ימים ספורים לאחר הוצאת אמנסטי אינטרנשיונל א לדווח בגינוי מעצמות המערב על רקורדן של חסימת פעולה דיפלומטית בינלאומית נגד ישראל, התוצאות של הקלות פליליות זו שוב הוצגו באופן דרמטי. על ידי השתלטות אלימה על משט עזה החופשית בשעות המוקדמות של ה-31 במאי, ישראל סיפקה תזכורת חוצפה לאיזה סוג מדיניות חותמות בעלות בריתה הבינלאומיות.
הפרטים המדויקים של התפיסה והטבח שלאחר מכן נותרו מעורפלים. ומסיבה טובה: ישראל, שפקידיה דנים במשך שבועות באפשרויות דיפלומטיות להתעמתות עם המשט (שכ-700 משתתפיו מלווים בכ-10,000 טון מטען), פתחה בבליץ דיסאינפורמציה תקשורתי במקביל למבצע הצבאי. בתבנית שמזכירה את התקיפה בעזה של 2008-9, התקשורת מהמשט הופרעה בהתמדה, טלפונים הלווייניים שלו נותקו לחלוטין ממש לפני ההתקפה שלפני עלות השחר. בתוך ישראל, הצנזור הצבאי עבר כמעט מיד לאסור דיווח על פרטי נפגעים.[1] לאחר שהקימה מונופול כמעט על גישה למידע, שלחה ממשלת ישראל את דובריה לספר את סיפורם.
בהצבת מסוקים, ספינות מלחמה וכלי שיט קטנים יותר נגד שש סירות אזרחיות הנושאות אספקת סיוע, ישראל בסך הכל ביקשה, כך מספר הסיפור, להגן על עצמה (כדברי שר החוץ אביגדור ליברמן) מפני "הפרה של ריבונותה. לכל מדינה יש זכות. לבדוק את כל הספינות שנכנסות - או מתכוונות להיכנס - לשטחה."[2] הסירות היו אמורות להיתפס ולנתב אותן לנמל ישראל של אשדוד, תכולתן ה"הומניטארית" (כלומר, לא מוצרי הבנייה ואספקה אחרת נאסרה בפיאט ישראלי) הובלו לעזה, נוסעיהם נשלחו הביתה או נעצרו עד לגירוש.
משימת העלייה ואבטחת הספינות נפלה על ידי קומנדו ציים מובחרים משייטת 13. כל כך מצפונית הייתה ישראל שכמה מהרוצחים המובחרים הללו "צוידו ברובי פיינטבול", טוען דובר צבאי עלום שם; אבל היו להם אקדחי גיבוי למקרה חירום.[3] "למרבה הצער", מסביר דובר הממשלה מארק רגב, "הם הותקפו בכוח קטלני על ידי האנשים על הסירות - במוטות ברזל, סכינים ואש חיה."[4] לאחר שנשלחו להגן על ריבונות ארצם, מצאו את עצמם אנשי הקומנדו. הותקף על ידי נוסעים אקטיביסטים, ונאלצו להפיל כמה מהם תוך כדי כך. למרבה המזל, לא היו נפגעים ישראלים.
ללא לחץ בינלאומי חזק בהרבה מזה שהקהילה הבינלאומית הפעילה עד היום, יש כל סיבה לצפות שמעשי הטבח הישראליים יהפכו לחמורים בהתמדה, רציונלי יחסי הציבור שלהם מוזרים יותר.
מעצמה גרעינית עומדת בפני האיום של אספקת בנייה
ביולי 2008 העריך התאחדות הקבלנים בעזה - שזה עתה חלפה לשנה השנייה של המצור הנוכחי - כי יהיה צורך להגדיל את 200 טון המלט שישראל מכניסה אז לעזה ליום ללא ירי רקטות ל-4,000 טון. יום להתאוששות מגזר הבנייה. (המגזר דרש גם חומרים מוגבלים כמו מוטות פלדה, שהיעדרם הביא לאסון על האיטי במהלך רעידת האדמה בינואר 2010.) במקום זאת, ההפוגה במהלך החודשים הבאים לוותה במצור הדוק, שהגיע לשיאו באוויר העז, הימי תקיפה קרקעית שפתחה את השנה החדשה ("מבצע עופרת יצוקה"). גם כאשר היבוא הוגבל, כוח האש הישראלי הפחית את התשתית ההידרדרת של עזה להריסות. ביולי 2009, כאשר כלכלת עזה בירידה מתמשכת, החלה תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) בפרויקט לפינוי רצועת עזה הנצורה מ-420,000 טונות של הריסות שנוצרו במבצע "עופרת יצוקה".[5] ה-UNDP מדווח כי כשלושה רבעים מהנזק טרם תוקן.
משט עזה אכן ביקש לעקוף את ההגבלות השפלות שישראל הטילה על עזה באמצעות הכנסת בטון ואספקה מוגבלת אחרת. ועל זה הם הותקפו צבאית. הצהרה אחת מ הקבוצה, שהתקשורת שלו נפגעה קשות, טוענת כי "קומנדו ישראלים ירדו ממסוק על ספינת הנוסעים הטורקית, מאווי מרמרה, והחלו לירות ברגע שרגליהם פגעו בסיפון. הם ירו ישירות לתוך קהל האזרחים ישנים".[ 6]
הקביעה הישראלית שהנוסעים היו חמושים מוטלת בספק רב. מארגני המשט מתעקשים שמטען ונוסעים נבדקו ביסודיות; מארגן אחד אמר לסוכנות הידיעות הצרפתית: "אין אפילו סכין גילוח, סכין או סכין על הסיפון."[7] הסירות שאליהן פנתה ישראל בצורה האלימה ביותר יצאו מטורקיה, שעמה יש לישראל קשרים צבאיים נרחבים כבר יותר מעשור. . פקידי מכס טורקים מאשרים את טענות המארגנים. ראש המכס של עיר הנמל אנטליה טוען שהחיפושים היו יסודיים, פעילים בוצעו צילומי רנטגן לפני העלייה למטוס, ו"הטענות שהיו נשק על סיפון הספינה הטורקית הן חסרות בסיס."[8]
דוברים ישראלים מצידם משווקים מגוון של סיפורים, הטוענים למחסני נשק שנחשפו (למשל, "עם סוויץ', קלע, כדורי מתכת ועטלפי מתכת"[9]) וקשרים בין מארגני המשט לאל-קאעידה (ראו כמעט כל הצהרה על ידי סגן שר החוץ דני אילון במהלך הימים האחרונים). זה משקף לא רק ציניות מצד פקידי המדינה בישראל, אלא גם יהירות הניזונה מגיבוי בינלאומי: הם מצפים לצאת מזה, ובקרוב, כנראה עם הרבה יותר גרוע.
"שטח ישראל"
ממידע זמין עולה כי המשט תכנן להתקדם לעזה בשני שלבים. ראשית, הוא ייסע לכיוון עזה אך יעצור במים בינלאומיים כ-30 מייל ימי מחופי עזה. לאחר מכן הוא ימתין לזמן מתאים (באור היום) לנסוע לתוך המים הטריטוריאליים של עזה ולחוף. ישראל, שצברה ספינות מלחמה לאורך החוף בהכנה, לא חיכתה לשלב השני אלא פשטה על הסירות לפני הזריחה. "זה קרה במים מחוץ לשטח ישראל", הודתה דוברת הצבא הישראלי אביטל ליבוביץ', "אבל יש לנו את הזכות להגן על עצמנו".[10]
המצב זועם וגם אבסורדי. זו, אחרי הכל, אותה ישראל שסנגוריה טוענים, עד בחילה, ש"ההתנתקות" מעזה ב-2005 סימנה את סוף הכיבוש שלה.
שישראל תקיפת כלי שיט באלימות במים בינלאומיים היא אכן פיראטיות; אולם גם התביעה של ישראל על המים הטריטוריאליים של עזה אינה לגיטימית. למרות זאת, מדובר במים שנראה שישראל מתכוונת לספח דה-פקטו כשטחים צבאיים סגורים. לעזתים, מה שבטוח, אין גישה אליהם. משנת 1994 עד 2000, הסכם עזה-יריחו אפשר (אם כי במסגרת שליטה צבאית ישראלית כוללת) דיג פלסטיני עד 20 מייל ימי מהחוף. מאז צומצם הדבר, תחילה ל-6 מיילים ימיים, ולאחר מכן ל-3, הכל נאכף באש חיה של חיל הים הישראלי. אפשר רק לשער כיצד גילוי מרבצי הגז הטבעי של בריטיש גז גרופ 10-15 מיילים ימיים מהחוף השפיע על החלטות ישראל.[11] ישראל, כמובן, ממשיכה לטעון לסמכות שיפוט רחבה.
לעת עתה, ישראל מנהלת את הסתירות הללו בצורה מועילה. מצד אחד, היא שומרת על "חופש הפעולה" הנכסף עבור כוחותיה הצבאיים ובמידת הצורך, גישה למשאבים; מצד שני, היא מצליחה להתחמק ממחויבויותיה על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי על ידי סירוב לקבל אחריות על האוכלוסייה הפלסטינית שבשליטתה. למרבה הפלא, אנו נמצאים כעת בעיצומו של מסע יחסי ציבור ישראלי כדי להעביר את טפטוף הסיוע שרשויות הכיבוש מאפשרות לעזה (במימון על ידי פלסטינים, סוכנויות בינלאומיות או מדינות תורמות) כהוכחה לנדיבות ישראל. וכל זאת מבלי לסכן את הקשרים הדו-צדדיים הישראלים הדוקים עם שורה של בעלי ברית מערביים עשירים.
יהירותם של פקידים ישראלים היא פונקציה של הנכונות הבינלאומית לכאורה להקל על פשעים אלה. הרציחות האחרונות הללו מראים שישראל מוכנה ללחוץ על הגבולות. פקידים ישראלים הוכיחו את עצמם נכונים לירות באלימות על כלי שיט אזרחיים, מניפים את דגלי בעלות ברית צבאיות (טורקיה וככל הנראה יוון), הנוסעים במים בינלאומיים. זאת ועוד, זה נעשה ערב ביקור רגיש בוושינגטון של ראש הממשלה שלהם.
תוכחות דיפלומטיות קלות לא יסחפו אותם. אלא אם כן יוטלו עלויות חמורות עבור פשעים כאלה, הרבה יותר גרוע עוד לפנינו.
(דן פרימן-מאלוי הוא פעיל וסופר מטורונטו. למאמרים קודמים ראה www.notesonhypocrisy.com.)
הערות:
[1] "הצנזור הישראלי חוסם דיווחים על חללי שיירה: רדיו", סוכנות הידיעות הצרפתית, 31 במאי 2010.
[2] "ליברמן מגן על מהלך המשט של ישראל, אומר שצה"ל 'הפגין איפוק רב'", BBC Monitoring Middle East, 31 במאי 2010.
[3] עמוס הראל, אבי יששכרוף, אנשל פפר וסוכנויות הידיעות, "קומנדו ישראלי: שייטת עזה ניסתה לעשות בנו לינץ'", הארץ, 31 במאי 2010.
[4] "נוסעי המשט 'החלו באלימות': ישראל", סוכנות הידיעות הצרפתית, 31 במאי 2010.
[5] Michele K. Esposito, "עדכון רבעוני על קונפליקט ודיפלומטיה", Journal of Palestine Studies (כרך 38, מס' 1), עמ' 116; (כרך 39, מס' 1), עמ'. 136.
[6] צוות Free Gaza, "אזרחים מותקפים על ידי ישראל", www.freegaza.org.
[7] "קובץ עובדות על משט הספינות שכוחות ישראליים פשטו", סוכנות הידיעות הצרפתית, 31 במאי 2010.
[8] "אין נשק על ספינה טורקית שהסתערה: דיווח", סוכנות הידיעות הצרפתית, 31 במאי 2010.
[9] פטריק מרטין, "הכעס גובר לאחר שביתת משט קטלנית", גלוב אנד מייל, 31 במאי 2010.
[10] "פשיטה ישראלית קטלנית על צי סיוע", אל ג'זירה אנגלית, 31 במאי 2010.
[11] Michele K. Esposito, "עדכון רבעוני על קונפליקט ודיפלומטיה", Journal of Palestine Studies (כרך 39, מס' 1), עמ' 131.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו