו דיבור רך מדי. אולי זה הסגנון הקוריאני. לו הייתי – חלילה – במקומו, הניסוח שלי היה הרבה יותר חד.
בניגוד למראית עין, אין הבדל גדול בין באן לביבי, בכל הנוגע לפרוגנוזה. לפני מספר שבועות הודיע בנימין נתניהו כי "לנצח נחיה בחרב" - ביטוי תנ"כי שחזר להזמנתו של אבנר, אלוף שאול המלך, שזעק לאלופו של דוד המלך יואב "האם החרב תאכל לנצח? ” (תמיד אהבתי את אבנר ואימצתי את שמו).
אבל מה שטוב לפטריוט כמו נתניהו לא טוב לשונא יהודים כמו באן. אז לעזאזל איתו.
ייתכן שנתניהו לא אהב את האמירה של באן לפיה "פתרון שתי המדינות" הוא כעת הקונצנזוס של העולם כולו. העולם חוץ מנתניהו וחבריו.
זה לא תמיד היה כך. להיפך.
תוכנית החלוקה אומצה לראשונה על ידי הוועדה המלכותית הבריטית שמונתה לאחר המרד הערבי ב-1936 (שנקרא בפי היהודים "האירועים") שבו מתו ערבים, יהודים וחיילים בריטים רבים. In this plan the Jews were allotted only a small part of Palestine, a narrow strip along the sea, but it was the first time in modern history that a Jewish state was envisioned. הרעיון גרם לפיצול עמוק בקהילה היהודית בפלסטין (המכונה "ישוב"), אך פרוץ מלחמת העולם השנייה שמה את התוכנית.
לאחר המלחמה והשואה היה חיפוש חובק עולם אחר פתרון קבע. האסיפה הכללית של האו"ם החדשים החליטה על חלוקת פלסטין לשתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית. ההנהגה היהודית קיבלה זאת באופן רשמי, אך מתוך כוונה סודית להרחיב את שטח מדינתם בהזדמנות הראשונה.
ההזדמנות הזו הגיעה די מהר. הערבים דחו את החלוקה ופתחו במלחמה, שבה כבשנו שטחים רבים יותר וסיפפנו אותו למדינתנו הצעירה.
עם תום המלחמה, בתחילת 1949, המצב היה כך: המדינה היהודית המורחבת, המכונה כיום ישראל, כבשה 78% מהמדינה, כולל מערב ירושלים; אמיר עבר הירדן שמר על הגדה המערבית של הירדן עם מזרח ירושלים ושינה את תוארו למלך ירדן; מלך מצרים שמר על רצועת עזה.
פלסטין נעלמה מהמפה.
כשהשתחררתי מהצבא (בגלל הפצעים שלי) הייתי משוכנע שהמצב הזה יוביל לסכסוך קבוע. במהלך המלחמה ראיתי כפרים ועיירות ערביות רבות, שהתושבים נמלטו מהם או פונו מהם, והייתי משוכנע שקיים עם פלסטיני - בניגוד לקביעות הישראליות ולדעה העולמית - ושלא יהיה שלום אם העם הזה יהיה. שללו מדינה לאומית משלהם.
עדיין לובשת מדים, חיפשתי שותפים במאמץ להפיץ את האמונה הזו. מצאתי בחיפה אדריכל ערבי מוסלמי צעיר ושייח' דרוזי צעיר. (הדרוזים הם ערבים שהתנתקו מהאסלאם וייסדו דת חדשה לפני מאות רבות).
שלושתנו נפגשנו מספר פעמים בדירתו של האדריכל, אך לא מצאנו הד ציבורי. מדיניות הממשלה ודעת הקהל בישראל העדיפו את הסטטוס קוו. קיומו של עם פלסטיני הוכחש בתוקף, ירדן הפכה למעשה לבת ברית של ישראל - כפי שהייתה בסתר כל הזמן.
אם מישהו היה לוקח סקר דעת קהל בינלאומי בתחילת שנות ה-1950, אני תוהה אם הוא היה מוצא בעולם מאה אנשים שעדיפו ברצינות מדינה פלסטינית. חלק ממדינות ערב שילמו מס שפתיים לרעיון, אך איש לא התייחס אליו ברצינות.
המגזין שלי, "העולם הזה", ומאוחר יותר המפלגה שהקמתי (שנשאה את אותו השם) היו הארגונים היחידים בעולם שהמשיכו את המאבק הזה. גולדה מאיר אמרה כי "אין דבר כזה עם פלסטיני" (ופחות מפורסמת: "אני מוכנה לעלות על המתרס כדי להוציא את אורי אבנרי מהכנסת!").
This total rejection of the rights and the very existence of the Palestinian people was further strengthened by the 1967 Six-day war, when Israel took possession of what was left of Palestine. הדוקטרינה השלטת הייתה "האופציה הירדנית" - הרעיון שאם וכאשר ישראל תחזיר את הגדה המערבית או חלקים ממנה, היא תיתן אותם למלך חוסיין.
הקונצנזוס הזה השתרע מדוד בן-גוריון ועד לוי אשכול, מיצחק רבין ועד שמעון פרס. הרעיון מאחורי זה היה לא רק ההכחשה המורשתית של קיומו של העם הפלסטיני, אלא גם הרשעה מוחשית שהמלך יוותר על ירושלים, שכן בירתו היא עמאן. רק בור מוחלט יכול היה להאמין שהמלך ההאשמי, צאצא ישיר של הנביא, יכול לתת את העיר השלישית בקדושה לאסלאם לכופרים.
המפלגה הקומוניסטית הישראלית הפרו-סובייטית הייתה גם בעד האופציה הירדנית, מה שגרם לי להתלוצץ בכנסת שהיא כנראה המפלגה המונרכיסטית הקומוניסטית היחידה בעולם. זה הסתיים ב-1969, כאשר ליאוניד ברז'נייב שינה לפתע מסלול וקיבל את נוסחת "שתי מדינות לשני עמים". הקומוניסטים הישראלים עקבו אחריו כמעט לפני שהמילים יצאו מפיו.
מפלגת הליכוד, כמובן, מעולם לא הייתה מוכנה לוותר אפילו על סנטימטר מארץ ישראל. רשמית, היא עדיין תובעת גם את הגדה המזרחית של נהר הירדן. רק שקרן נוהג כמו נתניהו יכול להכריז בפומבי לעולם על הסכמתו ל"פתרון שתי המדינות". אף איש ליכוד לא התייחס לזה ברצינות.
אז כשהדיפלומט הגבוה בעולם אומר שיש קונצנזוס עולמי לפתרון שתי המדינות, יש לי את הזכות ליהנות מרגע של סיפוק. וגם אופטימיות.
"אופטימי" היא הכותרת של זיכרונותיי, שחלקם השני יצא רק השבוע. (אבוי, רק בעברית. עדיין לא מצאו מוציאים לאור בשפות אחרות.)
כשהחלק הראשון הופיע, אנשים חשבו שהכותרת מטורפת. עכשיו אומרים שזה מטורף.
אוֹפּטִימִי? היום? כאשר מחנה השלום הישראלי נמצא בייאוש עמוק? כשהפשיזם הביתי מרים ראש והממשלה מובילה אותנו להתאבדות לאומית?
ניסיתי כמה פעמים להסביר מהיכן נובעת האופטימיות הלא רציונלית הזו: שורשים גנטיים, ניסיון חיים, הידיעה שפסימים לא עושים כלום, שהאופטימיסטים הם שמנסים לחולל שינוי.
אם לצטט את המוטו של אנטוניו גראמשי: "פסימיות של האינטלקט, אופטימיות של הרצון".
באן הוא לא האנטישמי היחיד שנחשף לאחרונה. אחד נוסף הוא לורן פביוס, שר החוץ של צרפת.
איך יכול להיות? פאביוס הציף לאחרונה את הרעיון לכנס (בפאריס, כמובן) ועידה בינלאומית לשלום ישראלי-פלסטיני. הוא הכריז מראש שאם הרעיון הזה לא יתקבל, צרפת תכיר רשמית במדינת פלסטין, ותפתח את שערי אירופה למען אחרים.
זה מעלה שאלה סמנטית. בשפה הציונית, רק מי שאינו יהודי יכול להיות אנטישמי. יהודי שאומר בדיוק את אותו הדבר הוא "שונא עצמי יהודי".
פביוס שייך למשפחה יהודית שהמירה את דתו לקתולית. על פי ההלכה הדתית היהודית (ה הלכה) יהודי שחטא נשאר יהודי. להתגייר זה חטא. אז האם פביוס הוא לא יהודי ולכן אנטישמי, או חוטא יהודי, שונא את עצמו?
איך בדיוק עלינו לקלל אותו?
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו