מבוא
עבור אנשים רבים בשמאל, בתוך ומחוץ לדרום אפריקה, 'המהפכה הבוליברינית' נתפסת כמגדלור של תקווה סוציאליסטית בים של ייאוש קפיטליסטי [1]. הסיבה לכך שאנשי שמאל רבים מרגישים קשורים כל כך לפרויקט הזה, ומקדמים אותו כאלטרנטיבה, היא משום שהם ראו בו מהלך של מדינת ונצואלה לקראת יצירת צורה אמיתית וחופשית של סוציאליזם [2] או ב- לכל הפחות ניסוי שובר עמוקות עם עקרונות הניאו-ליברליזם [3] [4]. לפיכך נכתבו מאמרים רבים המשבחים את הלאמת המדינה של כמה תעשיות [5], את תוכניות חלוקת הקרקעות שלה [6] ואת ניסיונותיה ליצור כביכול דמוקרטיה משתפת במקומות עבודה (באמצעות ניהול שיתופי וקואופרטיבים) [7] ובקהילות (באמצעות מועצות קהילתיות) [8]. בקשר לכך, נעשה הרבה מאוד מכך שהמדינה משתמשת בחלק מההכנסות שנוצרו על ידי ה-Petróleos de Venezuela (PDVSA) כדי להוציא שירותים חברתיים כגון חינוך, מזון מסובסד ושירותי בריאות [9]. דיו רב נשפך, כתוצאה מכך, בטענה שכל אלו הם מהלכים בהשראה סוציאליסטית ונשמעו קריאות נלהבות למדינות אחרות, כמו המדינה הדרום אפריקאית, לאמץ בסגנון ונצואלי "סוציאליזם למאה העשרים ואחת" [10].
אולם מאמר זה מטיל ספק בהנחה שמדינת ונצואלה יוצאת לדרך ליצירת חברה סוציאליסטית שוויונית וחופשית באמת. לפיכך, ייטען כי ונצואלה אינה נמצאת בשלב מעבר לסוציאליזם; אלא זוהי מדינה קפיטליסטית שבה המגזר הפרטי וחברות בבעלות ממשלתית חשובות מבקשות למקסם רווחים. אכן, ייטען כי בעוד שחלק מהרווחה מחולקת על ידי המדינה, זו לרוב יושבת לצד מדיניות אחרת שהיא ניאו-ליברלית גמורה. על מנת להעלות את הטענה כי ונצואלה אינה יכולה להיחשב כצועדת לכיוון סוציאליסטי, מאמר זה יעסוק ויבחן סוגיות סביב תוכנית ההלאמה של המדינה, יחסיה עם תאגידים רב לאומיים, פרויקט מועצות הקהילה שלה ותוכניות השירות החברתי שלה. יחד עם זה, נבחן אופי הכלכלה, כולל דפוסי בעלות, ויישקל בביקורתיות האם יחסי הייצור המגדירים קפיטליזם הופכים או לא ליחסים סוציאליסטיים יותר המבוססים על דמוקרטיה ישירה, עזרה הדדית ועצמי. -ניהול במקומות עבודה ובקהילות. למעשה, יטען, מנקודת מבט אנרכיסטית, שלמרבה הצער, יחסים המגדירים שלטון מעמדי וקפיטליזם אינם נשחקים על ידי 'המהפכה הבוליבריאנית': במקום שתקום חברה שוויונית, ישקול כיצד ולמה אליטה עדיין מנצלים ומדכאים את מעמד הפועלים. לפיכך, יישקל בביקורתיות כיצד ומדוע שלטון מעמדי וקפיטליזם, ואפילו אלמנטים של קפיטליזם ניאו-ליברלי, בחברה בוונצואלה אינם נמצאים בתהליך של שחיקה. רחוק מלהיות מגדלור של תקווה, "התהליך הבוליברי" עשוי להיות מזוהה נכון יותר כמקרה של עשן ומראות.
הביצה של הרטוריקה של 'המהפכה הבוליברית'
אין ספק שגם התומכים וגם המתנגדים של 'המהפכה הבוליבריאנית' חשים בלהט בדמותו של הוגו צ'אבס וממקמים אותו איתן במרכז ה'מהפכה'. ההשלכות של זה הן שרבים מהאנשים שמגיבים על ונצואלה יוצאים רק לעתים רחוקות מעבר לרטוריקה של צ'אבס ושל המדינה ובוחנים את השיטות בפועל של המדינה ואת התנאים האמיתיים של העובדים והעניים. חלק מהסיבה לכך שהפוקוס נוטה להיות גדוש במה שצ'אבס אומר, ולא כל כך במה שהמדינה עושה או לא עושה, היא הכריזמה שלו. צ'אבס הוא נואם נהדר שיש לו את היכולת לעורר רגשות עזים בקרב הקהל שאליו הוא פונה. צריך רק לחשוב על העצרות המסיביות שהתקיימו בהן הוא קרא בקביעות לאנשים לצאת לקרב גדול נגד הניאו-ליברליזם והאימפריאליזם. כחלק מכך, הוא הציג את עצמו לא פעם כמגן גדול של העם: אדם שמוכן לחיות ולמות לצדם עבור מה שהוא מאמין בו. העובדה שצ'אבס, והרטוריקה שבה הוא משתמש, מתנשאת לגדולה תרמה למצב שבו התנאים בפועל בוונצואלה לרוב אינם נבחנים בצורה ביקורתית, וכתוצאה מכך חלק ניכר מהניתוח נוטה להיות רדוד יחסית. במונחים של זה, ה'מהפכה הבוליברית' מוגנת לרוב במונחים פולמוסיים משמאל ודמוניזציה מימין, כאשר למציאות ולעובדות יש לעיתים השפעה מועטה.
דוגמה טובה לאופן שבו פשוט מתעלמים מעובדות ניתן לראות בכתבים ובניירות של יריביו מהימין. מבחינתם, פשוט מתעלמים מהמציאות לפיה המעמד השליט, כולל בעלי ההון בוונצואלה, ממשיכים ליהנות מאורח חיים שופע. במקום זאת, ההתמקדות היא אך ורק ברטוריקה הסוציאליסטית והאנטי-אימפריאליסטית של צ'אבס. עבור מתנגדי הימין, צ'אבס הפך להיות נתפס כשטן בהתגלמותו: אדם שלכאורה רצה להרוס את הקפיטליזם ולהטיל דיקטטורה טוטליטרית. לעיתים, צ'אבס אף הושווה להיטלר על ידי מתנגדים שמרנים [11]. כאשר בכל זאת מסתכלים באופן רציונלי על משטר צ'אבס, אי אפשר בכנות מלאה לטעון כי מדובר בדיקטטורה טוטליטרית. כפי שיודגש בהמשך, ישנן נטיות מדכאות בכל הנוגע לפעולות רבות של המדינה - המכוונות בעיקר לעובדים ולעניים - אך ונצואלה היא עדיין דמוקרטיה ייצוגית בורגנית.
חוסר ההיגיון שכמו אופף פרשנויות ל'תהליך הבוליברי', בכל זאת, אינו מוגבל רק למתנגדי הימין. תומכים, במיוחד אלה בינלאומיים ובדרום אפריקה, קיבלו, למרבה הצער, לעתים קרובות את ההודעות מצ'אבס ואחרים במדינה על הערך הנקוב. חלק מהתומכים, כמו אווה גולינגר, אפילו הגנו על המצב הנוכחי עד כדי האדרת צ'אבס וכמעט רמזו שהוא לא יכול לעשות עוול [12] [13] [14] [15]. גם כאשר מודים בטעויות, אלה הוגנו לעתים על בסיס שנצואלה מתמודדת עם אימפריאליזם וסביבה חיצונית קשה. לפעמים זה גם הלך יד ביד עם האשמת בירוקרטיה מושחתת או בוגדנית והשומר הוותיק בבעיות; תוך שהוא ממשיך לשבח את 'המהפכה הבוליברית' מבלי להתחשב במציאות המבנית שהובילה מלכתחילה לעליית ביורוקרטיה רבת עוצמה [16]. גרסה יותר ניואנסית של זה מגיעה גם ממרקסיסטים כמו אלן וודס המאמינים שבעוד שהמהפכה עדיין לא שלמה והפיכה - וחשים שנדרשים מפלגה מהפכנית, קאדר מהפכני ומנהיגות מהפכנית כדי לקחת משימות קדימה - הוגו צ'אבס נתפס כמי שהיה אמיתי על רצון לסוציאליזם. הם נוטים לראות בו רדיקל אמיתי המנסה לשרטט דרך זהירה קדימה כדי למנוע 'מהפכת נגד', הנתמך על ידי העם, אך מוקף מכל עבר בסכנה, הכוללת 'סטליניסטים' ו'רפורמיסטים' המתאפקים באופן מניפולטיבי. המהפכה האמיתית ומניעת מעמד הפועלים מלקיחת השלטון [17]. גרוע מכך, מיעוט של צ'ביסטים בינלאומיים מושבעים רואים בכל שאלה של 'המהפכה הבוליבריאנית' כפירה, ומבטלים כל ביקורת על הסף כנגד-מהפכנית ומשחקת לידי האימפריאליזם. התוכן הממשי של הטיעונים הביקורתיים שהועלו על ידי מיעוט של אנליסטים ופעילים פרוגרסיביים אפילו לא עוסקים על ידי צ'וויסטים כאלה; כאשר היו, התגובות לבשו לעתים קרובות צורה של התקפות אישיות מופרכות. דוגמאות טובות לכך היו התגובות של כמה שמאלנים לסרט התיעודי, Nuestro Petroleo y Otros Cuentos, שהדגיש את הבעיות סביב PDVSA ותעשיית הנפט [18]. התקפות כאלה נטו לחנוק ויכוחים ולערער את המאבק לסוציאליזם אמיתי; שחופש הביטוי, הביטוי והוויכוח מהווים חלק מרכזי מהם.
לעתים קרובות מדי, אם כן, חלק מתומכי השמאל של צ'אבס נטו להיות תקועים בביצת הרטוריקה שאפפה את 'המהפכה הבוליברית'. אולם כאשר מתעלמים מהרטוריקה ובוחנים את המציאות באופן ביקורתי, קשה מאוד לטעון שוונצואלה הולכת לקראת סוציאליזם או שיש איזו תוכנית מפוארת אך זהירה למסור את הכוח האמיתי לידי מעמד הפועלים בטווח הארוך. לא ניתן להכחיש את המציאות שבה הקפיטליזם, כולל אלמנטים של ניאו-ליברליזם, ממשיכים לפרוח בוונצואלה.
'המהפכה הבוליברית' ובעלות על רכוש מיעוטים
רבים מהכותבים השמאליים התומכים במדינת ונצואלה שיבחו לא פעם את החוקה הבוליברית כפרוגרסיבית ואף במקרים מסוימים הם תיארו אותה כצעד לקראת סוציאליזם [19]. החוקה אכן כוללת סעיפים המחייבים, על הנייר, את המדינה להגן ולקדם את זכויותיהם של אנשים, קהילות והסביבה. בתוך המסמך יש גם סעיפים הנותנים מס שפתיים לרעיון הדמוקרטיה ההשתתפותית והתפתחותם המלאה של בני האדם. סעיפים גם מקדמים את תפקידה של המדינה בתוך הכלכלה (מה שכפי שייטען בהמשך, לעומת זאת, אינו מסתכם בסוציאליזם). עבור חלק מהשמאלנים הסעיפים הללו נתפסים כעדות לאופיה הפרוגרסיבי של החוקה ובכתביהם הם בוחרים להדגיש את הסעיפים הללו [20].
עם זאת, סעיפים חשובים בחוקה הבוליבריה מעגנים גם את ההגנה על רכוש מיעוטים לרבות בעלות מדינה ורכוש פרטי [21]. אין להתעלם מההשלכות של זה. על ידי הגנה והכרה בזכותו של מיעוט להחזיק ברוב הרכוש, החוקה הבוליברית גם מחייבת את המדינה לקיים את היחסים הלא שוויוניים הנובעים מכך. יחסי כוח לא שוויוניים הם הבסיס לחברה מעמדית. עבור אנרכיסטים, המעמד השליט מורכב משני חלקים, קפיטליסטים ומנהלי מדינות, המוציאים מונופול על עושר וכוח. ככאלה, מנהלי מדינה שואבים את רוב כוחם על ידי שליטה באמצעי הממשל והכפייה (לפעמים שליטה ובעלות על אמצעי הייצור באמצעות המדינה), בעוד שמקור הכוח של בעלי ההון נשען בעיקר על בעלות ישירה על אמצעי הייצור – עבורם זכויות קניין פרטיות חיוניות. ואכן, זה מכבר הוכר על ידי אנרכיסטים שזכויות קניין של מיעוטים, בין אם מבוססות על רכוש פרטי ובין אם על בעלות מדינה, הם אחד היסודות העיקריים עליהם נשענת השיטה הקפיטליסטית [22]. זכויות קניין מייצרות ומקיימות מערכת מעמדית המוגדרת על ידי מצב שבו אליטה מחזיקה ברוב הרכוש; בעוד שלרוב יש מעט או כלום. העובדה שלמעט עילית יש מונופול, מוגן על ידי המדינה, על הבעלות על אמצעי הייצור, מאפשרת להם גם להפעיל כוח על הרוב, שלפי תכנון יש לו מעט מאוד. ככזה, זכויות קניין יוצרות ומגבשות תהליך לפיו מי שאין בבעלותו נכס
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו