שוב פרצה רעש תקשורתי רב בעקבות נאום התקציב של מדינת דרום אפריקה. התקשורת העסקית במיוחד נפלה על עצמן כדי להדגיש כיצד המדינה תוציא מיליארדי ראנדים על תשתיות ופיתוח 'אזורים כלכליים מיוחדים', כביכול כדי ליצור תעסוקה ולעזור לעניים למצוא עבודה. יותר מדי הושקעו בכך שהמדינה מוציאה מעל 50% מהתקציב על שירותים חברתיים. מרבית המסרים, בין אם מדובר בתקשורת הממלכתית או מהזרם המרכזי או אפילו מפוליטיקאים של ה-SACP, היו לפיכך על האופן שבו התקציב נועד לעזור לעניים ולהניע יצירת מקומות עבודה. כמו מיסיונר של פעם, מספרים לנו, שר האוצר, פראווין גורדאן, נתן תקווה למנושלים והושיט יד לשכבות השוליות ביותר בחברה באמצעות התקציב. כמובן שגורדן, התקשורת, המדינה, הפוליטיקאים של ANC ו-SACP משקרים בשיניים כשהם מכריזים שהתקציב פותח לטובת העניים והעובדים. כמו מיסיונרים של פעם, המדינה, הפוליטיקאים והתקשורת מנסים ליצור אשליות כדי לעוור את העם למציאות.
האם באמת קיימות מדינות כדי לעזור לעניים?
מדינות, כולל המדינה שלאחר האפרטהייד, מעולם לא נקטו בפעולות שמטרתן אך ורק לסייע לעובדים ולעניים; אלא אם כן הם נאלצו באמצעות מאבק מעמדי. ככאלה, אנשים כולל ה-SACP, עושים טעות יסודית כאשר הם מאמינים שהמדינה היא ישות ניטרלית או שפעולותיה - כולל תקציב המדינה הדרום אפריקאית - נועדו לקדם את האינטרסים של מעמד הפועלים. כאשר בוחנים את התפקיד ההיסטורי של כל המדינות, מתברר שהן אינן ישויות שנשלטות על ידי כולם או לטובת כולם; הם דווקא נדבך מרכזי של כוח המעמד השליט (המעמד השליט מורכב ממנהלי מדינה ובעלי הון). כתוצאה מכך, הם בנויים באופן מכוון בצורה היררכית על מנת לבצע את תפקידם העיקרי של הגנה וקידום האינטרסים של המעמדות השליטים. הם, אם כן, מגן על מערכת המעמדות וגוף ריכוזי שמרכז את הכוח בהכרח בידי האליטה. זה כך אפילו תחת מערכת פרלמנטרית כמו דרום אפריקה: כמה מובחרים - כולל פראווין גורדאן - מקבלים החלטות, מורים לאחרים מה לעשות, ואוכפים את ההוראות הללו דרך המדינה
ואכן, האנרכיסט פיטר קרופוטקין מזמן ציין שהמדינה היא המגן האולטימטיבי על זכויות היתר של המעמד השליט. באמצעות הזרוע המבצעת, המחוקקת, השופטת והמשטרה שלה, המדינה תמיד מגינה על בעלות מיעוט על רכוש (בין אם פרטי או בבעלות ממשלתית), ומנסה למחוץ כל איום הנשקף לניצול ולדיכוי מתמשך של מעמד הפועלים. כל המדינות בכל מקום גם תמיד התערבו בכלכלה לטובת המעמד השליט. כפי שציין קרופוטקין:
"המדינה תמיד התערבה בחיים הכלכליים לטובת הקפיטליסט נַצלָן. זה
תמיד העניק הגנה בשוד, נתן סיוע ותמיכה להעשרה נוספת.
ולא יכול להיות אחרת. לעשות זאת היה אחד מהם הפונקציות - המשימה הראשית - של
המדינה."
התקציב הוא התערבות למעמד השליט
תקציב המדינה הדרום אפריקאי לשנת 2012, רחוק מלהיות בעד עניים, מספק תובנה מסוימת לגבי האופן שבו מדינות מתערבות בכלכלה ובחברה לטובת העשירים והחזקים. בעוד שהמדינה והתקשורת של דרום אפריקה טוענים שפיתוח התשתית המוצע המתווה בתקציב 2012 עוסק ביצירת הזדמנויות תעסוקה; שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. פרויקטי התשתית הנדונים בתקציב, הכרוכים בהוצאה של המדינה ב-3.2 טריליון רופי בשנים הקרובות, מכוונים בעיקר לבנייה או שדרוג של תחנות כוח, נמלים ורשתות רכבת. חברות פרטיות יתקשרו לספק את זה. לאחר השלמתו, תאגידי ענק העוסקים בתעשיית היצוא יהיו הנהנים. על ידי גישה לכבישים יעילים יותר, מסילות רכבת, נמלים וחשמל זול יוגדלו הרווחים שלהם. ככלל, לפיכך, פיתוח התשתית מכוון להפוך את הכלכלה הקפיטליסטית הדרום אפריקאית ליעילה יותר; לטובת תאגידים רב לאומיים שמייצאים חומרי גלם ומוצרים מוגמרים. פראווין גורדאן בחלקים מנאום התקציב שלו אף הבהיר זאת כשאמר, "נעשים שיפורים בתשתיות כלכליות כמו נמלים, כבישים וייצור חשמל כדי לספק את צרכי העסקים".
המטרה העיקרית, אפוא, אינה לספק תשתית למעמד הפועלים; אלא תשתית לסיוע לתאגידים קפיטליסטיים מגדילה את רווחיהם. לכן, אין לראות בטיפשות את יצירת התעסוקה הנחשבת, שאמורה ללוות את פרויקטי התשתית הללו, כיעד העיקרי של תוכניות המדינה. גם החברות שעומדות להרוויח מפרויקטי התשתית יבקשו למקסם רווחים. לשם כך הם ינסו להעסיק כמה שפחות עובדים, ישלמו לעובדים כמה שפחות, ויעבדו עליהם כמה שיותר קשה. המשמעות היא שגם העסקת אנשים לא תהיה המטרה העיקרית של החברות הפרטיות הללו. הם, למעשה, ירצו להעסיק כמה שפחות אנשים כדי להפיק כמה שיותר רווחים. זה אומר שהתוכנית של המדינה בכל הנוגע לתשתיות, לא באמת נועדה בראש ובראשונה לטובת המוני עובדים או מובטלים, אלא לתאגידים שבונים את התשתית ולאלה שעומדים להשתמש בה.
את ההטיה של התקציב כלפי המעמד השליט ניתן לראות גם בתוכניות ליצירת "אזורים כלכליים מיוחדים". "אזורים כלכליים מיוחדים" הם לשון הרע לאזורי עיבוד יצוא (EPZs). ברחבי העולם, EPZs היו יתרון לתאגידים. תאגידים שמשקיעים בהם זכו להטבות מס אדירות וקיבלו פטור מחוקי העבודה. באופן טבעי, הייתה לכך השפעה מזיקה על העובדים ב-EPZs אלה. לפי תכנון אין להם זכויות משפטיות, הם בדרך כלל לא יכולים להקים איגודים מקצועיים וניתן לפטר אותם כרצונם. גם תקציב המדינה הדרום אפריקאי לשנת 2012 חושף עד כמה "אזורים כלכליים מיוחדים" מקומיים יהיו נוחים למשקיעים. כך למשל, בתקציב 2012 נכתב כי "נשקלת הקלות מס לעסקים המשקיעים באזורים אלו, לרבות הפחתת שיעור מס החברות".
הקלות מס לתאגידים גדולים היו נושא מרכזי במדיניותה של מדינת דרום אפריקה מאז עליית ה-ANC לשלטון. בשנת 1994 שיעור המס עבור תאגידים בדרום אפריקה היה 48%. מאז הורידה המדינה ל-28%; ובכך להבטיח רווחיות רבה יותר לתאגידים. תקציב 2012 לא רק מציע הקלות מס מובטחות למשקיעים פוטנציאליים באזורים הכלכליים המיוחדים, אלא גם מבטל מסים משניים על תאגידים ומחליף אותו בניכוי מס במקור. בנוסף, גם קרנות הפנסיה, שבהקשר של דרום אפריקה הן חברות ענק שעוסקות בספקולציות, יהיו פטורות ממס על הדיבידנדים שהם מקבלים. בעוד שמשקיעים מובטחות הקלות פוטנציאליות במס אם ישקיעו בפרויקטים כמו האזורים הכלכליים המיוחדים, מס ערך מוסף (מע"מ) נותר ללא שינוי ברמה של 14%. לא מדובר בתאונה שכן מע"מ הוא בעיקר מס המופנה לעובדים ולמובטלים.
המדינה גם חשפה בתקציב 2012 שהיא מאמינה שנדרשות העלאות נוספות של תעריפי החשמל: זאת על רקע עליות מחירים מסיביות בשנים האחרונות. בהתחשב בכך שלרוב התאגידים הגדולים יש עסקאות ארוכות טווח עם המדינה, לפיהן הם מקבלים חשמל במחירים יציבים ונמוכים במיוחד, העליות במחירי החשמל יופנו בעיקר למעמד הפועלים. גם חלקים מהתקציב מבהירים מדוע המדינה רוצה מחירי חשמל גבוהים יותר. גורדאן אמר כי נדרשים מחירים גבוהים יותר כדי ש-ESKOM, שהרחיבה את יכולתה לטובת לקוחותיה הארגוניים, תוכל לפרוע את חובותיה. גורדאן, כשדן בענף החשמל באופן רחב יותר, ציין גם כי "יצרני חשמל עצמאיים" הוצעו בהצלחה לספק 1 מגוואט חשמל במדינה. זה בעצם היה גילוי שהחשמל בדרום אפריקה הופרט עוד יותר. אין ספק שהדחיפה של המדינה להעלאת מחירים נועדה גם לקידום הרווחים של 'יצרני החשמל העצמאיים' הארגוניים הללו.
אופן התערבות המדינות במשק לטובת התאגידים ניכר גם בתוכניות שהוכרזו למגזר הפיננסי בתקציב 2012. בתקציב נקבע כי "השקעות חוצות גבולות בדרום אפריקה וממנה" יפשטו בקרוב. כלומר, המדינה תהפוך את זה להרבה יותר פשוט עבור משקיעים תאגידים להעביר כסף בדרום אפריקה וממנה; לטובתם. בהקשר לכך, אמצעים כאלה יקלו גם על תאגידים הקשורים לדרום אפריקה להשקיע במדינות אפריקאיות אחרות. למעשה, תקציב 2012 מחייב את המדינה לסייע הן לחברות פרטיות והן בבעלות ממשלתית הקשורות לדרום אפריקה להתרחב הלאה לאפריקה. הסיבה לכך שחברות הקשורות לדרום אפריקה אוהבות להשקיע במדינות אפריקה היא בגלל שכוח העבודה זול ביותר, חוקי הסביבה רופפים, והמדינות המקומיות נוטות לכסות או אפילו לסייע למשקיעים בביצוע התעללות בקהילות ובעובדים. מדינת דרום אפריקה מוכנה, אם כן, לא רק להקל על ניצול העובדים במדינה זו; אלא ברחבי אפריקה. פעולות כאלה הן פעולות של אימפריאליסט!
ברור שרבות מההוראות בתקציב 2012 מכוונות לסייע לתאגידים ורצופות בניאו-ליברליזם. ככזה, תקציב המדינה הדרום אפריקאי פותח על ידי חלק מהמעמד השליט עבור המעמד השליט.
אבל מה לגבי הרווחה שמספקת המדינה?
רוב כלי התקשורת המרכזיים כמובן לא רואים שהתקציב הוא באמת לטובת העשירים והחזקים או שהם לא ששים להודות בכך. במקום זאת, כאמור, נעשה הרבה מהעובדה שתקציב 2012 הקצה למעלה מ-50%, מתוך ה-1 טריליון שהמדינה מתכננת להוציא, לשירותים החברתיים. זה כולל מתן משאבים לדיור, מענקים לילדים, פנסיה, שירותי בריאות וחינוך. אנשים רבים, כולל חלק מהשמאל, מאמינים שבכך יש למדינה כוונות טובות. בהחלט, עדיף לחיות במדינה שמספקת רווחה מסוימת מאשר מדינה שאינה מספקת; אבל אין להתעלם מהסיבות שבגללן מדינה מספקת רווחה.
העובדה היא שהקפיטליזם יוצר את הצורך ברווחה. בניצול ודיכוי אנשים, הקפיטליזם תמיד יגרום וישמור על מצב שבו לחלק מהאנשים יש מעט מאוד. קשורה לכך, העובדה שלמיעוט של אנשים תחת הקפיטליזם יש מונופול על אמצעי הייצור, באמצעות זכויות קניין שהמדינה אוכפת, מביאה לנישול רוב האנשים. הקפיטליזם כמערכת זקוק גם לחלק מהאוכלוסייה שהוא עני ומוכן למכור את כוחם בזול. כפי שטען ארריקו מלטסטה:
"הנכס מאפשרבעליו לחיות מעבודתם של אחרים ולכן תלוי בקיום
של מעמד של מנושלים ומנושלים נאלצו למכור את עבודתם לבעלי הנכסים
תמורת שכר מתחת לערכו הריאלי".
גם אבטלה היא חלק בלתי נפרד מהקפיטליזם. בשל העובדה שבעלי הון רוצים למקסם רווחים, הם מנסים להעסיק כמה שפחות אנשים כדי להוזיל עלויות. הם גם ממכונים את הייצור כדי להבטיח שנדרשים פחות עובדים וניתן להגדיל את הרווחים. האנרכיסט הרוסי, אלכסנדר ברקמן הדגיש זאת:
"הקפיטליזם אינו מעוניין ברווחת העם. קפיטליזם, כמוני הוצג לפני, הוא
מעוניין רק ברווחים. על ידי העסקת פחות אנשים ו עובד להם שעות ארוכות עם רווחים גדולים יותר
יכול להיעשות מאשר על ידי מתן עבודה יותר אנשים בשעות קצרות יותר... כמה שיותר קשה ויותר
'ביעילות' אתה עובד ו ככל שאתה נשאר בו שעות ארוכות יותר, כך ייטב עבור המעסיק שלך ועבור המעסיק שלך
גדול יותר שלו רווחים. לכן אתה יכול לראות שהקפיטליזם לא מעוניין להעסיק את כולם
אלה שרוצים ומסוגלים לעבוד. להיפך: מינימום 'ידיים' ומקסימום
המאמץ הוא העיקרון והרווח של המערכת הקפיטליסטית".
מכיוון שהקפיטליזם מכוון למקסום רווח, הייצור עצמו תחת הקפיטליזם מוטה גם לייצור מוצרים למי שיש לו כסף. כך מייצרים מוצרי יוקרה לעשירים, שיש להם כסף; בעוד שהיסודות הדרושים למעמד הפועלים כמו דיור, בתי חולים ציבוריים ותחבורה ציבורית הם, למעשה, בחוסר ייצור. הסיבה לכך היא שאספקת מוצרים ישירות למעמד הפועלים נוטה לא להיות כל כך רווחית, שכן למעמד זה יש מעט משאבים. לכן, תחת הקפיטליזם יש עודף יחסי של פריטי מותרות למעטים; ותת-היצע של צרכים בסיסיים לרוב.
כל זה אומר שהקפיטליזם מייצר את הצורך ברווחה על ידי שלילת בעלות הרוב על אמצעי הייצור, על ידי ניצול עובדים, על ידי יצירת אבטלה ועל ידי הטיית הייצור לטובת רצונות העשירים. המדינה על מנת לשמור על שלטון מעמדי ומראית עין של יציבות צריכה להתערב כדי להקל על חלק מהבעיות הללו שהקפיטליזם מייצר. אם לא, היה ברור למעמד הפועלים עד כמה שלטון האליטה לא הוגן באמת; והאפשרות למהפכה תיפתח. לפיכך, מדינות מספקות רווחה מסוימת כדי לנסות ולשמור על הסטטוס קוו - המוגדר על ידי המעמד השליט המנצל את מעמד הפועלים. גם מדינות אינן רוצות שהחברה תתפורר לחלוטין, מכיוון שהמעמד השליט יישלל אז ממקור הניצול והעושר שלו. ככזה, הרווחה היא משכך כאבים שמטרתו לנסות לגרום למעמד הפועלים לקבל את השלטון המעמדי, הקפיטליזם ומערכת המדינה. גם מתן הרווחה בתקציב המדינה הדרום אפריקאי הוא משכך כאבים, שנועד לנסות ולהבטיח שמעמד הפועלים לא יטיל ספק בניצול, דיכוי ואי-שוויון הולך וגובר.
בהקשר לאמור לעיל, מדינות תמיד מנסות לעשות קילומטראז' תעמולה מהעובדה שהן מספקות רווחה. כאשר מדינות מספקות רווחה הן טוענות כי הן פועלות כמשרתות של העניים והעובדים; בעוד שבמציאות הם מקלים על הניצול והדיכוי שלהם. הכפילות הזו היא שהובילה את מלטסטה לטעון שהמדינה: "לא יכולה לשמור על עצמה לאורך זמן מבלי להסתיר את טבעה האמיתי מאחורי יומרה של תועלת כללית; היא לא יכולה לכפות כבוד לחייהם של האנשים הפריבילגיים אם לא נראה שהיא דורשת כבוד לחיי אדם, היא לא יכולה לכפות קבלה של הפריבילגיות של מעטים אם היא לא מתיימרת להיות שומר זכויות כולם". באמצעות מדיניותה, לרבות תקציב 2012, תוקפת מדינת דרום אפריקה עובדים ועניים; תוך שהוא מחלק קצת רווחה כדי שהוא יוכל לטעון שהוא המגן שלהם. ככזה, אחת המטרות המרכזיות של הרווחה בדרום אפריקה היא למנוע מאנשים לזהות את המדינה עבור מה שהיא: מכשיר של ניצול ודיכוי שמקדם את האינטרסים של המעמד השליט. מבחינת הצביעות הזו המדינה הדרום אפריקאית אינה שונה מכל מדינה אחרת, וככזו, היא בקיאה באמנות הפוליטיקה: שקר והונאה.
עם זאת, העובדה היא שמדינת דרום אפריקה מחלקת את המינימום המינימלי בכל הנוגע לשירותים חברתיים ורווחה. בתקציב 2012 נקבעו מענקי הילדים על סכום תהומי של 280 רופי לחודש; בעוד שהקצבאות נקבעו על קצת יותר מ-1 רופי. זה הרבה מתחת לקו העוני האמיתי בדרום אפריקה. כמו כן, למרות שהתקציב לחינוך ובריאות נראה גדול; כאשר זה מתפרק לרמה של כמה יושקע על כל תלמיד או מטופל, זה עלוב. לפיכך, בתי החולים ובתי הספר המנוהלים על ידי המדינה בדרום אפריקה נותרו תחת משאבים דרסטיים. בבתי ספר מסוימים היחס בין תלמיד למורה הוא הרבה יותר מ-100:50; בעוד שבבתי חולים רבים חולים נאלצים לפעמים לישון על הרצפה, להביא מצעים משלהם או לספק מזון משלהם. תקציב 1 לא ישנה זאת.
נראה כי המטרה של המדינה הדרום אפריקאית היא לחלק מספיק כדי למנוע מאנשים להטיל ספק מהותי בחוסר האיזון ובאי השוויון שמגדירים את המדינה. מעמד הפועלים השחור ממשיך להיות מדוכא ומנוצל מאוד, כאשר הרוב המכריע של תושבי העיירה חיים בעוני מחפיר, אך המדינה מנסה להעמיד פנים שהיא משרתת חלק זה של האוכלוסייה על ידי הדגשת השירותים החברתיים שהיא מספקת; כאשר במציאות התוכנית הזו מוגבלת ביותר. בקשר לכך, גם הפער בין המעמדות הולך וגדל. כך אי השוויון בין האליטה - כולל שחור ולבן כאחד - לבין מעמד הפועלים - כולל שחור ולבן גם יחד - המשיך לגדול. למעשה, דרום אפריקה היא מבחינה סטטיסטית החברה הכי לא שוויונית על פני כדור הארץ ואין זה מקרי שהרמות הנוכחיות של הוצאות הרווחה לא פגעו בכך ולא יפגעו בכך.
כדי להחמיר את המצב, חלק ניכר מהכסף שמוציא המדינה על שירותים חברתיים נגזל על ידי מנהלי מדינה וקבלנים ויועצים פרטיים. ההפרטה הגוברת של שירותים חברתיים ורווחה בדרום אפריקה פתחה גם דלת לשחיתות נוספת. זה בולט, למשל, כאשר בוחנים דיור 'ציבורי'. המדינה נוהגת לבצע מיקור חוץ של בניית דיור 'ציבורי' לחברות פרטיות. כדי למקסם את הרווחים, חברות אלו משתמשות בחומר הזול ביותר האפשרי והן בונות כל יחידה בזמן המהיר ביותר. התוצאה היא שנבנים בתים זעירים, שלעיתים קורסים לאחר מספר שנים. מכיוון שמערכת הרווחה בדרום אפריקה ובעולם פועלת בגבולות הקפיטליזם, נותני השירותים הפרטיים הם אלה שמרוויחים. הם חולבים את המערכת על ידי ניסיון להוציא כמה שיותר כסף. גם מתכנני המדינה וקובעי המדיניות מקבלים משכורות גבוהות, וזוכים למכרזים. בכף המערבי, למשל, למשרד ראש הממשלה - שלא מייצר שום דבר מוחשי - יש תקציב שהוא שליש שלם מתקציב הדיור של המחוז. לפיכך, המעמד השליט קוצר באופן לא פרופורציונלי את היתרונות של תעשיית הרווחה, בין אם באמצעות משכורות גבוהות, חוזים או תרומות.
סיכום
המציאות היא שמעמד הפועלים בדרום אפריקה תורם ישירות את רוב המשאבים המרכיבים את התקציב באמצעות תשלום מע"מ. בנוסף לכך, העובדים מייצרים את כל העושר בחברה. משמעות הדבר היא שאפילו המיסים של תאגידים שמגיעים לתקציב המדינה נגזרים באמצעות הפקת ערך עודף מעובדים. ללא עובדים, לא ניתן היה לבנות או להפעיל מכונות; לא ניתן היה לספק שירותים; והבוסים לא יכלו להפיק רווחים. לאור זאת, מעמד הפועלים צריך לזעום על כך שהעושר שלהם נלקח מהם, לא רק בנקודת הייצור אלא באמצעות מיסי המדינה, והוא מנוצל באמצעות התקציב כדי להועיל שוב למעמד השליט.
זה גם לאור העובדה שמעמד הפועלים מייצר את כל העושר בחברה, שהעובדים והעניים לא צריכים לראות בהפרשות הרווחה בתקציב 2012 טובה, מתנה או צדקה; אלא זכות. אכן, עובדים ועניים צריכים להתגייס כדי לדרוש מהמדינה רווחה גדולה יותר ושירותים טובים יותר. הם צריכים לדרוש להרחיב ולהרחיב את המשאבים הקיימים בתקציבי המדינה לשירותים חברתיים. המדינה ובעלי ההון גנבו מהפועלים ומהעניים, באמצעות ניצול ומיסים, וצריך להעלות דרישות מהגנבים האלה.
חשוב מאוד שהעובדים והעניים יזכו ברפורמות כאן ועכשיו. יש להשתמש במאבקים הללו להישגים מיידיים כדי לנסות ולשפר את חייהם של אנשים, לבנות אמון, לבנות גאווה ממעמד הפועלים ולחזק ארגונים ממעמד הפועלים. בסופו של דבר, הקרב לניצחון ברפורמות צריך להפוך למעצמה נגדית מהפכנית שיכולה בסופו של דבר לאתגר את המדינה ואת המערכת הקפיטליסטית. ככזה, אם לכולם יהיה בית הגון, חשמל, מים, שירותי בריאות, מתקנים קהילתיים טובים ושליטה אמיתית על חייהם, אז צריך לשים קץ למדינה ולקפיטליזם, מכיוון שמערכות אלו קיימות כדי לשלוט, לדכא ולנצל אנשים . למעשה, בסופו של דבר יהיה צורך לנהל מאבק כדי להבטיח שכל החברות המספקות שירותים, כמו דיור, מים וחשמל, יהפכו לקניין הקולקטיבי של כולם וינוהלו על פי קווי הניהול העצמי של העובדים. לפיכך המאבק לרפורמות הם אבני הבניין שעליהן ניתן לבנות מאבק על עולם חדש: עולם ללא מדינות וקפיטליזם, ללא בוסים ופוליטיקאים; וללא היררכיות. רק בעולם כזה ניתן יהיה לנהל בצורה דמוקרטית קהילות ואת הכלכלה, באמצעות אספות ומועצות, כך שניתן יהיה לחבר את כל העושר ולספק את הצרכים של כולם. אי אפשר להמעיט בחשיבות המאבק להפיכת המאבק לרפורמות לתנועה מהפכנית. בלעדיו, מעגל תקציבי המדינה שמעצב המעמד השליט למעמד השליט, עם העובדים והעניים שיקבלו את הפירורים, לא יישבר.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו