כאשר מניין ההרוגים הפלסטינים מהתקיפה האווירית והימית האחרונה של ישראל על עזה חלף על 350 ועלה בהתמדה (כ-1500 נוספים נפצעו), נראים דיפלומטים, עורכי דין ועיתונאים ברחבי העולם מוכנים להמשיך ולסייע בטבח.
מציין כי "הצלחה או כישלון של המאמץ התקשורתי יכול להשפיע על החלון שיש לצה"ל להגשים את יעדיו המבצעיים", הג'רוזלם פוסט ביום שלישי צוטט שגריר ישראל לשעבר דן גילרמן שהביע את שביעות רצונו במישור הדיפלומטי. "לא ראינו גינויים דרמטיים [ממנהיגי העולם], רק את הקריאות הצפויות והגנריות לרגיעה ולהפסקת אש". (אם כי נשיא העצרת הכללית של האו"ם מיגל ד'אסקוטו ברוקמן היה חריג ראוי לשבח לכלל זה.) בעוד שהפוסט ייחס את "חלון הברכה הזה" ל"תרבות חדשה של תיאום בין הסוכנויות האחראיות לניהול המסר התקשורתי של ישראל בעיתות משבר ", זה הרבה יותר מדי צדקה להמעיט באשמה של מעמדות פוליטיים מערביים על ידי נטילת בורותם המעושה כערך נקוב.
בינתיים, בתוך המערכת הפוליטית הישראלית, הסיכוי לטבח מתגבר של פלסטינים נתקל בהתנגדות מפוזרת, בעיקר על רקע לוגיסטי ודיפלומטי. ובכל זאת, ההיגיון של מחזור הבחירות בישראל דוחף לכיוון של אלימות גדולה יותר, ומתכנני המלחמה לפי הדיווחים שילוב בחישוביהם קריאות חזקות מהעיתונות העברית לכוחות הישראליים לנטוש את ה"איפוק" ולהרחיב את הפעולות. אכן, לא צריך להסתכל רחוק יותר מהיומון הישראלי הליברלי "הארץ" כדי להיתקל בהערכה גסה לאלימות. יואל מרקוס כותב ללא התנצלות כי "לא אסתיר את ההנאה שלי מהלהבות והעשן העולים מעזה שנשפכו ממסכי הטלוויזיה שלנו. סוף סוף הגיע הזמן שהבטן שלהם תרעד ושהם יבינו שיש מחיר מהפרובוקציות העקובות מדם שלהם נגד ישראל."
"הפרובוקציות העקובות מדם שלהם נגד ישראל". כי שוב ישראל התגרה, והיא בסמכותה להגיב.
אלמלא החזרה האינסופית, חסרת הדעת, השטות הזו לא הייתה ראויה לתשומת לב של רגע. אבל הפארסה של "הפרובוקציה הפלסטינית/התגמול הישראלי" מסגרת כיום לא רק את סיקור החדשות המיינסטרים, אלא גם את ההצהרות הדיפלומטיות הרשמיות הנובעות מארצות הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה, אוסטרליה וקנדה. אמנזיה היסטורית כזו לא יכולה להיות אמיתית.
בנסיבות אלה, ראוי להיזכר במידע בסיסי ביותר על עזה וציר הזמן של הסכסוך סביבה.
שקול את התיאור שסופק על ידי סגן גנרל קנדי המנוח. ELM ברנס, ראש הסגל של ארגון הפיקוח על שביתת הנשק של האומות המאוחדות בשנים 1954-1956, אשר בתפקיד זה היה אחראי למעקב אחר הסדרי שביתת הנשק שהופרו לעתים קרובות של ישראל עם מדינות סמוכות. ברנס, בקושי פעיל פוליטי או דמות אנטי-קולוניאלית, היה חייל מקצועי שמונה על ידי דיפלומט קנדי ידידותי למדי כלפי ישראל, לסטר ב' פירסון. פורסם ב-1962, תיאור שירותו כולל את התיאור הבא של עזה:
"אורכה של הרצועה כארבעים ק"מ, ורוחבה שמונה ורבע ק"מ בממוצע; לפיכך היא מכילה כ-330 קמ"ר [360 הוא הנתון המקובל כיום]. יש ברצועה כ-310,000 אלף תושבים ערבים, 210,000 אלף מהם פליטים the southern parts of Palestine now occupied by Israel. Thus there are about 1500 persons to the square kilometre of arable soil — about 3900 to the square mile …
"לא רואים אנשים גוועים ברעב או מתים ממחלות ברחובות, ובכל זאת רצועת עזה מזכירה מחנה ריכוז עצום, סגור בים, הגבול בין פלסטין לסיני ליד רפיח, שהמצרים לא יאפשרו להם לעבור אותו. , וקו התיחום שביתת הנשק שהם חוצים בסכנת ירי על ידי ישראלים או כלוא על ידי המצרים. הם יכולים להביט מזרחה ולראות שדות רחבים, פעם אדמה ערבית, שעובדו בהרחבה על ידי כמה ישראלים, עם שרשרת של קיבוצים שמירה על הגבהים או על האזורים שמעבר. אין זה מפתיע שהם מסתכלים בשנאה על מי שנישלו אותם."[1]
חמש שנים לאחר פרסום זה, בשנת 1967, פלשה ישראל לעזה והכפפה אותה לשלטון צבאי ישיר. עשרות שנים לאחר מכן, חמאס הגיח, ועשרות שנים מאוחר יותר, ירה כמה רקטות לעבר ערים כמו אשקלון - עיר ישראלית שרק אגב דחקה את היישוב הפלסטיני מג'דל, שאחרוני תושביה טוהרו מבחינה אתנית על ידי הכוחות הציוניים ב-1950, לשעבר. תושבים שנדחקו בעיקר לעזה. וכעת, "בתגמול" נגד ההצעות לפיהן חמאס עשוי להשתמש במינוף הצבאי המצומצם שלו כדי לפתוח מעברים מרצועת עזה ולהשיג הפסקת אש רחבה הכוללת את הגדה המערבית, ישראל פוגעת בעזה מהשמים ומהים עם ציוד צבאי מתקדם, בעוד כוחות היבשה הישראליים מתאספים בתוך איומים של תקיפה רחבה.
למרות כל הרטוריקה הדיפלומטית המרושעת שלהם, מתכננים ישראלים יודעים היטב שהעתיד שהם מציעים לפלסטינים בעזה - עתיד של רעב שליו והשלמה - פשוט אינו בר קיימא. ואכן, הנקודה הועלתה לאחרונה בוועידת מייסדי וינברג (שמאורגנת על ידי מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב המזוהה עם AIPAC) על ידי האלוף (במיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש ענף התכנון האסטרטגי וענף התפעול של את צה"ל. איילנד שנצפה כי "עזה היא חלקת אדמה קטנה במיוחד, 300 קמ"ר, בה כיום חיים בה 1.5 מיליון איש. בשנת 2020 יהיו 2.5 מיליון איש. מישהו באמת מאמין שאותם 2.5 מיליון אנשים שיחיו בעזה בעוד 12 שנים יחיו באושר רק בגלל שיש הסכם שלום?" גם לצד הפתרון שהציע לו (להרחיב את עזה למצרים, להקים מסגרת ביטחונית אזורית שתפעל ללא תלות בפלסטינים ומעליהם וכו'), דבריו של איילנד מצביעים על העתיד המסוכן ביותר העומד בפני הפלסטינים בעזה.
בטווח הקצר, עדיין לא ברור לכמה זמן ישראל תכפיף את הכלא הצפוף הזה להתקפות אוויריות ולהפצצות ימיות, אם תצא לפועל פלישה קרקעית מסיבית (או אולי "מבצעי הטיהור המקומיים" שדגל בהם מאמר של מרקוס המצוטט לעיל), ועד כמה חונק הסדר הפסקת אש ישראל תקבל רישיון בינלאומי לרדוף אחריו. אבל צריך למחוק בכוח את הרעיון שמעבר משחיטה חזרה לחנק כלכלי גרידא יהיה ויתור ישראלי סביר, אחרת הסיכויים לתקופה הקרובה יהיו עגומים להחריד.
בינתיים, כשהערבים הפלסטינים אזרחי ישראל (השארית מהטיהור האתני של 1948) מבצעים את הכפירה של הצהרת אנושיות הקורבנות הפלסטינים של ישראל, הפוליטיקה של הגזענות הישראלית פונה פנימה בהתאם למגמות ארוכות שנים. בנאומה בכנסת ביום שני הכריזה שרת החוץ הישראלית ומועמדת קדימה לראשות הממשלה ציפי לבני כי מעשי הטבח בעזה הם "מבחן להנהגת הציבור הערבי בישראל. אתה מוביל את האוכלוסייה הערבית כאן על חבל דק אסור לחצות את הגבול הדק בין המותר והאסור - בין לגיטימי ללא לגיטימי, בין נכון ללא נכון. כל אחד מכם צריך לבחור צד, והבחירה היא בין ערבי ליהודי."[2] מנהיג הליכוד בנימין נתניהו מוּבטָח שאם ייבחר, הוא יידע להתמודד עם "תומכי חמאס מבפנים - ביד ברזל", בהתייחס להפגנות ביישובים ערביים בעיקר נגד המתקפה המתמשכת. אביגדור ליברמן, ראש הימין הקיצוני ישראל ביתנו ותומך נלהב בגזענות נגד אזרחים פלסטינים, נקרא על חברי פרלמנט ערבים בישראל (המביעים ביקורת עקרונית על הטבח בעזה) "להגלות", בטענה שהם חלק מ"טור חמישי" האחראי ל"מעשי בגידה בזמן מלחמה".
בשלב זה, העברת האשמה לחמאס או לפלסטינים אחרים בזוועות הישראליות הללו היא לא רק טעות, זה אליבי. והעובדה שזה נפוץ לא צריכה להפוך את זה לנסבל יותר.
הערות:
[1] ELM Burns, בין ערבי לישראלי. טורונטו: Clarke, Irwin & Company Limited, 1962. (עמ' 69-70)
[2] "שר החוץ הישראלי נואם בכנסת, מצדיק את הפעולה בעזה", 30 בדצמבר 2008, BBC Monitoring Middle East.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו