האפיפיור גרגוריוס השביעי נדה אותו לאחר סכסוך על הזכות להשקיע בישופים ברחבי הרייך הגרמני. הנידוי סיכן את מעמדו של המלך, והוא החליט לעשות הכל כדי להסירו.
המלך המתין שלושה ימים מחוץ לשערי קנוסה, בצום ולובש את חולצת השיער, עד שהאפיפיור הסכים לפתוח את השער. לאחר שהמלך כרע ברך לפני האפיפיור, הוסר האיסור והסכסוך הגיע לסיומו - לפחות לעת עתה.
השבוע נסע נתניהו לקנוסה שבארצות הברית, כדי למנוע מהאפיפיור אובמה הראשון להטיל עליו איסור.
בניגוד למלך הגרמני, ביבי הראשון לא הלך יחף בשלג, לא החליף את החליפה היקרה שלו בחולצת שיער ולא ויתר על ארוחותיו המפוארות. אבל גם הוא נאלץ להמתין מספר ימים בשערי הבית הלבן, לפני שהאפיפיור התנשא לקבלו.
המלך הגרמני ידע שעליו לשלם את מלוא המחיר עבור החנינה. הוא כרע ברך. המלך הישראלי חשב שהוא יכול לצאת בזול. כדרכו, הוא ניסה כל מיני תחבולות. הוא לא כרע ברך, אבל בקושי השתחווה. האפיפיור לא היה מרוצה.
הפעם ההליכה לקנוסה לא צלחה. להיפך, זה החמיר את המצב. החרב הקטלנית של הנידוי האמריקאי ממשיכה לתלות מעל ראשו של נתניהו.
בישראל, בנימין נתניהו נחשב למומחה מס' 1 לארה"ב. הוא הובא לשם בילדותו, למד שם בתיכון ובאוניברסיטה ומדבר אמריקאית שוטפת - גם אם רדודה למדי.
אבל הפעם הוא טעה, ובגדול.
לבו של נתניהו עם הימין האמריקאי. חבריו הקרובים ביותר שם הם ניאו-שמרנים, רפובליקנים מימין ומטיפים אוונגליסטים. נראה שאלו הבטיחו לו שאובמה יפסיד בקרב הגדול על שירותי הבריאות ויהיה בקרוב ברווז צולע עד שיפסיד באופן בלתי נמנע בבחירות הבאות לנשיאות.
זה היה הימור, ונתניהו הפסיד.
בתחילת משבר הבנייה במזרח ירושלים, נתניהו עדיין היה בטוח בעצמו. אנשיו של אובמה נזפו בו, אך לא בחומרה רבה מדי. נראה היה שהסכסוך יסתיים כמו כל הסכסוך הקודם: ירושלים תשלם מס שפתיים, וושינגטון תעמיד פנים שהיריקה היא גשם.
אדם פחות יהיר היה אומר לעצמו: אל לנו למהר. נחכה בבית עד שיתברר מי ינצח בקרב קופות החולים. אז נחשוב שוב ונקבל החלטה.
אבל נתניהו ידע שמובטחת לו קבלת פנים נלהבת בוועידת איפא"ק, ואיפא"ק, אחרי הכל, שולטת בוושינגטון. בלי לחשוב הרבה הוא טס לשם, נשא נאום וקצר מחיאות כפיים סוערות. שיכור מהצלחה חיכה לפגישה בבית הלבן, שם היה אמור אובמה לחבק אותו לפני המצלמות.
אבל בינתיים קרה משהו נורא לחלוטין: חוק הבריאות אומץ על ידי הקונגרס. אובמה זכה בניצחון שנקרא "היסטורי". נתניהו לא עמד מול אפיפיור מוכה ונצור, אלא מול נסיך הכנסייה במלוא הדרו.
לפי בדיחה ישראלית, יחידת הזמן הקצרה ביותר היא הרגע שבין האור שהופך לירוק ועד שהנהג מאחוריך מתחיל לצפור. חברי ז"ל, אלוף מתי פלד, התעקש שיש רגע קצר יותר: הזמן שלוקח לקצין שזה עתה עלה לדרגה להתרגל לדרגתו החדשה. אבל נראה שיש פרק זמן קצר עוד יותר.
ג'ורג' מיטשל, המתווך המקפץ, העביר את הזמנתו של נתניהו אובמה לבית הלבן. המצלמות הראו הכל: בחיוך מאוזן לאוזן, מיטשל הושיט את ידו ללחיצת היד, הוא אפילו הושיט את ידו השנייה כדי להחזיק את זרועו של נתניהו. ואז, ברגע שחשב שהמצלמות הפסיקו לתעד, החיוך נעלם מפניו במהירות מסחררת, כאילו נפלה מסכה, והופיעה הבעה חמוצה וכועסת.
אם נתניהו היה קולט את הרגע הזה, הוא היה נזהר מכאן ואילך. אבל זהירות היא לא אחת התכונות הבולטות שלו. בהתעלמות מוחלטת מאובמה, הוא אמר לאלפי אנשי איפא"ק המעודדים שהוא ימשיך לבנות במזרח ירושלים, שאין הבדל בין ירושלים לתל אביב ושכל ממשלות ישראל עוקבות בנו שם.
זה די נכון. המתנחל הנמרץ ביותר במזרח ירושלים היה טדי קולק, ראש עיריית מערב ירושלים של מפלגת העבודה בזמן הסיפוח. אבל טדי היה גאון. הוא הצליח לשטות בכל העולם, להופיע כפעיל שלום נוצץ, לאסוף את כל פרסי השלום האפשריים (חוץ ממחיר נובל), ובין פרסים להקים אזור עצום של התיישבות ישראלית בכל רחבי מזרח ירושלים. (פעם שוחחתי בירושלים עם לורד קרדון, אבי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, מדינאי בריטי מפוכח שמתח ביקורת רבה על ישראל. לאחר השיחה שלנו הוא נפגש עם טדי, שהקדיש לו את כל היום וסייר בירושלים החברה שלו עד הערב, האדון האציל הפך למעריצו המסור של טדי.) הסלוגן של טדי היה: בנה ואל תדבר! בנה ואל תעשה רעשים!
אבל נתניהו לא יכול לשתוק. אומרים על צברים, הישראלים ילידי הארץ, שהם "מסיימים מהר" כי הם צריכים לרוץ ולספר לבנים. נתניהו הוא צבר.
אולי אובמה היה מוכן להחיל על ירושלים את הכלל שבו משתמשים הכוחות המזוינים של ארה"ב לגבי הומואים: אל תשאל, אל תספר. אבל עבור נתניהו, הסיפור הוא החלק החשוב ביותר בו, על אחת כמה וכמה שכן כל הממשלות הקודמות אכן בנו שם.
גם הטיעון האחר של נתניהו מעניין. לדבריו, יש קונצנזוס לגבי השכונות היהודיות החדשות במזרח ירושלים. תוכנית השלום של ביל קלינטון קבעה כי "מה שיהודי בירושלים ילך לישראל, מה שהוא ערבי ילך לפלסטין". מכיוון שכולם מסכימים שבהסכם הסופי השכונות היהודיות יצטרפו לישראל בכל מקרה, למה לא לבנות שם עכשיו?
זה שופך אור על שיטה ציונית בדוקה. כאשר מושגת הסכמה לא רשמית לגבי חלוקת הארץ בין ישראל לפלסטין, ממשלת ישראל אומרת: בסדר, עכשיו שיש הסכמה לגבי האדמה שאנו מקבלים, בואו נדבר על שאר האדמה. שלי הוא שלי, עכשיו בוא ננהל משא ומתן על מה שלך. השכונות היהודיות הקיימות הן כבר שלנו. שם אנו חופשיים לבנות ללא הגבלה. נותר רק להחליט על השכונות הערביות, שבהן גם אנחנו מתכוונים לבנות.
בעצם צריך להודות לנתניהו. במשך עשרות שנים, כולם הבחינו בין "ההתנחלויות" בגדה המערבית ובעזה לבין "השכונות היהודיות" במזרח ירושלים. עכשיו ההבחנה הזו נמחקה, וכולם מדברים על ההתנחלויות במזרח ירושלים.
אז NETANYAHU הלך לקנוסה. הוא נכנס בשער הבית הלבן. אובמה הקשיב להצעותיו ואמר לו שהן אינן מספיקות. נתניהו הצטופף עם יועציו בחדר צדדי בבניין וחזר לאובמה. שוב אמר לו אובמה שההצעות שלו לא מספיקות. ככה זה נגמר: בלי הסכם, בלי הצהרה משותפת, בלי תמונות.
זה כבר לא רק "משבר". זה משהו מאוד משמעותי: שינוי בסיסי במדיניות של ארה"ב. הספינה האמריקאית במזרח התיכון עושה תפנית גדולה, וזה לוקח הרבה זמן. היו הרבה אכזבות לאוהבי שלום בדרך. אבל עכשיו זה קורה סוף סוף.
נשיא ארצות הברית רוצה לסיים את הסכסוך, המאיים על האינטרסים הלאומיים החיוניים של ארה"ב. הוא רוצה הסכם שלום. לא באחרית הימים, לא בדור הבא, אלא עכשיו, תוך שנתיים.
השינוי מוצא את ביטויו במזרח ירושלים, כי לא יכול להיות שלום מבלי שמזרח ירושלים תהפוך לבירת פלסטין. פעילות הבנייה הישראלית שם נועדה למנוע בדיוק את זה. לכן, זה המבחן.
עד כה נתניהו שיחק משחק כפול. ברגע אחד הוא נוטה לכיוון ארה"ב, ברגע אחר הוא נוטה לכיוון המתנחלים. אלוף בן, העורך הפוליטי הבכיר של "הארץ", ביקש ממנו השבוע לבחור "בין בני בגין לאורי אבנרי" - כלומר, בין ארץ ישראל השלמה לפתרון שתי המדינות.
אני מרגיש מוחמא מהנוסחה, אבל הבחירה הפוליטית היא כעת בין ליברמן-ישי לציפי לבני.
לנתניהו אין סיכוי להימלט מנידויו של אובמה כל עוד הוא בן ערובה של הקואליציה הממשלתית הנוכחית. אומרים שפיקח יודע לצאת ממלכודת שאדם חכם לא היה נופל בה מלכתחילה. אם נתניהו היה חכם, הוא לא היה מקים את הקואליציה הזו. עכשיו נראה אם הוא חכם.
קדימה רחוקה מלהיות מפלגת שלום. פניו מטושטשים. במשך כל השנה באופוזיציה היא לא הוכיחה את עצמה בשום צורה ולא לקחה חלק בשום מאבק עקרוני. אבל הציבור רואה בה מפלגה מתונה, בניגוד לשותפיו הקיצוניים בעליל של נתניהו. לפי הסקרים האחרונים, קדימה הרחיבה לאחרונה את יתרונה הקל על הליכוד.
כדי להיכנס למשא ומתן רציני עם הפלסטינים, כפי שדרש אובמה, נתניהו יצטרך לפרק את הקואליציה הקיימת ולהזמין את לבני פנימה. עד שזה יקרה, הוא יישאר לעמוד בשער קנוסה.
המאבק בין המלך לאפיפיור לא הסתיים בסצנה המשפילה בקנוסה. זה נמשך זמן רב. הקרב בין נתניהו לאובמה יוכרע הרבה יותר מהר.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו