ביום החמישי למתקפה הישראלית האחרונה על עזה, רץ מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, צוות חשיבה מוביל בארה"ב. פרשנות מאת האנליסט הבכיר דיוויד מקובסקי שסיכם כך: "בין אם האינתיפאדה הפלסטינית בין 2000 ל-2004, מלחמת חיזבאללה ב-2006, או הסכסוך בעזה ב-2008, יש לטפל באופי המשתנה הזה של לוחמה נגד אזרחים באופן ישיר".
בעוד ישראל מכוונת את עצמה לניהול לוחמה כזו במספר חזיתות בשנים הבאות, הערות אלו נשמעות נכונות (אם כי לא במובן שהתכוון מקובסקי).
בעוד הטבח ללא עונש שיזם חיל האוויר הישראלי בעזה בשבת ה-27 בדצמבר נתקל בתמיכה פנימית רחבה בישראל, כמה ימים וכמה מאות הרוגים פלסטינים לאחר מכן, אלוף בן, הכתב הדיפלומטי של היומון הישראלי Ha ארץ, מוסבר כי "הפתרונות האוויריים הקסומים שאינם כרוכים באובדן חיילים מגיעים לקיצו". הרושם הזה לפי הדיווחים הפכה לחוות דעת הקונצנזוס בממסד הצבאי הישראלי עד אמצע השבוע שעבר, ובשבת - שבת שלום שנייה ברציפות - פתח צבא ההגנה לישראל (צה"ל) במתקפה קרקעית מסיבית".נועד לשמש כתוספת להפצצה מהאוויר"(לצד התקפות ימיות מתמשכות).
"לפלישה הקרקעית קדמה הפגזה ארטילרית רחבת היקף מסביבות השעה 4:XNUMX", "הארץ" דיווח, "התכוונו 'לרכך' את המטרות כאשר סוללות ארטילריה שנפרסו לאורך הרצועה בימים האחרונים החלו להפציץ יעדי חמאס ושטחים פתוחים סמוך לגבול. מאות פגזים נורו, כולל פצצות מצרר שכוונו לשטחים פתוחים".
בהתאמה הדוקה לדרישות הדיפלומטיות של לוחמה נגד אזרחים, דוברים ישראלים ללא ספק ימצאו דרך להסביר לא רק מדוע מניין ההרוגים הפלסטינים/ישראלים ב"סכסוך" זה שומר על המאזן המדהים שלו של 100/1, אלא גם על "נקודת המבט" אופי ההפצצות הימיות הישראליות, הפגזות ארטילריה והפצצות מצרר של גטו עזה המאוכלס בצפיפות.
אולי הם גם יסבירו את השימוש המדווח שלהם בזרחן לבן קטלני, ש"אפשר היה לראות את קונכיותיו מתפשטות מחושים של עשן לבן סמיך כדי לכסות את התקדמות החיילים", לפי דיווח משותף של ה"טיימס" וסוכנות הידיעות הצרפתית (" הפיצוצים הללו נראים פנטסטיים ומייצרים עשן רב שמסנוור את האויב כך שכוחותינו יוכלו להיכנס פנימה", מצטט הסיפור "מומחה אבטחה ישראלי" עלום שם על היורש ההרסני של נפאלם).[1]
ואכן, אחד הלקחים שישראל הפיקה ככל הנראה מניסיונה בלחימה נגד אזרחים הוא שבעזרת יחסי ציבור ממושמעים ומנה כבדה של צביעות, אפשר להביא חלק גדול מהמערב הליברלי מאחוריה.
"המתקפה בעזה היא ההפגנה הגדולה הראשונה של השינוי המוחלט של ישראל במבצע 'ההסברה' [התעמולה] שלה לאחר מלחמת לבנון השנייה", כותב אנשל פפר בתמיכה. "בעוד שההיבטים הצבאיים של המבצע תוכננו בקפידה, הוקם גם פורום חדש של יועצי עיתונות שעבד בששת החודשים האחרונים על אסטרטגיית יחסי ציבור שנועדה במיוחד להתמודדות עם התקשורת במהלך הלחימה בעזה."[2]
קריאות פומביות (או הבעת שביעות רצון מ) תקיפות על העם הפלסטיני בכלל, למשל, מצומצמות למינימום. "השרים נצטוו על ידי מזכיר הממשלה לא להתראיין ללא אישור", ממשיך פפר, "כדי לא לחזור על אסון יחסי הציבור מלפני שנה, אז איים סגן שר הביטחון מתן וילנאי על הפלסטינים ב'שואה'". מפקדים צבאיים, אמיר אורן מוסיף, גם מאופקים (רטורית): "נאסר על חיל האוויר ופיקוד הדרום, שעשו את רוב העבודה, לדבר עם התקשורת".
עיתונאים בינלאומיים, מצידם, נתקלו במחסומי כניסה ודיווח מעזה ש-Associated Press תיארה כ"חסרי תקדים" (ובהתחשב בהיסטוריה הארוכה של ישראל של הגבלות חמורות על העיתונות, זה אומר הרבה).[3] כתיבה ל"הארץ", גילי איזיקוביץ' מרחיב: "השארת העיתונאים הזרים בישראל, אומרים מקורות, טובה לתדמיתה של ישראל כי התקשורת חווה את המלחמה מהצד הישראלי". המשרדים בעזה של סוכנות הידיעות הסינית שינחואה סבלו בעצמם מהפצצות, אם כי לא ברור אם זה נבע מפגיעה ישירה או רק שיקף את הסכנה העומדת בפני כל אדם ברצועת עזה.[4]
ההשמדה הממוקדת של תחנת הטלוויזיה "אל-אקצא" בעזה, מצדה, קיבלה אישור בגלוי ב"ג'רוזלם פוסט". המאמר המדובר דוחה את הביקורת של הפדרציה הבינלאומית של עיתונאים (IFJ) על "התקפות על מתקנים תקשורתיים לא חמושים" לאור "החומר המתלהט [טלוויזיית אלאקצא] המשודרת באופן קבוע", ובמקביל - ככל הנראה לא מודעים להשלכות הברורות - הצטרפות להגנה של מוכנות עיתונאית ישראלית למלחמה: "התקשורת כאן לא גויסה על ידי הממשלה, אלא התנדבה בשירות המדינה".
אבל יש לציין, שאפילו כתבים ישראלים שוחרי מלחמה לא נכללו בסיקור התקיפה הקרקעית האחרונה. בעוד שדיווח ישראלי עצמאי עומד בפני מגבלות צפויות, אפילו חיל העיתונאים הנאמן של ישראל נשלח לדיווח או לרידוד מהצד. כפי שדיווח ביום ראשון דניס צין, כתב צבאי של רשות השידור, "זו מלחמה שהעיתונות הישראלית נותרה מחוץ לה. אין כתבים משובצים והקצינים הוזהרו שלא לדבר עם התקשורת ללא רשות מפורשת. זוהי מדיניות של הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אשכנזי, המבקר את מערכת היחסים הפתוחה שהתקיימה בין הצבא לתקשורת עד כה".[5]
אף על פי כן, למרות כל ההסברה המהדהדת בין הפריצות הרבות של ישראל ליחסי ציבור, עובדה היא שדוברים ישראלים שוללים למעשה את ההבחנות בין אזרחים ללוחמים.
אם, כפי שהציעו כל כך הרבה דוברים ופרשנים, עלינו להאמין שמתכננים ישראלים הפיקו בקפדנות לקחים מהפלישה ללבנון ב-2006 בתכנון התקיפה הזו, אז כדאי לזכור מהם הלקחים המוצהרים.
קחו בחשבון את האיומים שהשמיע מאז אלוף גדי אייזנקוט, ראש פיקוד צפון ישראל, בנוגע לדרום לבנון: "נפעיל כוח לא פרופורציונלי נגד כל כפר שממנו יורים על ישראל, ונגרם נזק והרס עצום"; "מנקודת המבט שלנו, מדובר בבסיסים צבאיים. "[6]
הערות דומות מאוד נאמרו על עזה (ראה מאמר קודם זה לפרטים). יתרה מכך, בהתחשב בכך שחמאס שלט בסיבוב האחרון של הבחירות לפרלמנט הפלסטיני בגדה המערבית ובעזה כאחד, והוא חזק במיוחד בעזה (שם השירותים החברתיים שלו ממלאים תפקיד הכרחי), פרמטרים מבצעיים ישראליים כפי שקבעה שרת החוץ ציפי לבני - " אנחנו מכוונים לחמאס, אנחנו לא מחפשים אזרחים שיהרגו יותר מזה" - ברור שהם לא מרגיעים.[7]
למרבה הצער, המדיניות של ארצות הברית והאיחוד האירופי היוותה את מה שהגרדיאן מתאר בצדק כ"אור ירוק לישראל להמשיך בהתקפות חסרות הבחנה באופן בלתי נמנע על הטריטוריה הצפופה ביותר בעולם."[8] ממשלת צ'כיה, אשר ביום חמישי קיבל את נשיאות האיחוד האירופי מתחלפת, נסוג מאפיונו של הדובר ג'ירי פוטוזניק את הפלישה הקרקעית הישראלית כ"הגנתית, לא התקפית", אך כאשר פרשנים כמו פפר מתלבטים בשאלה האם השינוי בהנהגת האיחוד האירופי עזר להכתיב את העיתוי של התקיפה הישראלית, סימנים מהאיחוד האירופי מטרידים מאוד.[9]
לאחר שככל הנראה קרא למתקפה הישראלית, מה שמכונה "הרביעייה" טוני בלייר נמצא "בחופשה כרגע", כדברי ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון.[10] זה זמן טוב ככל האפשר להעיף מהמים את המיתולוגיה של "הרביעייה" - המורכבת כביכול מארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה וחותמת הגומי של מזכ"ל האו"ם. "אין לעקוף את המציאות שהרביעייה... מספקת מגן למה שארה"ב והאיחוד האירופי עושות", כדברי אלווארו דה סוטו (לשעבר מתאם מיוחד של האו"ם לתהליך השלום במזרח התיכון) ציין בצדק - ובעוד ש"הגירעון השווה של הקוורטט אינו תופעה מהתקופה האחרונה", כפי שציין דה סוטו לפני יותר משנה וחצי, "השווה נקלעה להגשה בצורה חסרת תקדים מאז תחילת 2007", ואישור יעיל של ההתקפה הזו דרך בלייר צריכה להיות הקש האחרון.
כוחות אנטי-מלחמתיים וחברה אזרחית מתקדמת אולי לא נמצאים כרגע בעמדה לעצור את הטבח הזה, אבל תנו למפגן האכזריות המרהיב הזה להשפיע לפחות על כיוון מחדש רחב.
צריך להבהיר את הנקודה בבירור: אם אנשי חמאס הם מטרות לגיטימיות להתנקשות, אז גם חברי המפלגות האחראים למעשי הטבח המתמשכים הללו, כולל לכל הפחות העבודה וקדימה; אם ההיגיון הזה נדחה, כפי שהוא צריך להיות ברור, אז נדרש תהליך פוליטי כולל. כל קריטריון עקבי שלפיו ניתן יהיה להרחיק את חמאס מהפוליטיקה הפרלמנטרית יחייב גם הדרה של השחקנים הישראלים הגדולים מהבחירות המתוכננות לפברואר. כל הסדר מדיני המדיר את חמאס אינו הסדר מדיני כלל.
ישראל, הדוחה משא ומתן עם כל פלסטיני שלא יקבל את פקודותיהם, תביא את הדחייה הזו לסיומה הטבעי. במידה שתאפשר ההקשר הדיפלומטי וההתפתחויות הצבאיות, הם יבקשו להרוג את מי הקשורים לחמאס או כל קבוצות התנגדות אחרות. מול אוכלוסייה אזרחית הרוסה והתנגדות חמושה קלה, הרג כזה צפוי להיות נפוץ, ומתכננים ישראלים מקווים לעקוב אחרי זה עם "מסעות מעצרים מתודיים"(בעוד שאחד הרוג ישראלי עשוי להיות מאוזן עם 1 הרוגים פלסטינים, נראה שגם ב-100 עד 1, היחס בין אסירים ישראלים לפלסטינים המוחזקים כבני ערובה אינו מספיק לטעם הישראלי).
אבל אסור לנו לטעות: זו ההרחבה הטבעית (בפועל רצח עם, אבל בכל זאת התקדמות בלתי נמנעת) של הדרת חמאס מהתהליך המדיני. לפני יותר מחצי מאה ציינה חנה ארנדט את הסתירות הבוטות של כביכול שמאלנים ציונים בקבוצות כמו השומר הצעיר, רדיקלים מושבעים ש"מתבטאים רק בהימנעות בכל הנוגע לשאלות חיוניות של מדיניות החוץ של פלסטין", ו"מתחבאים מתחת להפגנות של פקידים. ההקלה הסודית שלהם בכך שמפלגות הרוב יעשו את העבודה המלוכלכת עבורן."[11] הערות דומות חלות על אלה במערב, שאמנם שמחים לעזור לכפות את המפלגה הפלסטינית עם רוב פרלמנטרי לצאת מהליך הבחירות שלהם, אך כעת מתבטאות ספקות לגבי הרציחות הבלתי משפטיות, הענישה הקולקטיבית והמאסר הפוליטי ההמוני אשר בדרגות שונות ליוו את המדיניות הזו מראשיתה.
זה חל אפילו על כמה אנשים הגונים למדי. בקנדה, אם ניקח דוגמה משוכפלת רחבה, המפלגה הדמוקרטית החדשה (NDP), המתונה יחסית במדיניות החוץ שלה בסטנדרטים של צפון אמריקה, עדיין לא התקשרה עם חמאס כשחקן דיפלומטי למרות תוצאות הבחירות לחקיקה הפלסטינית בינואר 2006. כאשר חמאס, בחלקו הודה במנדט האלקטורלי שזכה בחופשיות, חתם על הקמת ממשלת אחדות לאומית בפברואר 2007, ה-NDP החליט להתמודד עם ממשלת האחדות אך ורק באמצעות נציגיה שאינם חמאס, כארצות הברית ובעלות בריתה (כולל קנדה). ) המדיניות ביקשה לתקוע טריזים בין פלגים ולשבור עוד יותר את התנועה הלאומית הפלסטינית. בכפוף לחבלה בינלאומית, ממשלת האחדות קרסה בנחישות עם החמאס הפיכת נגד של יוני 2007 (עוד שיקר הרבה על הפרק, ראה היצירה של גארי לאפ על קול דיסידנט לפרטים), להעצים את הבידוד המסוכן של עזה.
הסכנה כעת גדולה מאי פעם. בשבוע וחצי האחרונים, ישראל הרסה את התשתית של עזה עד לנקודה שבה חזרה סטטוס קווה מדיניות של סנקציות ובידוד - שישראל ללא ספק תמכור כוויתור, ולו רק בזכות ההפסקה הזמנית של מעשי טבח ישירים - היא אופציה שאינה מתיישבת עם ההישרדות הפלסטינית (שלא לדבר על הכבוד) בעזה. בינתיים, ניתן להרחיק את חמאס מהתהליך המדיני והדיפלומטי הפלסטיני הרחב רק על ידי שחיתות מוחלטת של קהילה בינלאומית אכזרית או פחדנית מכדי לשמור על שמץ של יושרה מוסרית או משפטית, ועל ידי גלי ההרג, המאסר וההרג. ענישה קולקטיבית שישראל תתזמן בחסותה.
ישראל הימרה עם הפלישה הזו. היא מהמרת על סוג של שותפות בינלאומית שתאפשר לה לשלול את הזכויות של הפלסטינים בעזה לא רק מהמערכת הישראלית השולטת על ישראל/פלסטין כולה, אלא אפילו מהניהול של המובלעות שאליהן נדחקו ונכלאו הפלסטינים. מתכנניה שואפים להתנער מאחריות למיליון וחצי הפלסטינים בעזה תוך שליטה בגבולותיהם ובשמיים שלהם, אולי בתמיכת בעלות ברית בינלאומיות, תוך שמירה על "חופש מתמשך לפעולה צבאית"נגדם (אכן, כך דיווח "הארץ" ביום שני שישראל מבקשת רשמית "הסכם של מועצת הביטחון שיעניק לישראל את הזכות להגיב להפרות חמאס" של הסכם הפסקת אש שחמאס אפילו לא יהיה חתום עליו). הפלסטינים בעזה והקבוצות הפוליטיות עם התמיכה הרחבה ביותר מביניהם יהיו אפוא משוללים זכויות, מרותקים ופורקים מנשקם ובו בזמן כפופים למדיניות מפורשת של התנקשות ותקיפה צבאית.
ההימור הזה צריך להגיב. לא ניתן לאפשר לישראל לשנות את תנאי הדיון על ידי - לאחר שהוסיפה לפשע המצור החונק שלה על עזה תקיפה על התשתית החיונית שלה וטבח במאות מתושביה - כעת באמצעות נכונותה הפוטנציאלית להאט את מעשי הטבח שלה כמנוף להבטיח חותמת גומי בינלאומית לסנקציות קשות יותר או שלטון קולוניאלי קפדני יותר (נאכפים בתמיכת בעלות הברית).
אלה שידחקו באופן דיפלומטי את חמאס מהפוליטיקה הפלסטינית חולקים אחריות עם ישראל כשהיא לוקחת את המדיניות הזו עד לסיומה הצבאי. הפסקת אש חייבת להגיע, והיא חייבת להגיע בקרוב, אבל אם היא אמורה להסתכם במשהו יותר מאשר הפסקה בהרג, היא לא יכולה לשמש מכשיר למדיניות פלילית וכושלת כזו.
הערות:
[1] מייקל אוונס ושירה פרנקל, "מסך עשן זרחן' הסתיר צבא", 6 בינואר 2009, The Times ו-AFP, כפי שפורסם ב-The Australian.
[2] אנשל פפר, "ישראל טוענת להצלחה במלחמת יחסי הציבור", 2 בינואר 2009, The Jewish Chronicle.
[3] דיאה חדיד, "ישראל אוסרת על עיתונאים זרים להיכנס לעזה למרות צו בית המשפט להכניס אותם", 2 בינואר 2009, Associated Press Newswires.
[4] "למשרד סוכנות הידיעות הסינית בעזה נמסר שנפגע מהפצצה ישראלית, 'ללא נפגעים'", 29 בדצמבר 2008, BBC Monitoring Asia Pacific.
[5] דניס צין מדווח, "היום הראשון לפעילות הקרקעית של צה"ל בעזה", 4 בינואר 2009, חדשות רשות השידור.
[6] ניקולס קימברל, "מלחמת המילים בין ישראל, לבנון הסלימה ב-2008", 31 בדצמבר 2008, The Daily Star.
[7] שרון אוטרמן, "שר החוץ הישראלי אומר שחמאס 'צריך להוקיע'", 29 בדצמבר 2008, הניו יורק טיימס.
[8] מאמר מערכת, "אירופה חייבת לקחת את היוזמה", 4 בינואר 2009, The Guardian.
[9] "הצהרת עזה אי הבנה – שר צ'כיה", 4 בינואר 2009, רויטרס ניוז.
[10] אנשל פפר, "סרקוזי רוצה יותר", 5 בינואר 2008, הארץ.
[11] חנה ארנדט, "הציונות שוקלת מחדש" (אוקטובר 1944), ב היהודי כפריה: זהות ופוליטיקה יהודית בעידן המודרני (רון פלדמן, עורך), Grove Press, Inc., 1978, p. 154. אגב, לטענת אילן פפה, השמאלנים לכאורה הללו הוכיחו את עצמם כאחד ה"קנאים" שבמפלגות הציוניות בכל הנוגע לחלוקת האדמות החקלאיות של פלסטינים שטוהרו אתנית ב-1948: "אנשי השומר הצעיר לא היו. מסתפקים רק באדמות שהאנשים כבר גורשו מהן, אבל רצו גם את הקרקעות שבעליהן הפלסטינים שרדו את המתקפה ושעדיין נאחזו בהן". (הטיהור האתני של פלסטין, OneWorld Publications Ltd., 2006, עמ' 215-216.)
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו