לאחרונה הזכרתי את המילה הגרמנית Gleichschaltung - אחת המילים האופייניות ביותר באוצר המילים הנאצי.
"Gleich" פירושו "אותו", ו"Schaltung" פירושו "חיווט".
המילה הגרמנית הארוכה פירושה שהכל במדינה מחובר באותו אופן - בדרך הנאצית.
זה היה חלק מהותי מהשינוי הנאצי של גרמניה. אבל זה לא קרה בשום דרך דרמטית. החלפת האנשים הייתה איטית, כמעט בלתי מורגשת. בסופו של דבר, כל התפקידים החשובים במדינה היו מאוישים על ידי מתפקדים נאצים.
אנחנו עדים עכשיו למשהו כזה בישראל. אנחנו כבר באמצע התהליך.
תפקיד אחר תפקיד משתלט על ידי הימין הקיצוני, השולט בישראל כעת. לאט. מאוד מאוד לאט.
זה התחיל מיד אחרי הבחירות בשנה שעברה. בנימין נתניהו הצליח להקים קואליציה של הימין הקיצוני, אם כי רק ברוב זעום. כפי שקרה לעתים קרובות כל כך בדברי הימים של הפשיזם, הוא נזקק למפלגת "מרכז" אחת בשביל זה. הוא מצא אותו בדמות סיעתו של משה כחלון.
כחלון, איש הליכוד לשעבר, היה פופולרי כי הבטיח דיור זול יותר. במקום זאת, מחירי הדירות המשיכו לעלות.
(כחלון הוא האיש המחייך. הוא מאוד חביב. בעל טור אחד השווה אותו לחתול הצ'שייר, החתול שנעלם והשאיר אחריו רק חיוך. "לא חתול עם חיוך", כמו שאמרה אליס, "אלא חיוך עם חתול". אבל הוא החתול שמחזיק את הימין הקיצוני בשלטון, גם עכשיו.)
הממשלה החדשה כללה מבחר של מינויים מדהימים. השרה החדשה המקוממת ביותר היא מירי רגב, אישה פרימיטיבית הידועה בוולגריות הגאה שלה, שכיום היא שרת התרבות. ובכן, אני מניח שגם לוולגריות יש זכות להיות מיוצג.
גב' רגב אחראית כעת על הקצאת הכספים הממשלתיים לתיאטראות, ספרות, בלט, אופרה וכדומה. היא כבר הבהירה שמוטב להם לעמוד בקו הממשלתי, אם הם רוצים לקבל מימון.
המתחרה הקרובה ביותר שלה היא שרת המשפטים החדשה, איילת שקד (מילולית: צבירת השקדים). מטרתה המוצהרת היא הכפיפותו של בית המשפט העליון, גאוות ישראל. אף על פי שהוא די ביישן עד עכשיו, בית המשפט מתנגד לפעמים לחוקים חדשים ומעיקים. אז גב' אלמונד רוצה למלא את זה בשופטים "שמרנים" חדשים.
המסוכן שבחבורה הוא שר החינוך - נפתלי בנט, אחד הפוליטיקאים הדתיים-לאומיים הקיצוניים ביותר. בישראל שלוש מערכות חינוך דתיות. המערכת ה"חילונית" היחידה כבר צומצמה בהתמדה לאורך השנים על ידי שרים קודמים. לשים את בנט, המוגדר על ידי רבים כפשיסט דתי, לאחראי על החינוך פירושו להטיל את השועל על בית הלול.
כל השרים הללו, כמו גם האחרים מאותו אדם, עסוקים כעת בהחלפת הפקידים הבכירים באנשי הרשעות שלהם, תהליך יציב ומסוכן ביותר.
ואז יש את שומרי השער.
אחד האנשים החשובים בישראל נושא את התואר "יועץ משפטי לממשלה". הוא הפקיד המשפטי העליון, נעלה על היועץ המשפטי לממשלה ובלתי תלוי בשר המשפטים. עצתו מחייבת מבחינה משפטית, בכפוף לבית המשפט העליון בלבד.
לנתניהו יש כמה בעיות משפטיות אישיות. הוא ומשפחתו טיילו ברחבי העולם על כסף של אנשים אחרים בזמן כהונתם. עניינים אלה ואחרים מוחזקים בצנרת המשפטית במשך שנים רבות, בהחלטת "היועץ".
היועץ המשפטי האחרון, שופט לשעבר לא פוגעני שמונה לתפקיד זה על ידי נתניהו, הוחלף זה עתה בנתניהו ב - הפתעה, הפתעה - מזכיר הממשלה, אביחי מנדלבליט, עורך דין חובש כיפה המקורב לנתניהו ככל האפשר.
ליתר ביטחון, מבקר המדינה, עוד פקיד חזק מאוד בישראל, נבחר על ידי הרוב בכנסת לפי רצונו של נתניהו. יוסף שפירו הוא גם שופט לשעבר.
מדוע שתי עמדות אלו הן קריטיות לנתניהו מומחשים כעת. המדינה כולה מוקסמת מכמה תיקי משפט שבהם העידו עובדים במעון הרשמי של ראש הממשלה כי שרה נתניהו היא שרמוטה בלתי נסבלת, צועקת, היסטרית, שגם משלמת את הוצאותיה הפרטיות מהארנק הרשמי.
להשלמת המעגל הזה יש את המפקד החדש של המשטרה. כבר שנים שהפיקוד העליון של המשטרה שוקע בתוך אנדרלמוסיה של שערוריות מיניות, בנוסף לשוחד.
קצין אחד התאבד, כמה אחרים סולקו.
איזה פתרון טוב יותר מאשר להביא אאוטסיידר, קצין בשב"כ גבוה? רעיון מבריק, אבל עכשיו מתברר שהמשטרה שקעה עוד יותר לתוך המוט. במספר מקרים שוטרים הכו באכזריות ובפומבי אזרחים, ערבים ויהודים, ללא סיבה ברורה, וקיבלו את גיבויו המלא של רוני אלשיך, המפקד העליון החדש שלהם.
התקשורת הישראלית מוגשת על ידי הימין כ"שמאלנית", מעוז של "האליטה הישנה", שהימנים נשבעו להחליף.
אבוי, התיאור הזה שגוי למדי. מבין שני העיתונים הגדולים, אחד, ישראל היום ("ישראל היום") שייך לנתניהו. או, אם לנסח את זה במדויק, לשלדון אדלסון, איל קזינו אמריקאי, שהוא העבד הרצוי המחורבן והפטרון הנדיב של "ביבי". העיתון, שמטרתו היחידה היא לשרת את נתניהו באופן אישי, מופץ בכמויות אדירות בחינם.
העיתון הנוסף לתפוצה ההמונית, "ידיעות אחרונות", מנסה להתחרות בהיותו ימני עוד יותר.
העיתון היומי החשוב הנוסף היחיד, "הארץ" ("הארץ"), שמבקר את נתניהו, הוא קטן בהרבה, ונמצא בסכנה כלכלית מתמדת.
שלושת ערוצי הטלוויזיה של ישראל הם מדבר אינטלקטואלי.
פרט לחדשות ומספר זעום של תוכניות איכותיות, הן ריקות מתוכן, המוקדשות בעיקר לתוכניות "ריאליטי", שאין להן שום קשר למציאות.
מי האחראי? למה, כמובן שר התקשורת.
ומי זה? שוב הפתעה, הפתעה. לא אחר מאשר אדם בשם בנימין נתניהו.
לפי החוק הישראלי, כראש ממשלה הוא יכול לשמור לעצמו כמה תיקים שחפץ ליבו. זה אומר כרגע כמה מהם, כולל משרד החוץ והתקשורת.
כבר חודשים שכל אנשי התקשורת מתקשים לישון בלילה. כל שלושת ערוצי הטלוויזיה זקוקים לתמיכה ממשלתית. כמה אנשי טלוויזיה אמיצים עדיין מעזים למתוח ביקורת גלויה על הממשלה, ואפילו חריפה, אבל מספרם הולך ומידלדל בהתמדה.
כשהייתי השבוע בטלוויזיה וסיפרתי למראיין שלי שבעוד שנה הוא ועמיתיו כנראה לא יהיו מעבודתם, הוא צחק בעצבים ושאל: "מה, שנה שלמה?"
עיתונאי טלוויזיה רבים כבר הפכו לקרנפים (הכינוי הישראלי לאנשים שנכנעו לשלטון, כי הם צריכים עורות עבים). תהליך ההנקה מתרחש בהתמדה.
ועכשיו מגיעה הפיכת החסד, בדמותו של אביגדור איווט ליברמן.
ליברמן הוא אדם מפחיד. בנוכחותו, אפילו דונלד טראמפ יתכווץ.
עולה ממולדובה הסובייטית, לשעבר סדרן בר ולימים עוזר צמוד לנתניהו, הוא כיום הפוליטיקאי הימני הקיצוני ביותר על הבמה. הוא הציע להפציץ את סכר אסואן במצרים (שתהרוג מיליונים רבים של אנשים). זה היה אחד הרעיונות היותר מתונים שלו. הוא ביקר את הצבא כביישן מדי, וכינה את נתניהו (לא מזמן) רמאי, פחדן ושרלטן.
ליברמן ("איש נחמד" בגרמנית) ממולח מאוד. אפשר להניח שבמשך כמה חודשים, לפחות, הוא יהיה מאוד מתקרב, אוהב שלום וליברל. כבר השבוע, גם הוא וגם נתניהו הכריזו על עצמם חסידים נלהבים של פתרון "שתי מדינות לשני עמים". זה כמו בניטו מוסוליני שהכריז על עצמו ב-1939 כפציפיסט מסור.
העימות הממשמש ובא בין שר הביטחון למטה הכללי של הצבא נראה להפוך לאירוע משמעותי. ההתנגשות בין כוח שאי אפשר לעמוד בפניו לבין חפץ בלתי ניתן להזזה.
"צבא ההגנה לישראל", הכולל את חיל הים וחיל האוויר, הוא מוסד כמעט אוטונומי. המפקד העליון הרשמי שלה הוא הממשלה בטוטו, הפועלת באמצעות שר הביטחון.
זה צבא צייתן. רק לעתים רחוקות היא התריסה בגלוי נגד הממשלה. מקרה כזה היה ב-1967, כשראש הממשלה, לוי אשכול, היסס לנוכח האיום הצבאי המצרי הגובר בחצי האי סיני. קבוצת גנרלים איימה עליו בהתפטרות קולקטיבית אם לא ייתן את ההוראה לתקוף. הוא נכנע).
מול התנגדות מאוחדת של פיקוד הצבא, השר כמעט חסר אונים. אבל הוא מופקד על תקציב ענק, הגדול ביותר בישראל ללא ספק. יש לו השפעה דומיננטית על מינוי מפקד הצבא ("הרמטכ"ל") וקצינים בכירים.
חמור מכך, חיל הקצינים והדרגים הנמוכים של הצבא חונכו על ידי מערכת החינוך הלאומנית. רובם אולי כבר קרובים יותר לליברמן מאשר לרמטכ"ל.
את זה העמיד למבחן המקרה האחרון של אלאור אזריה, החייל שירה והרג בפלסטיני פצוע קשה ששכב על הקרקע. חיילים רבים הכריזו על אזריה כגיבור לאומי.
אזריה עומד כעת לדין בבית משפט צבאי בגין הריגה. הפיקוד העליון של הצבא היה עקשן מול התנגדות הימין. והנה, מי דחף את חלקו הניכר לתוך אולם בית המשפט הצפוף?
אביגדור ליברמן. הוא בא להביע את תמיכתו בחייל.
אפילו נתניהו נכנע ללחץ וקרא לאביו של החייל להביע את תמיכתו.
(כשראינו את הרוצח בבית המשפט בטלוויזיה, הופתענו לראות רק ילד, שנראה מבולבל ומבולבל, כשאמו יושבת מאחוריו ומלטפת את ראשו. אוי למדינה שמכניסה נשק קטלני לידיה של ילד כל כך פרימיטיבי ולא בוגר!)
אז הנה אנחנו עכשיו: הממשלה מערערת את הצבא ומחנה השלום שם את מבטחו בפיקוד העליון. אולי חלקם מתפללים בלהט לאלוהים שהם לא מאמינים בו להפיכה צבאית שהם לא באמת יאשרו.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו