אפשר לסלוח על קריאת איום מבהיל בהערות שהשמיע מוקדם יותר השבוע האלוף הישראלי אייל אייזנברג, ראש פיקוד העורף של צבא ההגנה לישראל (צה"ל). בהערות שדווחו עד כה בעיקר בפרפרזה, הציע אייזנברג כי השינויים בסביבה האסטרטגית האזורית שנוצרה על ידי האביב הערבי הגדילו את "הסבירות למלחמה כוללת" במזרח התיכון.[1] "מדבר עם המכון למחקרי ביטחון לאומי", דיווחים היומון הישראלי הליברלי "הארץ" (5 בספטמבר), "אייזנברג אמר שעימות כזה עשוי לכלול שימוש בנשק להשמדה המונית".
אמנם ניתן להעלות הערות אלו באור הגנתי, אך הן נותנות סיבה להפסקה כאשר הן נחשבות לצד דוקטרינת ה"הגנה" הישראלית ותיקה. כאילו כדי להדגיש את הנקודה, "הארץ" המשיך עם מאמר מ-6 בספטמבר הקושר את האתגרים הדיפלומטיים הניצבים בפני ישראל בסתיו הזה עם שאלות של אסטרטגיה גרעינית.
המאמר של 6 בספטמבר נכתב על ידי לואי רנה ברס, שבמשך עשרות שנים תרגם כראוי את הנסיבות האסטרטגיות של היום לרציונל ללוחמה גרעינית אגרסיבית. כהלכה, ברס מציג את הדחיפה באו"ם לקראת הקמת מדינה נומינלית על ידי ההנהגה החלשה והתלויה של הרשות הפלסטינית של היום כאיום ברור על "הישרדותה הפיזית של ישראל. After Palestine,” Beres argues, “Israel would require greater self-reliance in all existential military matters. בתורו, הסתמכות עצמית כזו תדרוש: (1) אסטרטגיה גרעינית מקיפה ומפורשת יותר הכוללת יכולות הרתעה, מנע ולחימה מעודנות; ו-(2) אסטרטגיית מלחמה קונבנציונלית תואמת ומעודכנת ביסודיות." לפיכך, מצהיר ברס שוב, יש צורך שישראל תחזק את כוחה בתחום "מה שאסטרטגים צבאיים מכנים 'דומיננטיות הסלמה' - כלומר, היכולת לקבוע באופן מלא מהלכים עוקבים לקראת הרסנות רבה יותר".
כל זה נשמע קצת מופשט. אבל חשוב להדגיש שלוש נקודות: ראשית, כי תגמול בלתי פרופורציונלי הוא היבט של הדוקטרינה הצבאית הישראלית אשר מיושם באופן שגרתי עד להשפעה הרסנית; שנית, החשיבה בתוך הממסד האסטרטגי של ישראל קושרת בהתמדה אלימות שגרתית ומקומית לאיומים גרעיניים; ושלישית, שברס, על אף שהוא אנליסט אסטרטגי מבוסס ארה"ב, היה קשור קשר הדוק להתפתחות ה(מעין) רשמית של דוקטרינת הגרעין הישראלית.
הנטייה של הממסד הצבאי הישראלי לחוסר פרופורציות
"נְקָמָה" זה בקושי סוד. משנה לשנה, זה פחות או יותר מאושר בפומבי. קחו, אם ניקח רק דוגמה אחת מ-2011, את דבריו של שר הביטחון הישראלי אהוד ברק בנוגע לאירועים בתחילת אפריל. ב-7 באפריל נפגע טיל של אוטובוס בית ספר ישראלי בסביבת עזה, ופצע קשה צעיר בן 16 שמת מאוחר יותר מפצעיו. ב-10 באפריל הרהר ברק את התקיפות הישראליות הבאות: "נגרמו להם נזקים כבדים: למעלה מ-20 מאנשיהם נהרגו ביומיים האחרונים, ויותר מ-35 נהרגו ב-10 הימים האחרונים."[2]
למרות שהפרטים המדווחים היו מעורפלים, ברור שהמספרים האלה יכולים
להוסיף רק אם הם כוללים את כל הרוגים פלסטינים: למשל, הילד בן ה-10 שעל מותו דווח על ידי סוכנות הידיעות הצרפתית ב-10 באפריל; "נידל קודה בת ה-19, שלמדה להיות מזכירה רפואית, ואמה... [שתיהן נהרגו] מחוץ לביתן הקטן בסביבות הצהריים של [8 באפריל] כשמל"ט ישראלי ירה טיל" (ניו יורק טיימס, 10 באפריל); ולפחות כמה אחרים שאפילו המושג האלסטי ביותר של "לוחם" לא יכול היה לחול עליהם. השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' מאשר את ההיגיון הבסיסי, הסביר כי "אין חסינות לאף אחד בעזה".[3]
אמצעי הרתעה, בין אם הם צבאיים, דיפלומטיים או פוליטיים עממיים, יכולים ולפעמים להגביל את היישום של דוקטרינה זו. אבל
נקמה חסרת פרופורציה וחסרת הבחנה היא, וכבר מזמן, הכלל ולא היוצא מן הכלל. "מי שרוצה לרצוח ילדים בישראל", כדבריו של דן חלוץ, שעמד בתורו בראש חיל האוויר והמטה הכללי של צה"ל, "צריך לקחת בחשבון שילדיהם עלולים להיהרג". באשר לאיזה חשש אפשר לחוש באשר להתנקשויות מהאוויר ואגרת ה"בטחונות" הכבדה שלהם, הסביר חלוץ בבוטות: "אני מרגיש בליטה קלה במטוס, כתוצאה מהשחרור. שנייה אחר כך זה עובר, וזה הכל. זה מה שאני מרגיש."[4]
הקשר בין אלימות מקומית כזו לבין איומים גרעיניים, בשל כך
חלק, גם עולה בהתמדה. מהימין הקיצוני של מפלגת הליכוד, עוגן קואליציית השלטון הנוכחית בישראל, ה פשיסטית ללא בושה משה פייגלין כבר מזמן נרמז בגסות לעניין. בדיון על המשא ומתן עם חמאס לשחרור חלק מאלפי האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים בתמורה לשחרורו של החייל הישראלי השבוי גלעד שליט, עלה על פייגלין רעיון מבריק: "אנחנו לוקחים רשימה של [האסירים] שהם רוצים. פשוט הורגים חצי מהם, ובכל יום שהוא לא משתחרר, אנחנו הורגים עוד אחד. אם הם הורגים אותו, אז אתה תוקף, ודואג שאין מנהיג חמאס אחד שיישאר בחיים". כך או כך, הדגיש פייגלין, הכוח הצבאי הישראלי צריך לאפשר הכתבת תנאים: "יש לנו פצצות אטום, ואיננו יכולים לחלץ חייל במרחק של 10 קילומטרים?"[5]
נכון, פייגלין קיצוני. אבל גם בחוגים מכובדים יותר, מזוהים באופן קבוע קשרים סבירים בין אלימות מקומית לבין המונופול הגרעיני האזורי של ישראל.
בנוגע לאיראן, למשל, שימו לב שרבים מהאנליסטים האסטרטגיים הישראלים המניחים שממשלת איראן אכן נוקטת במסלול גרעיני צבאי הודו זה מכבר כי ככל הנראה, "המניעים הבסיסיים שלה לשאוף להשיג נשק גרעיני הם הגנה והרתעה". ; "מאזן טרור גרעיני" כזה נחשב בכל זאת לאיום חריף.[6] פגיעה ראשונה איראנית, בהיותה רעיון מגוחך למדי, חשש ריאלי יותר הוא שרכישת יכולות נשק גרעיני על ידי כל מתמודד אזורי עלולה לתרום ל"אזוק מרחב התמרון של ישראל בחזית הפלסטינית והלבנון".[7] גם אם היא לא התמודדה עם איומים מפורשים, כך אומר ההיגיון, ישראל עלולה להירתע מפעולה כוחנית נגד מי שהיא רגילה לתקוף ללא עונש יחסי.
בתוך הפעולות של ישראל נגד פלסטינים ולבנונים בעשור האחרון, אם כן, אילו סוגי איומים ליוו את מימוש המונופול הגרעיני האזורי שלה (בשיתוף עם ארה"ב, כמובן)? כאן נחזור לברס.
נזכיר שלישראל יש עמדה רשמית של "עמימות" או "אטימות" גרעינית, דקה ככל שתהיה כיסוי זה. אף על פי כן, מערכת הביטחון שלו נותנת לעתים אותות המצביעים על הנטייה הכללית של דוקטרינת הגרעין הישראלית, לעתים קרובות בשיתוף פעולה של מקורבים בעלות הברית. הכינוס ב-2002 של "פרויקט דניאל", קבוצת יועצים אסטרטגיים שהתאספו כדי להכין המלצות לדוקטרינת הגרעין לראש ממשלת ישראל דאז אריאל שרון, הוא מקרה בולט. בפרויקט דניאל השתתפו אנליסטים בעלי ניסיון במשרד הביטחון, בנציבות הישראלית לאנרגיה אטומית ובחיל האוויר הישראלי. כיסא שימש לא אחר מאשר לואי רנה ברס.
בשנת 2009 הרהרו ברס בפומבי על ממצאיו בדו"ח לכינוס האסטרטגי השנתי המוביל בישראל, ועידת הרצליה (ההמלצות הוצגו לשרון מספר שנים קודם לכן). ברס הסביר: "אם ממשלת ישראל הנוכחית הייתה פועלת לפי העצה המפורשת של פרויקט דניאל, תוקפנים פוטנציאליים יבינו היטב ומראש ששיגור סוגים מסוימים של התקפות נגד ישראל יהפוך את הערים שלהם לאדים ואפר."[8] (לִרְאוֹת המאמר שלו מיום שלישי האחרון כדי להבין היכן ברס רואה "תוקפנות ערבית" ברורה.)
לסיכום, ברס ופרויקט דניאל בחרו להתאים את הטירוף הגרעיני של ארה"ב של עידן ניקסון לתוכניות המבצעיות הישראליות. סטודנטים ללוחמה גרעינית בארה"ב עשויים להיזכר ב"אסטרטגיית העמימות" של הנרי קיסינג'ר, ש"מטרתה לנצל את הבלבול האנדמי לכל סיטואציה של סכסוך, ולהעביר את הרושם שאולי אדם לא הגיוני מספיק לנקוט בצעדים מסוכנים, אפילו התאבדותיים". לדברי עוזר הבית הלבן HR Haldeman (מתהילת ווטרגייט), ריצ'רד ניקסון הרחיב את הגישה הזו למה שהוא כינה "תיאוריית המשוגע".[9]
עם המוני לינץ' בסגנון מיסיסיפי המשתוללים ברחבי הגדה המערבית - אם כי מחליפים את הצלב הבוער במגן דוד המרוסס, ו שריפת מסגדים לעתים קרובות יותר מאשר כנסיות - נראה כי יועצי מדיניות הגרעין של ישראל מצאו דרך אחרת לתעל את מיטב ההיסטוריה של ארה"ב לישראל של המאה ה-21.
דו"ח הרצליה משנת 2009, אם כן, מרמז על אסטרטגיה של שמירה על הדומיננטיות הצבאית האזורית וחופש הפעולה של ישראל על ידי הצגת התרחישים האזוריים הנוראים ביותר כאלטרנטיבה היחידה. דוקטרינת המכה הראשונה המומלצת שלה מבוססת על מדיניות של אי בהירות מבשרת רעות. חיבורים ל"תגמול" גרעיני ישראלי צריכים לכלול התקפות קונבנציונליות מסוימות על ישראל, או אפילו עצם הפיתוח של יכולות לא קונבנציונליות על ידי יריב אזורי. הסף לתקיפות גרעיניות צריך להיות מעורפל ובלתי ניתן לחיזוי, אבל צריך להיראות, à la Nixon, כנמוך באופן לא רציונלי: "האם תצוגה כזו תהיה דוגמה ל'אי-רציונליות לכאורה' או לנכונות אותנטית לפעול", ברס. מסביר, "יהיה ניחוש של מישהו."[10]
דוקטרינת המכה השנייה המוצעת במקרה של התקפות גרעיניות או ביולוגיות מסוימות על ישראל, מתרגמת את הצורה הגסה ביותר של מזרחיות רחבה למונחים צבאיים, ומגבשת את כל האנשים במזרח התיכון כאויב אמורפי ללא הבדלים לאומיים ולא צבאיים/אזרחיים. . התמצית? תקיפות גרעיניות על כחמש עשרה ערים ברחבי האזור, "מכוון באופן חד משמעי לאוכלוסיות אויב, לא לנשק או לתשתיות של האויב".[11] אכן אדים ואפר.
על רקע זה, הצהרות השבוע של אייזנברג, כמו הגיגים של ברס של יום שלישי בנוגע לסיכוי של "פעולות תגמול גרעיניות במלואן" על התקפות קונבנציונליות על ישראל, מהוות משהו מרושעת הרבה יותר מאשר חיזוי סרק או ניתוח סרק. כשישראל ובעלות בריתה עוזבות את העולם ומנחשות כמה בניינים יציתו אספסוף המתנחלים שלה השנה, כמה אנשים יפציץ חיל האוויר שלה, ועד כמה אמינים האיומים המזדמנים האלה של טבח קטקליזמי באמת, הצורך בפעולה בינלאומית כדי להגביל את האפשרויות של ישראל נראה משכנע למדי.
* * *
ועידת הרצליה השנה הפגישה את האסטרטגים המובילים בישראל ובני בריתם בפברואר, בדיוק בזמן שהמרד העממי המצרי הפיל את הדיקטטורה של חוסני מובארק. נאם לכינוס, עמוס גלעד, דמות משפיעה ככל שקיימת במערכת הביטחון של ישראל, הכריז בבוטות: "במזרח התיכון ובעולם הערבי, אין מקום לדמוקרטיה; זו האמת, ואנחנו מעדיפים את זה".
אפשר להבין את הסנטימנט. בימים האחרונים של נשיאות ג'ורג' וו. בוש (31 בדצמבר 2008), בתוך הטבח האווירי בעזה שפתח את מה שידוע לשמצה כיום כמבצע עופרת יצוקה (כאשר טייסי חיל האוויר חשים יותר מכמה מהמורות), שיבח הבית הלבן את דיפלומטיה בונה של מצרים, ירדן וסעודיה.[12] מיותר לציין כי לא על ידי מתן קול לרגשות הפופולריים זכו מדינות אלו לשבחים אמריקאים.
בעוד האליטות האזוריות ומעצמות המערב כאחד פועלות לנהל ולהכיל את ההשפעה של התהפוכות הדמוקרטיות השנה, האיומים הישראליים מחמירים מצב קשה ממילא העומד בפני תנועות עממיות ברחבי האזור. בנסיבות אלה, אין לשאת בנטל האתגר של הלוחמה של מדינת ישראל רק מי שממוקדים בראשי הנפץ הגרעיניים שלה.
-דן פרימן-מאלוי הוא פעיל וסופר שבסיסו באנגליה (ותלמיד מחקר במרכז האירופי לחקר פלסטין, אקסטר). הוא מארח אתר כתבים בכתובת notesonhypocrisy.com.
הפניות:
[1] "מאי. אלוף אייזנברג: חוזקה של חזית העורף...", שירות החדשות של ארצות הברית (6 בספטמבר 2011).
[2] אהוד ברק בראיון לאריה גולן, "ישראל נשבעה לעזה הפסקת אש אם חמאס יעצור את התקפות הטילים". רשת קול ישראל ב' באמצעות BBC Monitoring Middle East (10 באפריל, 2011).
[3] "חמאס מכריז על חירום בעזה על רקע תקיפות ישראליות", סוכנות הידיעות הצרפתית (10 באפריל, 2011); פארס אכרם ואיתן ברונר, "האלימות עולה ככל שישראל והסחר של חמאס נושפים", ניו יורק טיימס (10 באפריל, 2011), עמ'. 12; יעקב לפין, "'זה שוב עופרת יצוקה בשבילנו'", אומר ראש מועצת אשכול הלין ל'פוסט'. אהרונוביץ': אין חסינות לאף אחד בעזה". ג'רוזלם פוסט (10 באפריל, 2011), עמ'. 3.
[4] יורם פרי, גנרלים בחדר הממשלה: כיצד הצבא מעצב את מדיניות ישראל (United States Institute of Peace Press, 2006), עמ'. 181.
[5] יאשיהו דניאל ריאן, "להרוג את אסירי חמאס עד לשחרור שליט, הימין הקיצוני בליכוד אומר לדוברי האנגלית", ג'רוזלם פוסט (23 בספטמבר 2009), באמצעות BBC Monitoring East Middle East.
[6] אפרים קם, איראן גרעינית: מה זה אומר ומה אפשר לעשות (המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2007), עמ' 50-53.
[7] פטריק קלאוסון ומייקל אייזנשטדט, המוצא האחרון: ההשלכות של פעולה צבאית מונעת נגד איראן (Washington, Washington Institute for Near East Policy, 2008), עמ'. 21.
[8] לואי רנה ברס, "ישראל, איראן ופרויקט דניאל - נייר עבודה לוועידת הרצליה השנתית התשיעית על האיזון בין הביטחון הלאומי והחוסן של ישראל", פברואר 2009 (http://www.herzliyaconference.org/_Uploads/2905LouisReneBeres.pdf), עמ' . 2.
[9] מיצ'יו קאקו ודניאל אקסלרוד, לנצח במלחמה גרעינית: תוכניות המלחמה הסודיות של הפנטגון (הוצאת South End, 1987), עמ' 122-123.
[10] ברס, "ישראל, איראן ופרויקט דניאל", עמ' 3.
[11] ברס, "ישראל, איראן ופרויקט דניאל", עמ' 6-7. דגש הוסף.
[12] Michele K. Esposito, "עדכון רבעוני על קונפליקט ודיפלומטיה, 16 בנובמבר 2008 - 15 בפברואר 2009," כתב עת ללימודי פלסטין כרך יד. 38, מס' 3 (אביב 2009), עמ'. 306
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו