שיטה זו הצליחה בשנת 1948. בסוף מאי התקדם הצבא המצרי לתל אביב. אנחנו - שורה מאוד מאוד דקיקה של חיילים - היינו כל מה שעמד בדרכה. אז תקפנו. שוב ושוב ושוב. ספגנו אבידות כבדות. אבל עצרנו את ההתקדמות המצרית.
כעת מיישם אהוד אולמרט את אותה שיטה. המצב שלו נואש. רוב האנשים בישראל אינם מפקפקים בכך שהוא קיבל שוחד גדול במעטפות ממולאות בדולרים. היועץ המשפטי לממשלה רשאי להגיש נגדו כתב אישום בכל עת, והדבר יחייב אותו להתפטר.
והנה, ברגע הקריטי ביותר, רגע לפני שהפרטים המרשיעים ביותר יוצאים לאור, יוצאת במקביל בירושלים, דמשק ואנקרה הצהרה משותפת, המכריזה על תחילתו של משא ומתן לשלום בין ישראל לסוריה, כשטורקיה משמשת כמתווך. השיחות יתבססו על עקרונות ועידת מדריד ב-1991, כלומר החזרת כל רמת הגולן.
וואו!!!
גם בזה אולמרט הוא תלמידו הראוי של קודמו ומורו, אריאל שרון.
שרון היה עד צוואר בפרשיות שחיתות. באחת מהן, מה שמכונה "פרשת האי היווני", שילם המיליונר הישראלי דוד אפל סכומי עתק לבנה של שרון, טירון, עבור "עצה". גם אז נראה היה כי היועץ המשפטי לממשלה אינו יכול להימנע מהוצאת כתב אישום.
תגובתו של שרון הייתה גאונית צרופה: ההפרדה. הפרדה מרצועת עזה. פרידה מהיועץ המשפטי לממשלה.
זה היה מבצע ענק. בהופעה מלודרמטית מתוזמרת דקדקנית פורקו יישובי גוש קטיף. יחד עם כמה מחלקות צבא, נפרסו כל כוחות המשטרה – אותה משטרה שהייתה אמורה לחקור את ענייניה העסקיים של משפחת שרון – במאמץ לאומי עוצר נשימה. מחנה השלום תמך כמובן בפינוי ההתנחלויות. פרשות השחיתות כמעט נשכחו.
ההפרדה, שבוצעה ללא כל הידברות עם הפלסטינים, הפכה את כל רצועת עזה לפצצה מתקתקת, וכעת על אהוד אולמרט לשאת ולתת על הפסקת אש. אבל עבור שרון התרגיל כולו היה מוצלח. אם הוא לא היה לוקה בשבץ מוחי, הוא עדיין היה ראש ממשלה היום.
השיעור לא ברח מאולמרט.
האסתטים עשויים לזעוק: פואי! אנחנו לא צריכים לסבול טריק מלוכלך שכזה! איננו יכולים להסכים לשלום שנוצר בחטא!
אולי החוש האסתטי שלי קהה. כי אני מוכן לקבל שלום אפילו ממנהיג מושחת לחלוטין, אפילו מהשטן עצמו. אם השחיתות של פוליטיקאי גורמת לו לעשות משהו שיציל את חייהם של מאות ואלפי בני אדם משני הצדדים – זה בסדר מבחינתי. האם הפילוסוף פרידריך הגל לא דיבר על "ערמומיות התבונה"?
התנ"ך מספר שכאשר צבא דמשק הטיל מצור על שומרון, בירת ממלכת ישראל, הביאו ארבעה מצורעים את הידיעה שהאויב ברח (שני מלכים, 2). המשוררת העברית רחל כתבה ברמז לסיפור זה שהיא לא מוכנה לקבל בשורות טובות ממצורעים. ובכן אני.
החוכמה המקובלת אומרת שכדי לעשות שלום, צריך מנהיג חזק. כעת נראה שגם ההפך עובד: שמנהיג חלש, כמעט שקוע בצרות, שתקופת כהונתו עלולה להסתיים בפתאומיות בכל רגע והקואליציה שלו עומדת על רגלי החימר, מנהיג שאין לו מה להפסיד - הוא גם הם עלולים לסכן הכל כדי לעשות שלום.
העלילה עשויה להמשיך מכאן לכמה כיוונים אפשריים.
האפשרות הראשונה: הכל "ספין" - מונח אמריקאי שהפך לשם האמצעי של אולמרט. הוא פשוט ימתח את המשא ומתן כמו מסטיק, כפי שעשה עם הפלסטינים, ויחכה שהסערה תפרוץ.
יהיה לו קשה לעשות זאת, כי טורקיה שותפה כעת למשחק. אפילו אולמרט מבין שתהיה זו איוולת צרופה לעצבן את הטורקים, שמסכנים כאן את יוקרתם הלאומית. טורקיה היא שותפה חשובה מאוד של מערכת הביטחון שלנו.
יהיה אשר יהיה, הסכמתו של אולמרט לנהל משא ומתן על בסיס החזרת כל הגולן היא צעד חשוב קדימה. מעבר להתחייבויות הקודמות של יצחק רבין, בנימין נתניהו ואהוד ברק, היא מגדירה קו אל-חזור.
האפשרות השנייה: אולמרט באמת מתכוון לזה. מסיבותיו הוא ינהל משא ומתן "בתום לב", כפי שהתחייב השבוע, ויגיע להסכמה. בארץ ייפתח נגדו מסע הסתה פרוע. הכנסת תתפרק, יתקיימו בחירות חדשות, אולמרט יעמוד שוב בראש רשימת קדימה וינצח כשוכן שלום.
לחילופין: הוא יפסיד באותן בחירות. אבל הוא יעזוב את המקום למען מטרה מכובדת, לא נזרק החוצה בגלל השחיתות שלו, אלא יקריב את עצמו על מזבח השלום.
לחילופין: היועץ המשפטי לממשלה יפליל אותו למרות הכל, הוא יתפטר אבל ילך הביתה בראש מורם כמנהיג שעשה צעד היסטורי. היועץ המשפטי לממשלה ייראה כמחבל בשלום ואולי אפילו כגורם למלחמה נוספת.
שאלה רלוונטית: אם אולמרט אכן החליט "לברוח קדימה", למה לברוח קדימה לשלום ולא למלחמה? זה מה שקורה בדרך כלל: מנהיגים על סף האסון מעדיפים לפתוח במלחמה קטנה (או לפעמים גדולה). אין כמו מלחמה כדי להסיט את תשומת הלב, וניהול מלחמה הוא כמעט תמיד פופולרי יותר, לפחות בהתחלה, מאשר עשיית שלום.
כאן יש גם שתי אפשרויות:
הראשון: כמו פול, לאולמרט הייתה התגלות, והוא באמת הפך לאיש של שלום. הדמגוג הלאומני התבגר וכעת הוא מבין שהאינטרס הלאומי דורש שלום. ציניקן יצחק בקול רם. אבל דברים מוזרים יותר קרו בדרך לדמשק.
השני: אולמרט מאמין שהציבור הישראלי מעדיף שלום עם סוריה על פני מלחמה עם סוריה, ומקווה לזכות בפופולריות מסוימת כיוצר שלום. (אני מאמין שזה נכון.)
השלישי: אולמרט יודע שכל ראשי מערכת הביטחון (למעט בוס המוסד) תומכים בשלום עם סוריה מתוך חישוב אסטרטגי קר. בעיני מטכ"ל הצבא, אובדן רמת הגולן הוא מחיר סביר לשלם על שחרור סוריה מאיראן והפחתת תמיכתה בחיזבאללה ובחמאס, במיוחד אם מוצב שם כוח בינלאומי לאחר שהם חוזרים להיות ה" רמת סוריה".
סוריה היא מדינה סונית, גם אם היא נשלטת על ידי בני הכת העלאווית הקטנה, הקרובה יותר לשיעה. (העלאוים שואבים את שמם מעלי, חתנו של הנביא, שהשיעים רואים בו היורש החוקי שלו.) הברית בין סוריה הסונית החילונית לאיראן השיעית האורתודוקסית היא נישואי נוחות, ללא בסיס אידיאולוגי. גם הברית עם החיזבאללה השיעי מבוססת על אינטרסים: מאחר שסוריה לא מעזה לתקוף את ישראל כדי להחזיר את הגולן, היא תומכת בחיזבאללה כמיופה כוח.
כל זה קורה בלי ארה"ב. גם לזה יש תקדימים: יוזמת סאדאת מ-1977 הבשילה מאחורי גבם של האמריקאים (כפי שסיפר לי אז השגריר האמריקאי בקהיר). גם יוזמת אוסלו הבשילה ללא השתתפות אמריקאית.
עד לאחרונה, ארה"ב התנגדה לכל הפשרה ישראלית-סורית, וגם עכשיו מסתכלת עליה במבט עקום. בחזון עולם הבוקרים של ג'ורג' בוש, סוריה שייכת ל"ציר הרשע" ויש לבודד אותה.
זה בשר ודם עבור ג'ון מירשהיימר וסטיבן וולט, שני הפרופסורים האמריקאים שאמורים לבקר בישראל בחודש הבא. ספרם הפרובוקטיבי טען כי השדולה הישראלית שולטת לחלוטין במדיניות החוץ של ארה"ב. בפיתוח החדש הזה, אכן נראה שירושלים כופפה את וושינגטון לרצונה.
בביקורו בירושלים לפני מספר ימים, בוש התרעם נגד דיבורים עם אויבים. זה הובן כתוכחה מכוונת לברק אובמה, שהודיע על נכונותו לדבר עם מנהיגי איראן. אולי אולמרט כבר מהמר על כניסתו של אובמה לבית הלבן.
אבל בוש עדיין לא גמור. נותרו לו עוד שמונה חודשים, וגם הוא עשוי להגיע למסקנה שעליו "לברוח קדימה". במקרה שלו: בתקיפת איראן.
HOW IS all this going to affect the mother of all problems, the core of the Israeli-Arab conflict: the question of Palestine?
מנחם בגין עשה שלום נפרד עם מצרים והחזיר את כל חצי האי סיני כדי להתרכז במלחמה עם הפלסטינים. ללא ספק, בגין היה מוכן לעשות זאת גם בחזית הסורית. לפי המפה שבה השתמש ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי, עליה גדל אולמרט, הגולן, כמו סיני, אינו חלק מארץ ישראל.
שלום נפרד טומן בחובו סכנות גדולות עבור הפלסטינים. אם ממשלת ישראל תגיע להסכם שלום עם סוריה (ואז לבנון), יהיה לה שלום עם כל המדינות השכנות. הפלסטינים יהיו מבודדים וממשלת ישראל תוכל להתמודד איתם כרצונה.
כנגד סכנה זו, יש סיכוי חיובי: שאחרי פינוי הגולן יוגבר לחץ מבפנים ומבחוץ להגיע סוף סוף לשלום גם עם הפלסטינים.
מתנחלי הגולן פופולריים בישראל הרבה יותר מאשר עמיתיהם בגדה המערבית. בעוד שמתנחלי עפרה וחברון נתפסים כקנאים דתיים, שהתנהגותם המטורפת זרה למדי לאופי הישראלי, מתנחלי הגולן נתפסים כ"אנשים כמונו". על אחת כמה וכמה, שכן הם נשלחו לשם על ידי מפלגת העבודה. אם מתנחלי הגולן יפונו, יהיה הרבה יותר קל להתמודד עם קהל "יהודה ושומרון".
בהיותו בשלום עם כל מדינות ערב, הציבור הישראלי עשוי להרגיש בטוח יותר, ולכן מוכן יותר לקחת סיכונים בעשיית שלום עם העם הפלסטיני.
גם האווירה הבינלאומית תשתנה. אם פנטזיית "ציר הרשע" תיעלם יחד עם ג'ורג' בוש, והנהגה אמריקאית חדשה תעשה מאמץ רציני להשיג שלום, האופטימיות תעז שוב להרים את ראשה החבוט. יש אנשים שחולמים על שותפות של ברק אובמה וציפי לבני.
כל זה שייך לעתיד. בינתיים יש לנו אולמרט חלש, שצריך יוזמה חזקה. באגדה המקראית הרג שמשון הגיבור אריה צעיר, וכשחזר אליו "הנה נחיל דבורים ודבש בפגר". שמשון העלה חידה לפלשתים: "מהחזק יצאה מתיקות", ואיש לא הצליח לפתור אותה (שופטים, 14).
כעת נוכל לשאול היטב: "האם החלש יביא מתיקות?"
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו