מאמר זה משתרע מ אייפא"ק צפון: "סנגור ישראל" בקנדה (יוני 26, 2006)
לצד חיילים ישראלים חמושים ונציגים תומכים אחרים, נאם יוסי טנורי, נציג הפדרציות המאוחדות של ישראל לקנדה (UIAFC) לישראל, בפני הקהל בטורונטו. לטנורי היה קהל של כמעט 2,000 איש באודיטוריום של מרכז טורונטו לאמנויות, וקהל של אלפים נוספים התאסף בכיכר מל לסטמן. העצרת, שנערכה ב-26 ביולי תחת הסיסמה "עמוד עם ישראל", אורגנה במשותף על ידי ועדת קנדה-ישראל (CIC), אזור אונטריו של הקונגרס היהודי הקנדי (CJC), ופדרציה של United Jewish Appeal (UJA) של טורונטו רבתי - כולם פועלים תחת מטריית UIAFC. לכן, מתוך תחושת ברכה עצמית, הכריז טנורי בפני העצרת כי "פדרציית ה-UJA היא זה מכבר חיל האוויר של העולם היהודי".
טנורי שוחח עם הקהל באמצעות עדכון וידאו חי ממאחז צבאי בצפון ישראל ליד התנחלות הגבול מטולה. הנאומים מהצד הישראלי נקטעו בקול פיצוצים. זה, הסביר תנורי, היה רעש של ירי ארטילרי שהגיע מגדוד ישראלי סמוך, שסייע להביא את הפצצת דרום לבנון ליומה ה-14. בהערה על המצב הצבאי שהיה נדיר ביושרו, ציין טנורי כי "זה מה שעובר על האנשים כאן".
מהצד של טורונטו, טייקון מקומי יוליה קושיצקי הודיע כי הקהילה הציונית בעיר נקטה לרגל המלחמה המתרחבת של ישראל כדי להמריץ מחדש את גיוס התרומות שלה למען המדינה. פגישה ראשונית של "קמפיין חירום של ישראל" כבר גייסה 6 מיליון דולר, כולם מסווגים כ"צדקה" לפי החוק הקנדי, ההקדמה למסע מימון שיושק ברצינות ב-8 באוגוסט. קושיצקי הכריז כי "זו הדרך שלנו להתגייס במאבק". הקהל הניף את דגלי ישראל וקנדה, שר את שני ההמנונים הלאומיים, וסיפק הד מפחיד לשבחים לאחדות ולכוח הצבאי שנשמע ברמקולי האירוע.
הטון הקיצוני והמיליטריסטי שנשא את העצרת הזו מטריד במיוחד לאור האישור הרשמי של קנדה לאירוע. הדוברים שהוצגו כללו בזה אחר זה פקיד ממשלתי קנדי. כומר במשטרת טורונטו - שלחץ ידיים בפומבי עם נציגים לובשי מדים מהצבא הישראלי בקיץ שעבר ב"הליכה עם ישראל", צעדה בראשות מפקד משטרת טורונטו ביל בלייר (השנה לצד ראש העיר דיוויד מילר) - הנחה תפילה "למען הרווחה". של מדינת ישראל", בבקשה מאלוהים "להעניק [לכוחות ישראל] ישועה ולהכתיר אותם בניצחון". "בשם מקגווינטישר האזרחות וההגירה של אונטריו הוסיף, "אני רוצה לומר שאנחנו עומדים לצד ישראל". כמו כן, שר התעשייה עבור השמרנים של הארפר שידר ברכות ותמיכה לעצרת "בשם ממשלת קנדה".
כאשר תושבי עזה מורעבים ומופצצים, כאשר אלפי פלסטינים נופלים קורבן למדיניות ישראל של כליאה פוליטית, וכאשר התוקפנות הישראלית מתרחבת ללבנון, וכבר מוסיפה יותר מאלף לבנונים לספירת ההרוגים מהתקיפות הישראליות האחרונות (עם רבע). מאוכלוסיית לבנון שנעקרה בעקבות התקיפה), תמיכת קנדה בישראל היא חסרת בושה מתמיד. מה שבטוח, ההתנגדות גוברת. חשוב להיזכר ההחלטה של אגף אונטריו של האיגוד הקנדי של עובדי ציבור (CUPE-Ontario) לזהות את מערכת המדינה הישראלית כאפרטהייד ולקרוא לחרם, ביטול וסנקציות נגדה עד לפירוק האפרטהייד; לזכור את המומנטום של ההפגנות האחרונות נגד הברית הקנדית-ישראלית; and to build upon these strengths, responding with solidarity and commitment to the call from the Palestinian national movement for boycott, divestment and sanctions against Israel, in support of the struggle for genuine democracy in Israel-Palestine.
יחד עם זאת, יש להכיר בהידרדרות נוספת של מדיניות החוץ הקנדית לתמיכה מוחלטת בתוקפנות הישראלית, ולשים לב למי שפועל לעידוד ולקיים שינוי זה. התפתחויות אלו מהוות איום מדאיג ביותר, מזיק לתושבי פלסטין ולבנון, ומבשר רעות מבחינת הכיוון הכללי של מדיניות החוץ הקנדית.
כדאי אפוא להעריך את העצרת ב-26 ביולי, ואת חלק מהנושאים וההתפתחויות שהיא מצביעה עליהם.
מופע פומבי של שוביניזם וגזענות
עצרת "עמוד עם ישראל" של טורונטו ב-26 ביולי אורגנה כשהברית הקנדית-ישראלית שנבנית כבר שנים הפכה למושא לתשומת לב ציבורית חסרת תקדים. הקבוצות שארגנו את האירוע הן חלק מהמבנה הדומיננטי של "הסברה בישראל", הפדרציות המאוחדות של ישראל בקנדה, שעשתה רבות כדי לטפח את הברית הזו. פדרציית UJA של טורונטו היא קבוצה מכוננת מובילה של UIAFC, בעוד שגם ועדת קנדה-ישראל וגם הקונגרס היהודי הקנדי מתפקדים, כפי שניסח זאת הנשיא היוצא של UIAFC, כ"סוכנים" הכפופים למבנה.
כאשר ראש הממשלה סטיבן הרפר תיאר את הפלישה הישראלית ללבנון כמימוש "מדוד" של "זכותה של ישראל להגן על עצמה", תוך מתן הטון של התמיכה הקנדית בתוקפנות ישראלית בשבועות הקרובים, הוא חתם מגמה של תמיכה קנדית בישראל שנבנה כבר שנים. בהקשר זה, היה זה אך טבעי ש-UIAFC יתארגן כדי להציג ולעודד בו-זמנית מדיניות שהיא קראה לה זה מכבר.
העצרת הזו, המעידה על האוריינטציה הנוכחית של UIAFC, נועדה לעשות בדיוק את זה. היא התרכזה על במה עם בימה עם סיסמת "עמוד עם ישראל" באותיות גדולות ומודגשות, ממנה פנו הדוברים לקהל. ליד הפודיום הוצב דגל ישראל בין דגלי אונטריו וקנדה, מה שהגביר את אווירת התמיכה הרשמית של שורת דוברי הממשל הקנדי.
The event's overriding message was one of complete, uncritical identification with Israel in its war against the people of Palestine and Lebanon. הקריאה המהותית, שהופנתה לקהל היהודי ברובו וכן לחברה הקנדית בכללותה, סוכמה בסיסמת סרט התעמולה הקצר שהחל את האירוע (זו גם הסיסמה ל'קמפיין החירום' המתמשך של UJA Toronto): " יחד עם ישראל; ביחד כאחד."
בהתחשב באופי המבצעים הישראליים, הזדהות איתם מצריכה מידה רבה של שוביניזם וזלזול במי שנפגע באלימות של מדינת ישראל. על אף השתתפותם של פוליטיקאים קנדיים מובילים באירוע, נעשו מעט ניסיונות לצבוע את המסר הזה.
יעקב ברוש, הקונסול הכללי של ישראל בטורונטו, היה נציג במידה רבה במאמציו להגביר את התמיכה בהתקפות הצבא הישראלי על מתנגדי המדינה. ברוש הסביר כי הפלסטינים והלבנונים המתנגדים לישראל אינם מבינים את הכוח הישראלי, כוח אשר "מטבעם" כ"טרוריסטים דיקטטורים", הם לעולם אינם יכולים להבין. אבל הכוחות הישראליים יראו אותם בכל מקרה, הסביר ברוש, והכה נימה של אחדות מיליטריסטית שהייתה נושא שחוזר על עצמו לאורך כל האירוע, המתקיים בחוסר נוחות עם הוקרה ל"דמוקרטיה" ול"פלורליזם" הישראליים: "החברה הזו תעמוד כאדם אחד ותחתוך הזרוע שתנסה לפגוע בו."
כדי להבהיר עד כמה המסר הזה היה דמוקרטי, ברוש המשיך לדבר בגאווה על הניסיונות הישראליים להתמודד עם ההנהגה הפוליטית המתנגדת באמצעות מדיניות של התנקשות ללא משפט. הוא התייחס ספציפית לאיש ההתנגדות הלבנונית שייח חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה - ארגון שלמרות התפיסות המערביות הוא כוח פוליטי לבנוני מרכזי שהתנגדותו לישראל נתמכת על ידי כ-87% מהאוכלוסייה הלבנונית (על פי סקרים אחרונים). בכך נקט ברוש אמצעי רטורי שיהיה מזעזע לשמוע מנציגה של "מדינה יהודית" המוכרזת בעצמה, אם הרקורד הישראלי בנושא גזענות לא כל כך מבוסס. כוחות ישראליים השתמשו היטב בנשק ההייטק שסופק מארה"ב, התרברב ברוש, ואילץ את נסראללה לעבור מ"בונקר לבונקר" כמו "עכבר רדוף".
סוג זה של רטוריקה דה-הומניזית היא עמוד התווך של הגזענות המודרנית. ולגבי פלסטין/לבנון כמו אחרת, הקשר שלה עם המדיניות הקנדית הופך להיות ישיר יותר בהתמדה.
"הערכים המשותפים" של ישראל וקנדה
העצרת ב-26 ביולי, והתמורות הפוליטיות האנטי-פלסטיניות, האנטי-לבנוניות הקנדיות שעליהן מצביע, אינן מבודדות. הברית הקנדית-ישראלית מסוגלת להתקדם בכוחה הנוכחי רק כתוצאה מהתאמתה העמוקה לשינויים הקיימים במדיניות החוץ של קנדה. השינויים הללו מביאים למדיניות חוץ מיליטריסטית אגרסיבית יותר ויותר, המותאמת יותר ויותר לסדר היום שנקבע על ידי ארצות הברית.
UIAFC מודע לכך, ומזמן תקווה למדיניות חוץ קנדית פרו-ישראלית במה שהספרות שלה מתארת כאסטרטגיית "ערכים משותפים". על פי גישה זו, יש להדגיש, לקדם ולבנות את קווי הדמיון הקיימים בין המדיניות הקנדית והישראלית, תוך עידוד המעבר ימינה במדיניות החוץ הקנדית תוך הבטחה שהתמיכה בישראל נכללת בתוכה באופן מרכזי.
הרקע להצלחתה הנוכחית של אסטרטגיית UIAFC, או לפחות למימוש יעדיה המיועדים, הוא אפוא מגמות קיימות במדיניות הקנדית. אישור ממשלתי דה פקטו לעצרת שבה תואר מנהיג פוליטי לבנוני פופולרי כמכרסם, לא הגיעה ישר. מהלכים רטוריים בכיוון זה מתנהלים זה מכבר בתיאור אויבים רשמיים. דוגמה חשובה במיוחד היא דבריו של ראש סגל ההגנה הקנדי ריק הילייר בקיץ שעבר על הכוחות המעורבים בכוחות קנדיים באפגניסטן, למרות שהוא בחר "רציחות וחולצות מתועבות" במקום אנלוגיה של חיות כדי להבהיר את הנקודה שלו.
לאחרונה, הברית הקנדית-ישראלית סייעה לפתוח חזית חדשה למתקפה הקשוחה של פקידים קנדיים, הן במדיניות והן ברטוריקה. זה מתאים למגמה מבוססת בפוליטיקה הקנדית, ומתקדם בעידוד הספציפי של המנגנון הממוקם היטב של UIAFC (כבעל ברית ישירה עם ממשלות ישראל וארצות הברית).
קווי התקשורת המקלים על עידוד זה הם פומביים יחסית. ב-2 באוגוסט, למשל, מספר דמויות מפתח מהעצרת ב-26 ביולי – כולל הקונסול הכללי ברוש; מירה שמטוב, אחת הנציגות שדיברו לעצרת מהמוצב הצבאי של צפון ישראל; וג'וש קופר, ראש הוועדה לעניינים פוליטיים של יהודי קנדה, CJPAC (אגף הלובי של ה-UIAFC וההרכב היחיד שכתובת האתר שלו הוכרזה משלב העצרת) - סייעו לארח פגישת מידע "תגובת ישראל למשבר" במלון Park Hyatt. בין הנוכחים היה שר החוץ פיטר מקאי. הבסיס הארגוני של UIAFC והקישורים לממסד בארה"ב הם עילה להשפעה אמיתית, ויש סיבה טובה להאמין שלמפגשים כאלה יש השפעה.
זה היה בערך בזמן הזה שמאקאי העלה את גובה הרטוריקה הקנדית לרמות חדשות. בהסבר מדוע היה צורך לתמוך בישראל בהשמדתה של דרום לבנון, הכריז מקאי כי חיזבאללה הוא "צבא טרור שמטרתו מוות והרס", ארגון של "רוצחים בדם קר" (לא משנה שחיזבאללה הרג רק חלק קטן ממספר האנשים שיש לכוחות ישראליים במהלך הסכסוך האחרון, או שרוב עז של אותם ישראלים שמתו היו אנשי צבא). לאחר מכן, מקאי הרחיק עוד יותר במתן פסק דין על הפוליטיקה הלבנונית, ותקף את חיזבאללה כ"סרטן בלבנון". התרופה, הוא הציע, היא תמיכה מתמשכת במאמץ הצבאי הישראלי לטהר בכוח את ההתנגדות הלבנונית החולנית לישראל.
התמיכה הפוליטית הקנדית בתוקפנות הצבאית הישראלית נושאת מחיר שמשלמים באופן הישיר ביותר על ידי פלסטינים ולבנונים. זה גם פועל לאכיפת נרטיב מסוכן שגורמים רשמיים קנדיים מנסים לבנות סביב אותן פעולות צבאיות שעליהן הם מפקחים ישירות. כפי שראש העצרת של טורונטו, רוברט לנטוס, היה להוט לציין, "קנדה וישראל שתיהן עומדות בפני מלחמה בטרור", והאם לגבי אפגניסטן, פלסטין או לבנון, שתי המדינות צריכות לשמור על "הזכות המשותפת להגנה עצמית". ראינו מה הכוונה ב"הגנה" ישראלית. ועם כוחות קנדים באפגניסטן פועלים בהתאמה גוברת עם הטקטיקה הישראלית, מעניין לראות את בעלות הברית המקומיות של ישראל עוזרות לארוז פוליטית את המציאות הזו. (נראה שהארפר מעריך את העזרה, וניצל את אירוע הראיון שלו ב-6 באוגוסט ל-CTV כדי להצדיק את הפעולות הצבאיות הישראליות והקנדיות באותה נשימה.)
כמובן שעל פי ההיגיון הרשמי, הזכות להגנה עצמית משותפת רק עד כה. זה בהחלט לא משותף לעם הפלסטיני, שצפוי להיכנע בשקט לרעב ולהתקפות אוויריות. כשהם נלחמים בחזרה - כמו במבצע ב-25 ביוני נגד מוצב צבאי ישראלי, לאחר חודש שבו נהרגו יותר מ-50 פלסטינים, עם אלפים נמקים בבתי הכלא הישראליים ומיליונים נוספים במצור כלכלי - התנגדותם מתוארת כ"תוקפנות ." גם לא ניתן לחלוק את זה עם הלבנונים, המואשמים כ"טרוריסטים" על התנגדות למדינת ישראל, גם כאשר פעולותיהם מכוונות לכוחות צבא עוינים. עבור אנשים כמו UIAFC ולנטוס, הרעיון של הגנה נגד ישראל אינו בא בחשבון, התקפות ישראליות נעלמות מהתמונה, וזו הופכת לחובתם של "כל הקנדים שוחרי השלום לתמוך בישראל כשהיא מתגוננת מפני התקפות בלתי פרובוקציות של חמאס וחיזבאללה", כפי שניסח זאת המפקד.
האימוץ הזוחל של המודל הפוליטי הזה על ידי קובעי המדיניות הקנדים הוא מביך למדי.
מאחר שהעצרת הייתה למעשה חגיגה לברית ארה"ב-ישראל, הלילה לא יכול היה להיות שלם ללא זריקה כבדה של רטוריקה פונדמנטליסטית. חלק מזה סיפק הכומר של משטרת טורונטו, עם הומאז' שלו לזכויות האבות-מקראיות היהודיות על אדמה פלסטינית ותפילתו למען "חיילי הכוחות המזוינים הקנדיים [המגנים] על אורח חיינו". אבל כדי שלא יישאר בחוץ סגנון הפוליטיקה האוונגליסטית של ארה"ב, צ'ארלס מקווטי, נשיא המכללה הנוצרית של קנדה ומקורב של דמויות כמו ג'רי פאלוול הבריא ופאט רוברטסון, עלה לבמה כדי לעורר מחיאות כפיים סוערות.
חרג במקצת מהקו הטיפוסי של UIAFC, McVety גייסה תמיכה בישראל ככוח ההיסטורי שהעניק לנוצרים את ישוע, מרים, יוסף והתנ"ך. הקהל הריע בסערה. לאחר מכן חזר McVety למסר החוזר של שיתוף הזכות להגנה עצמית. מה יקרה, שאל McVety, אם אירופה, ארצות הברית או קנדה יותקפו ישירות? על ידי בחירה והשמטה, McVety הפך את הקריאה החצי מצועפת של העצרת לסולידריות של מעצמות המערב מול שאר העולם מעט יותר מפורשת. אם אנשים לא מבינים זאת, הוא המשיך, אין להם מקום ליד אף תפקיד של הנהגה קנדית: "תמיכה בישראל צריכה להיות מבחן לקמוס לכל הפוליטיקאים בקנדה".
עבור אלה המאתגרים את המדיניות הקנדית הרווחת, הדוברים יישמו את הרטוריקה השמורה לאויבים רשמיים. כצפוי, בעוד זה היה ברוש שעשה את האנלוגיות האנושיות/מכרסמים, זו הייתה תנועת הסולידריות הפלסטינית שניגונה על קנאות סתמית - על "אנטישמיות במסווה של אנטי-ציונות", כדברי ראש הממשלה רוברט לנטוס. A ritual gesture in the direction of anti-racism aside, the Palestine solidarity movement found its real place in the narrative of “Israel advocacy.” אם ישראל צריכה לעמוד כאדם אחד לדקור את דרום לבנון, מה ניתן לומר על אלה שמונעים עמידה קנדית מאוחדת בתמיכה? במונחים מוכרים, לנטוס הכריז על האלמנטים הללו כ"סרטן" פוליטי. (הוא התייחס במיוחד לסטודנטים באוניברסיטת קונקורדיה שהתארגנו להתעמת עם פקידי מדינה ישראלים בקמפוס שלהם, ול-CUPE-Ontario, עם קריאתה לבידוד המערכת הישראלית כאפרטהייד והגנתה על זכות השיבה הפלסטינית.)
זמן קצר לאחר מכן הופנה הקהל בשירת "הו קנדה", שבתורו התמזג להמנון הישראלי "התקווה". הקהל היה מפולפל מאוד בדגלי קנדה וישראל, ובתוכו ניצבו מספר בולטים, החל משר אונטריו לבטיחות הציבור ושירותי הכליאה, מונטה קווינטר ועד חבר מועצת העיר טורונטו הווארד מוסקו, מחבר הפרלמנט טוני רופרכט ועד חבר הפרלמנט מריו סילבה: "יחד עם ישראל; ביחד כאחד."
אין להקל ראש באישור הקנדי הרשמי לאווירה הפוליטית הזו.
מדיניות החוץ של קנדה, הטייקונים של UIAFC ופוליטיקה מפלגתית
בהתאם לאסטרטגיית "ערכים משותפים", הדובר המרכזי לעצרת היה האלוף הקנדי בדימוס לואיס מקנזי. מקנזי נמצאת זה מכבר בחזית הקישור בין הפעולות הקנדיות באפגניסטן למדיניות הישראלית, במיוחד מדפי הגלוב והמייל, והיא אחת התומכות המובילות במיליטריזם הקנדי. עצם הנוכחות בעצרת זו של הפנים הציבוריות הבכירות (אם פרש) של הצבא הקנדי מעניינת, ודבריו ראויים לתשומת לב.
בנוסף לקריאה הטקסית שלו להגביר את יכולות ההתערבות הצבאית הקנדית, מקנזי דיבר על השינוי במדיניות החוץ של קנדה לעבר תמיכה גלויה בישראל. עבור מקנזי, מידת התמיכה ההולכת וגוברת מבורכת, אך אין לראות בה שבירה אמיתית מהפוליטיקה הקנדית המסורתית: "מעולם לא היינו שווים במזרח התיכון. תמיד תמכנו בישראל ואנחנו לא תומכים שלטרוריסטים בעלי זכויות של אומה". ככל שהמפלגתיות הפרו-ישראלית הקנדית הופכת בוטה יותר ויותר, זהו טיעון שכדאי לחשוב עליו.
נכון שהמדיניות הקנדית, תחילה במסלולה של המדיניות האימפריאלית הבריטית ולאחרונה בזו של ארצות הברית, נטתה ביסודה במהלך המאה ה-20 לטובת הפרויקט הציוני ולאחר 1948 גם מדינת ישראל. אבל התגובות הרשמיות להתפרצויות כה גדולות של אלימות ישראלית שאנו עדים להן לא תמיד היו חמות כל כך. עוד בשנות ה-1980, אלה עוררו לעתים ביקורת של ממש.
כשישראל פלשה ללבנון ב-1982, למשל, ממשלת טרודו הייתה ביקורתית מיידית וחריפה. חצי עשור לאחר מכן, כאשר פלסטינים בגדה המערבית הכבושה ובעזה התקוממו במרד, הוקע גם הדיכוי הישראלי שפגש את המרד הזה. שר לענייני חוץ (אז "החוץ") השמרני, ג'ו קלארק - נאם, לא פחות, בפני אסיפה של ועדת קנדה-ישראל - גינה את הדיכוי הישראלי כ"בלתי מקובל לחלוטין", ובמיוחד גינה את "[ה]שימוש בתחמושת חיה לשחזור סדר אזרחי, מניעת אספקת מזון לשליטה וענישה קולקטיבית של אוכלוסיות אזרחיות, שימוש בגז מדמיע כדי להפחיד משפחות בבתיהם, מכות להרס כדי לנטרל צעירים ולהקדים הפגנות נוספות". התעללות בפלסטינים. הביקורת הזו לא נתמכה בקונצנזוס רשמי, אבל כן קיבלה מקום שהיא איבדה מאז בחוגי השלטון הקנדיים.
בדיקה יסודית של איך זה קרה היא הרבה מעבר לתחום המאמר הזה. חלק מהשינוי נקבע על ידי מערכת היחסים שנוצרה עם פתיחת משא ומתן סחר מועדף בין קנדה וישראל בתחילת שנות ה-1990, תחת הכיסוי הפוליטי של הסכמי אוסלו ובאווירה שעוצבה על ידי הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה המתהווה. בעידוד ארה"ב, המשא ומתן הזה הגיע לשיאו בחתימה ב-1997 על הסכם הסחר החופשי של קנדה-ישראל (CIFTA). קשר סחר זה, שהועמק על ידי סובסידיות ממשלתיות באמצעות קרן המחקר והפיתוח התעשייתי של קנדה-ישראל (CIIRDF) ומנגנונים אחרים, ביטאו והקלו על התפתחות הברית הקנדית-ישראלית. המגמה לתמיכה קנדית בישראל התעצמה עוד יותר בעקבות תחילתה של מה שמכונה "המלחמה בטרור", כאשר הממסד הקנדי נכנס מאחורי הקמפיין הזה בראשות ארה"ב ועם ישראל בחזיתו.
This context provided the potential for a dramatic escalation of Canadian support for Israel in its fight against the people of Palestine and the broader region. תומכים מקומיים של קנדה לברית עם ישראל, בעיקר אלה הקשורים ל- UIAFC, היו מרכזיים בהפיכת הפוטנציאל הזה למציאות. בשנת 2002, UIAFC יזם "קבינט לשעת חירום של ישראל" שהתפתח להרכב בשם המועצה הקנדית לישראל והסברה יהודית, CIJA. באמצעות CIJA, UIAFC הגביר באגרסיביות את המרדף אחר האג'נדה שלה "הסנגוריה בישראל". בשנים הקרובות יוזמה זו תקבל כוח אמיתי. לאחר הפלישה לעיראק ב-2003, קובעי המדיניות הקנדיים נותרו מתאמצים לפצות את ארה"ב על שבירת הדרגות הדיפלומטיות, ותומכי ישראל זכו לקבלת פנים רשמית חמה. במונחים פוליטיים ואישיים כאחד, פעילי UIAFC מצאו חבר טוב במיוחד בממשלתו הליברלית של ראש הממשלה פול מרטין.
בסוף 2004, ממשלת מרטין העבירה את הדיפלומטיה שלה באו"ם נגד הפלסטינים, והמשיכה את תשומת הלב הגוברת לדינמיקה מדיניות זו. ג'ון איביטסון מ"גלוב אנד מייל" דיווח על השינוי תחת הכותרת "במקרה שפספסת את זה, מדיניות המזרח התיכון שלנו השתנתה". השינוי, דיווח איביטסון, היה קשור רבות ליחסי קנדה-ארה"ב ולביקורו הממשמש ובא של הנשיא ג'ורג' בוש. אבל ההסברה היומיומית לשינוי הזה, ההצגה המתמשכת של התיק לתמיכה בישראל וביתרונותיה, הגיעה מקבוצות מקומיות. איביטסון ציין במיוחד את מאמצי הלובינג של חברו האישי הקרוב של פול מרטין ותורם מסע הפרסום, מנכ"ל תאגיד אונקס, גרי שוורץ - "תומך פיננסי של המועצה הקנדית החדשה והחזקה לישראל והסברה יהודית". הלובינג הפדרלי של UIAFC בתקופה זו אכן התרכז במרטין הליברלים, והיה יעיל למדי באמצעות אנשי נקודת מבט כמו שוורץ. בתקופה זו גם גיבושים בעלי ברית של CIJA כמו הפרלמנטרים הליברלים למען ישראל משיגים אחיזה מתחזקת בקבינט השלטוני.
מאז, הדברים השתנו. תחת מה שאחד מחברי UIAFC כינה "הייעוץ והליווי" של ועדת לענייני הציבור האמריקאית-ישראלית (AIPAC) - המרכז הארגוני של הברית האמריקאית-ישראלית - מאמצי הלובינג של UIAFC עברו לעבר השתתפות ישירה "רב-מפלגתית" ב- תהליך הבחירות בקנדה. השתתפות זו מתואמת באמצעות מה שמכונה ועדת קנדה לענייני פוליטיקה יהודית (CJPAC), שנוסדה בדיוק בזמן לבחירות הפדרליות בינואר 2006. הנסיבות השתנו, ולשמרני הארפר יש הזדמנות לזכות בבסיס מאורגן היטב של תמיכה תאגידית שנשלטת זה מכבר על ידי המפלגתיות הליברלית.
נראה שהטוריים רודפים אחר ההזדמנות הזו באופן פעיל. אין ספק, יש להם סיבות רבות אחרות לשנות את המדיניות הקנדית לטובת ישראל. תמיכה כזו נובעת מהאידיאולוגיה של הסולידריות המערבית שלהם נגד העולם הערבי והמוסלמי, וליתר דיוק ממחויבותם להתאים את מדיניות החוץ עם ארצות הברית ובעלות בריתה הקרובות ביותר. עם זאת, עידוד של UIAFC מהווה גם תמריץ נוסף וגם מסר של הרגעה, מעין אמצעי בטיחות פוליטי המבטיח תשואה צפויה מהתמרון הפוליטי המסוכן של תמיכה מוחלטת בהתקפות ישראליות. נראה שהמפלגה אכן מסתכלת לכיוון הזה. בסוף יולי, למשל, שלח המנכ"ל השמרני מייקל דוניסון פנייה לגיוס כספים לתורמים פוטנציאליים עם תזכורת שחשוב לעודד ולהגן על מדיניות ממשלת הארפר בעניין פלסטין/לבנון. שלטונו של הארפר ביטל את "המחלוקת האינסופית שמצאנו עם הממשלה הקודמת שלנו", הכריז דוניסון, אך מכיוון ש"לא כולם אסירי תודה", "אני חייב לפנות אליך כדי לבקש ממך את תמיכתך".
UIAFC, מצדם, משחקים את זה. פחות משבוע לאחר הפלישה הנוכחית ללבנון, CIJA פרסמה הודעה לעיתונות שבה הביעה "תודה" על תמיכתם החד משמעית של השמרנים בישראל, וציטטה את גרי שוורץ בשבח "האומץ הגדול" של ממשלת הארפר במלאת "תפקיד מנהיגותי" בדיפלומטיה פרו-ישראלית בינלאומית. כמה ימים לאחר מכן, שורה של בולטים ב-UIAFC ניצלו את אירוע הוועידה השמרנית בקורנוול כדי להוציא פרסומת בעיתון של קורנוול. המודעה שיבחה את מדיניות החוץ של הארפר ומאקאי, וכללה בין החותמים עליה טייקונים מובילים של UIAFC כמו הת'ר רייזמן, בעלה גרי שוורץ, סילבן אביטבול, ברנט בלזברג וסטיבן קאמינגס. (לרבים מהם יש קשרים ארוכי שנים לליברלים; קאמינגס, למשל, מונה לראש Via Rail על ידי ממשלת מרטין.)
הדינמיקה הזו באה לידי ביטוי בצורה דרמטית בעצרת "עמוד עם ישראל" בטורונטו ב-26 ביולי. ראש הממשלה רוברט לנטוס שלח את המסר בצורה ברורה: "אני, למשל, מוריד בזאת את הכובע הפדרלי הפדרלי הפדרלי בפניך. באופן סמלי, אני זורק אותו, אם היה מישהו מוכן לתפוס אותו". כשבוע לאחר מכן, הגלוב אנד מייל פרסם סיפור שבו ציטטה את הת'ר רייזמן (מנכ"לית Chapters-Indigo) שאמרה כי "אני [נמצא] שם לצד רוברט. . . אחרי חיים שלמים של ליברל, עשיתי את המעבר". כפי שהוסבר מאמר זה בעמוד הראשון ב"העיתון הלאומי של קנדה" בשורה הפותחת שלו, "זוג הכוח הליברלי הת'ר רייזמן וג'רי שוורץ הפרו בפומבי את הקו של המפלגה הליברלית בעניין המשבר במזרח התיכון והם פונים לראש הממשלה סטיבן הרפר בגלל תמיכתו בישראל".
מצב עניינים זה מעורר פיצול אסטרטגי ומדיניות בתוך המפלגה הליברלית. אפילו ממשלת מרטין הקדימה בהרבה את האוכלוסייה הקנדית בתמיכתה בישראל, כפי שהראו סקרים שנערכו עבור UIAFC, וכששמרני הארפר עוד יותר מורחבים, כמה ליברלים להוטים למצב את עצמם כקולות של מתינות. תחת הנהגתו הזמנית של ביל גרהם, הליברלים עברו, למשל, להצטרף לגוש קוויבק ול-NDP בקריאה בתחילת אוגוסט להפסקת אש מיידית בין ישראל לחיזבאללה, שנדחפה דרך ועדת החוץ של קומון למרות התנגדויות של ממשלת המיעוט השמרנית. . העמדה היא, מה שבטוח, חצי לב. בוב ריי, ה"מבקר" הבולט ביותר של התמיכה בישראל במרוץ ההנהגה הליברלית, לא הראה שום דאגה להרג פלסטינים. בהתייחס לפלישה לצפון ישראל, ראה הקפיד להדגיש כי "חיזבאללה התחיל את הסכסוך בין ישראל ללבנון", והוסיף: "אין על זה עוררין". זו עמדה מעניינת שכן כוחות ישראליים כבשו את לבנון והרגו לבנונים הרבה לפני קיומו של חיזבאללה. בכל מקרה, הביקורת המוגבלת של ליברלים מסוימים על הגזמות ישראליות, וסירובם לספק אור ירוק דיפלומטי בגלוי לזוועות ישראליות, פיצלו את המפלגה בפומבי.
הסנאטור הליברלי גרפשטיין, שהשתתף בעצרת ב-26 ביולי, מתח ביקורת על "השקרנות" לכאורה של גרהם והדהד את הקו של האלוף מקנזי: "מעולם לא היינו נייטרליים" - המשמעות היא שעלינו לצדד בישראל במלחמותיה. חברי הפרלמנט הליברליים מטעם ישראל ואחרים במפלגה הדהדו את הביקורת הזו. בתוך המירוץ למנהיגות הליברלית, מייקל איגנטייף עשה כמיטב יכולתו כדי להתאים את הטון של הארפר, והגן על המתקפה הישראלית בטענה ש"היה חשוב לישראל לשלוח לחיזבאללה מסר מאוד ברור", ושזה היה נכון לתקיפות. להמשיך עד שהם ייצרו "מערכת הולכת ופוחתת של תשואות בחתירה הלגיטימית של ישראל לביטחון". בהתייחסות ספציפית לטבח ב-30 ביולי של עשרות ילדים לבנונים ואזרחים אחרים בהתקפה אווירית ישראלית על כנא, איגנטייף דחה את הנושא ביהירות: "זה סוג המלחמה המלוכלכת שאתה נמצא בה כשאתה צריך לעשות את זה ואני אני לא מאבד שינה בגלל זה."
לא ברור כיצד יתפתחו השינויים הפוליטיים הללו. מה שברור הוא שמי שפועלים לעידוד התנוונות נוספת של מדיניות החוץ של קנדה לא צריכים להיות מסוגלים לתפקד בהיעדר תשומת לב ביקורתית ואופוזיציה מאורגנת.
Regarding Canadian policy on Israel-Palestine (and Lebanon), the primary priority for people of conscience in this country should remain education about the nature of Israel as an Apartheid state and strengthening of the movement for boycott, divestment and sanctions against Israel until its Apartheid פוליסות מפורקות. הפך הכרחי מתמיד להבטיח הרחבת התמיכה הרשמית בתנועה זו מקבוצות אנטי-מלחמתיות, איגודים, כנסיות, תוכניות פנסיה, אוניברסיטאות וכל מוסדות אחרים שעלולים להיות נתונים לשליטה עממית. הגנה ופעולה על העמדה שהעבירה CUPE-Ontario, עידוד והרחבת המהלכים שעשתה הכנסייה המאוחדת, ומיזוג מאמצי הסולידריות נגד המלחמה והפלסטין במומנטום הגדול ביותר האפשרי הם כל הדרכים הכרחיות להתקדם.
שום דבר לא צריך להסיח את הדעת מסדרי העדיפויות האלה. אבל ניתן להשלים את המרדף שלהם על ידי בדיקה מתמשכת, ביקורתית וקוהרנטית של אלה, כמו UIAFC, המבקשים להחמיר מדיניות חוץ קנדית הרסנית ממילא. למרבה הצער, "תומכי ישראל" אלה הפכו לבעלי השפעה ומסוכנים מכדי להתעלם מהם. ולמי שפועלים להשפיע לטובה על מדיניות הממשלה והתרבות הפוליטית של קנדה, יש להתעמת עם התנגדות הקבוצות הללו בזהירות ובנמרצות.
חיל האוויר הצדקה של טורונטו והצורך בחרם, משיכה וסנקציות
ב-8 באוגוסט, פדרציית ה-UJA של טורונטו, הסניף המקומי של "חיל האוויר של העולם היהודי" של טנורי, השיקה רשמית את קמפיין החירום שלה לישראל. הקמפיין נפתח באירוע יוקרתי במלון רויאל יורק בטורונטו, בו הופיעו אנשים כמו הקונסול הכללי ברוש ושר האוצר השמרני ג'יימס פלהרטי עמידה כתף אל כתף. שלטי דשא של קמפיין ושלטי חוצות ענקיים הוצבו כעת ברחבי טורונטו, המקלים על זרימת העידוד הפיננסי למלחמות ישראל.
הסכום הצפוי שיגויס בטורונטו הוא 20 מיליון דולר, חלק ממסע פרסום בצפון אמריקה שמטרתו לגייס 300 מיליון דולר - "קומה, לא תקרה", לפי דובר רשמי אחד. מטרת המאמץ מפורשת במודעה של קמפיין חירום של ישראל שהודפסה בגיליון 10 באוגוסט של Canadian Jewish News. המודעה כוללת הערה אישית של ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט. אולמרט כותב כי הוא סמוך ובטוח שמעצמות UIAFC של טורונטו יתממשו עם תמיכה בממשלתו, שכן "הפנייה המאוחדת של ישראל של קנדה ופדרציה של UJA של טורונטו רבתי היו זה מכבר שותפות מוצקות במפעל הציוני". לגבי הצורך בכספים סביב ההיערכות הצבאית הספציפית הזו, מסביר אולמרט כי "הסכסוך הבלתי צפוי הוביל לגידול משמעותי בהוצאות הביטחון", ונאמנים למבצעים ישראליים צריכים להתגבר כדי לעמוד בעלויות. הרב מייקל לרנר מהמגזין היהודי האמריקני "טיקון" לא הבין את הנקודה כשהעיר כי "תרומות לפדרציה [UJA] בשלב זה הן פשוט הצבעת 'כן' להמשך המיליטריזם הישראלי".
"חיל האוויר" של טנורי - שדרכו יכולים התומכים "להתגייס למאבק", כפי שניסחה זאת ג'וליה קושיצקי - מבצע גיוס כספים המסווג כ"צדקה" לפי החוק הקנדי. בינתיים, גיוס כספים למגוון רחב של מוסדות פלסטינים ולבנוניים הופלל ונתון לעונש משפטי חמור. הרשות הפלסטינית והמבנים החברתיים המזוהים עם חיזבאללה הם "טרוריסטים", אומרים לנו, בניגוד לכוחות הישראליים האחראים למספר גופים אזרחיים גבוהים לאין ערוך. לא רק שהחברה הישראלית יכולה לקרוא לתומכיה הבינלאומיים לעמוד בעלויות הסכסוכים הצבאיים שלה, אם כן, התרומות המגיבות נחשבות כצדקה.
הטיעון המעוות, הגזעני והבלתי קוהרנטי הזה נקבע במדיניות ובחקיקה של קנדה. יש כאלה שתומכים בזה ורוצים לראות את זה מורחב. יחד עם זאת, אין להכחיש את פשיטת הרגל המוסרית וההגיונית שלה. עם כל "ההסברה הישראלית" של UIAFC, עם כל יחסי הציבור של ממשלת קנדה וההדים שלה בעיתונות המרכזית, אי אפשר להעלים בקלות את החולשה הבסיסית הזו. והפוטנציאל של מתנגדים במדינה הזו לחשוף, להתעמת ולערער את מערכת המדיניות הנשענת עליה נותר אמיתי מאוד.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו