כל העולם צפה בנשימה עצורה בעוד הימים חלפו. ואז השעות. ואז הדקות.
העולם צפה בזמן שהאדם הנידון, מוחמד אבו-עלי מקלקיליה, המתין להוצאתו להורג.
אבו-עלי היה מחבל מורשע. הוא קנה סכין והרג ארבעה מבני משפחה ביישוב יהודי סמוך. הוא פעל לבדו בהתקף כעס, לאחר שבן דודו האהוב, אחמד, נורה ונהרג על ידי משטרת הגבולות הישראלית במהלך הפגנה.
זה מקרה דמיוני. אבל זה מאוד דומה למה שיקרה אם תיק אמיתי שנמצא כעת תלוי ועומד היה מקבל את התפנית הזו.
אין עונש מוות בישראל. היא בוטלה בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר הוצאתם להורג של לוחמי מחתרת יהודים (המכונים "טרוריסטים" בפי הבריטים) עדיין הייתה טרייה במוחם של כולם.
זה היה אירוע חגיגי וחגיגי. לאחר ההצבעה, בהתפרצות רגשות לא מתוכננת, קמה הכנסת כולה ועמדה לדקה. בכנסת אסורים ביטויי רגש כאלה, כמו מחיאות כפיים.
באותו יום הייתי גאה במדינה שלי, המדינה שבשבילה שפכתי את דמי.
לפני אותו יום הוצאו להורג בישראל שני בני אדם.
הראשון נורה בימיה הראשונים של המדינה. מהנדס יהודי הואשם בהעברת מידע לבריטים, שהעבירו אותו לערבים. שלושה קציני צבא היוו את עצמם כבית משפט צבאי ודנו אותו למוות. מאוחר יותר נמצא כי האיש חף מפשע.
גזר דין המוות השני נגזר על אדולף אייכמן, נאצי אוסטרי שב-1944 הנחה את גירוש יהודי הונגריה למחנות המוות. הוא לא היה גבוה במיוחד בהיררכיה הנאצית, רק לוטננט-קולונל ("Obersturmbannführer") ב-SS. אבל הוא היה הקצין הנאצי היחיד שעמו באו מנהיגים יהודים במגע ישיר. במוחם, הוא היה מפלצת.
כשהוא נחטף בארגנטינה והובא לירושלים, הוא נראה כמו פקיד בנק ממוצע, לא מאוד מרשים ולא מאוד אינטליגנטי. כשנידון למוות, כתבתי מאמר ששאלתי את עצמי האם אני בעד הוצאתו להורג. אמרתי: "אני לא מעז להגיד כן ואני לא מעז להגיד לא." הוא נתלה.
וידוי אישי: אני לא יכול להרוג ג'וק. אני לא מסוגל להרוג זבוב. זו לא סלידה מודעת. זה כמעט פיזי.
לא תמיד זה היה כך. כשרק מלאו לי 15, הצטרפתי לארגון "טרוריסטים", האצ"ל ("הארגון הצבאי הלאומי"), שבאותו זמן הרג המון אנשים, כולל נשים וילדים, בשווקים הערביים כנקמה על הרג יהודים המרד הערבי.
הייתי צעיר מכדי להיות מועסק בפעולות עצמן, אבל אני וחבריי חילקנו עלונים המכריזים בגאווה על הפעולות. אז בהחלט הייתי שותף, עד שעזבתי את הארגון כי התחלתי להסתייג מ"טרור".
אבל השינוי האמיתי באופי שלי התרחש לאחר שנפצעתי במלחמת 1948. במשך כמה ימים ולילות שכבתי במיטת בית החולים שלי, לא יכולתי לאכול, לשתות או לישון, רק חשבתי. התוצאה הייתה חוסר היכולת שלי לקחת את החיים של כל יצור חי, כולל בני אדם.
אז, באופן טבעי, אני אויב קטלני של עונש המוות. ברכתי בכל לבי את ביטולו על ידי הכנסת (לפני שהפכתי לחבר באותו גוף לא ממש באוגוסט).
אבל לפני כמה ימים, מישהו נזכר שעונש המוות לא ממש בוטל. פסקה לא ברורה בקוד הצבאי נשארה בתוקף. כעת נשמעת זעקה ליישום שלה.
האירוע הוא רצח שלושה בני משפחה יהודית ביישוב. התוקף הערבי נפצע אך לא נהרג במקום, כפי שקורה בדרך כלל.
כל קליקת הימין השולטת בישראל פרצה כעת במקהלת דרישות לעונש מוות. בנימין נתניהו הצטרף למקהלה, וכך גם רוב חברי הקבינט שלו.
ניתן להבין בקלות את גישתו של נתניהו. אין לו עקרונות. הוא הולך עם רוב הבסיס שלו. כרגע הוא מעורב עמוקות בפרשת שחיתות ענקית הנוגעת לרכישת צוללות שנבנו בגרמניה. גורלו הפוליטי תלוי על הכף. אין זמן להתלבטויות מוסריות.
אם נניח בצד, לעת עתה, הלקות הנפשית האישית שלי הנוגעת לעונש מוות, בחינת הבעיה על בסיס רציונלי מראה שזו טעות ענקית.
הוצאתו להורג של אדם שנחשב פטריוט בבני עמו מעוררת כעס עמוק ותשוקה עמוקה לנקמה. על כל אדם שהומת, קמים תריסר אחרים שימלאו את מקומם.
אני מדבר מניסיון. כאמור, הצטרפתי לאצ"ל כשהייתי בקושי בן 15. כמה שבועות לפני כן תלו הבריטים צעיר יהודי, שלמה בן-יוסף, שירה לעבר אוטובוס ערבי מלא בנשים וילדים, מבלי לפגוע באיש. הוא היה היהודי הראשון בפלסטין שהוצא להורג.
מאוחר יותר, לאחר שכבר ויתרתי על "טרור", עדיין הרגשתי מעורב רגשית בכל פעם שהבריטים תלו "טרוריסט" יהודי אחר. (אני מתגאה בכך שהמצאתי את ההגדרה המדעית היחידה של "טרור": "לוחם חופש בצד שלי, מחבל בצד השני").
טענה נוספת נגד עונש המוות היא זו שתיארתי בתחילת היצירה הזו: ההשפעה הדרמטית הטבועה של עונש זה.
מרגע מתן גזר דין מוות, כל העולם, שלא לדבר על כל המדינה, מסתבך. מטימבוקטו ועד טוקיו, מפריז ועד פרטוריה, מיליוני אנשים, שאין להם עניין בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מתגרים. גורלו של הנידון מתחיל לשלוט בחייהם.
שגרירויות ישראל יהיו מוצפות בהודעות של אנשים טובים. ארגוני זכויות אדם בכל מקום יהיו מעורבים. הפגנות רחוב יתקיימו בערים רבות ויגדלו משבוע לשבוע.
הכיבוש הישראלי של העם הפלסטיני, עד אז ידיעה קטנה בעיתונים ובחדשות הטלוויזיה, יעמוד במרכז תשומת הלב. עורכים ישלחו כתבים מיוחדים, מומחים ישקלו. כמה ראשי מדינות יתפתו לגשת לנשיא ישראל ולהתחנן לרחמים.
ככל שמתקרב מועד ההוצאה להורג, הלחץ יגדל. במכללות ובכנסיות, הקריאות להחרים את ישראל יהפכו לצווחות. דיפלומטים ישראלים ישלחו אזעקות דחופות למשרד החוץ בירושלים. שגרירויות יחזקו את אמצעי הזהירות נגד טרור.
ממשלת ישראל תיפגש בישיבות חירום דחופות. יש שרים שייעצו להקל בעונש. אחרים יטענו שזה יראה חולשה ויעודד טרור. נתניהו, כהרגלו, לא יוכל להחליט.
אני יודע שקו הטיעון הזה עלול להוביל למסקנה שגויה: להרוג תוקפים ערבים במקום.
ואכן, זהו דיון שני שמפרק את ישראל כרגע: המקרה של אלאור אזריה, חייל וחובש שדה, שירה מטווח קצר בתוקף ערבי פצוע שוכב על הארץ ומדמם עז. בית משפט צבאי גזר על אזריה שנה וחצי מאסר, וגזר הדין אושר בערעור. הרבה אנשים רוצים לשחרר אותו. אחרים, כולל נתניהו שוב, רוצים להקל בעונשו.
אזריה וכל משפחתו נהנים מאוד במרכז תשומת הלב הלאומית. הם מאמינים שהוא עשה את הדבר הנכון, על פי משפט לא כתוב שאסור לאפשר לאף "מחבל" ערבי להישאר בחיים.
למעשה, זה התבטא בגלוי לפני שנים על ידי ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר (שבעצמו, כמנהיג מחתרת הלח"י, היה אחד ה"טרוריסטים" המצליחים ביותר של המאה ה-20). בשביל זה הוא לא היה צריך להיות מאוד אינטליגנטי.
מכל זווית שמסתכלים על זה, גזר דין המוות הוא מידה ברברית ומטופשת. זה בוטל על ידי כל המדינות המתורבתות, מלבד כמה מדינות בארה"ב (שקשה לכנותן מתורבתות).
בכל פעם שאני חושב על הנושא הזה, השורות האלמותיות של אוסקר ויילד ב"בלדת הקריאה לכלא" שלו עולות במוחי. בעודו מתבונן באסיר עמית, רוצח מורשע, הממתין להוצאתו להורג, כתב ויילד:
מעולם לא ראיתי אדם שהביט בעין עגומה כל כך על האוהל הקטן הכחול שאסירים קוראים לו השמיים...
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו