לפני קצת יותר משנה, ריצ'רד פאלק פרסם אזהרה לקהילה הבינלאומית במאמר שכותרתו 'התכווצות לקראת שואה פלסטינית'. פאלק, שעובד כיום במועצת זכויות האדם של האו"ם ככתב מיוחד, התמקד במיוחד במצב בעזה, והצדיק את השימוש שלו בשפה חזקה לתיאור מדיניות ישראל: "ההצעה שדפוס התנהגות זה הוא שואה -בהתהוות מייצגת פנייה נואשת למדי לממשלות העולם ולדעת הקהל הבינלאומית לפעול בדחיפות על מנת למנוע מהנטיות הללו לרצח עם להסתיים בטרגדיה קולקטיבית." זוהי ביזיון חמור, הדגיש פאלק, ש"ה הקהילה הבינלאומית צופה במחזה המכוער שמתגלה בעוד כמה מחבריה המשפיעים ביותר מעודדים ומסייעים לישראל באופן פעיל בגישתה לעזה.'
למרות ההבדלים הברורים הרבים בין המצב הניצב בפני הפלסטינים לבין המצב מול העמים שנפגעו באירופה הכבושה על ידי הנאצים, בכל זאת ניכרות ה'נטיות לרצח עם' של מדיניות ישראל (במיוחד בעזה) - כפי שאכן הציע במארס סגן שר הביטחון הישראלי מתן. וילנאי, שאיים בפומבי כי הפלסטינים "יביאו על עצמם עניין גדול יותר". שואה,' תוך שימוש במונח העברי השמור בדרך כלל רק להתייחסות למדיניות הנאצית כלפי יהודים.
אפשר לדחות באופן סביר את ההקבלה שמציעות אזהרותיהם של פאלק ווילנאי, ובהחלט יש לשים לב להבדלים גדולים בין המצבים. אבל אי אפשר להתעלם במצפון טוב מהאיום הבסיסי הנשקף מהמדיניות הישראלית הנוכחית - טיהור אתני של פלסטינים מארצות מבוקשות, הגבלתם למרכזי אוכלוסייה צפופים (בין אם בעזה או במובלעות מרוכזות באותה מידה של הגדה המערבית כמו קלקיליה), ושלילתם פוליטית בסיסית. זכויות - מצביעים על סכנות גדולות יותר בעתיד. קשה לחזות איך המצב הזה יתפתח. אבל ברור שהחלטות מפתח בעניין זה יתקבלו בארה"ב ובישראל. בשתי המדינות, השינויים הממתינים בממשלה מציעים מעט ביטחון.
בארצות הברית, המפלגה הדמוקרטית שמרה על ההיסטוריה שלה להתחמק מכל דבר מלבד היומרה המעורפלת ביותר של פוליטיקה מתקדמת. במקרה של ישראל/פלסטין, קמפיין אובמה-ביידן יצא מגדרו כדי לדחות קולית את זכויות הפלסטינים לייצוג עצמי. הדיונים של סגן הנשיא ביום חמישי הציגו שוב את הגישה הזו לתצוגה גלויה. בהוקעת מדיניות ישראל/פלסטין של ממשל בוש כ'כישלון מחפיר', החליט הסנאטור ג'ו ביידן להדגיש, מכל הדברים, את האילוצים המוגזמים כביכול שממשל בוש הציב על התנהלות ישראלית כלפי פלסטינים! הנשיא בוש 'התעקש על בחירות בגדה המערבית', מתלונן ביידן, בהתבסס על הקריאה העיקשת של מועמדות אובמה-ביידן להדרת חמאס מהתהליך המדיני הפלסטיני (אולי יחד עם הבחירות בכלל). מבחינת ביידן, הגדה המערבית מאוימת על ידי בחירות, כאשר עזה בקטגוריה אחרת, קיימת כמעט מקלט ל"שליחות" של איראן. השטות המסוכנת הזו בקושי יכולה לבוא בזמן גרוע יותר.
בישראל, החודשים האחרונים היו עדים למגרה של תהליך ירושה מדיני בכיכובם של מועמדים שונים הקשורים בקשר הדוק עם הקצב אריאל שרון – שנולד מחדש כ'איש השלום', שלא נשכח, בתהליך שקודש בתקשורת המערבית האמונה זמן קצר לפני שהוא עבר מהזירה הפוליטית. 'יונת המוסד' ציפי לבני זכתה בכך למנהיגות של קדימה, מפלגת המרכז של ישראל (המחויבת ל'שלום' בסגנון שרון). לבני מוכנה לעמוד בראש ממשלת קואליציה חדשה או להתמודד עם בחירות מוקדמות שבהן המועמד (האחר) הליכוד, בנימין נתניהו, הוא כיום המועמד המועדף לראשות הממשלה. בכל מקרה, הפוליטיקה המקומית הישראלית צפויה להישאר מקובעת במשיכה בין חלומות התפשטות על 'ישראל השלמה' לבין סלידה ישראלית יהודית נרחבת מהסיכוי להעליב את ישראל על ידי הכללת כל כך הרבה פלסטינים תחת שלטונה. עד שניתן יהיה להיפטר מהפלסטינים (ולא צריך להרחיק ממוקדי הכוח הפוליטי הישראלי כדי למצוא הצעות בוטות לשם כך), הסתירה תמשיך להתגלגל.
בינתיים, אותם פלסטינים שלא סתם גורשו מעבר לשטחים שבשליטת ישראל (כפי שהיו מאות אלפים ב-1948, ושוב ב-1967) עומדים בפני עקירה, קנטוניזציה וכיבוש בגדה המערבית; כליאה, מחנק כלכלי וכליאה באוויר הפתוח בעזה; ועבור השארית בגבולות ישראל שלפני 1967, סוג של אזרחות שאינה מונעת לא הרג ישיר על ידי כוחות הביטחון הישראליים (כמו בגליל באוקטובר 2000) או הרס כימי של יבולים על ידי רשויות ממשלתיות (כפי שהתמודדו מאז עם קהילות בדואים בנגב). כל זה מתרחש במסגרת כוללת של פיצול פלסטינים, בין אם בין שטחים שונים (הגדה המערבית מעזה, הן מפלסטינים בתוך ישראל) ובין אם בתוכם (ומכאן התעוררות הסכסוך בין פתח לחמאס, טקטיקות בנות עשרות שנים של חלוקת אזרחים ערבים לפי קווי וידוי וכו').
הקריאה לכאורה של קמפיין אובמה ביידן להדרת חמאס מתהליך הבחירות הפלסטיני צריכה להיחשב באור זה. אדוארד סעיד, שהתייחס ל'העכבה המשתקת של כל מגע בכלל בין נציגי ארה"ב והעם הפלסטיני' עד סוף שנות ה-1980, כתב פעם: "אין לטעות בטבעה האמיתי של עכבה זו, אשר ב העובדה הייתה הרחבה של המדיניות הרשמית הוותיקה והאלימה של ישראל של עוינות מוחלטת כלפי העם הפלסטיני, כעםבדומה לכך, המאמץ להדיר את חמאס מהתהליך המדיני הפלסטיני משתרע בעיקר מהמחויבות לפרק או למנוע בדרך אחרת את הופעתה של תנועה לאומית פלסטינית המסוגלת להוות אתגר רציני למדיניות ארה"ב/ישראל.
הנציגים שאליהם התכוון סעיד היו מקובצים בעיקר סביב הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). עלינו לזכור שלמרות כל ההייפ סביב 'תהליך השלום' של אוסלו, המעבר הישראלי מסירוב להיפגש עם נציגי אש"ף לעבודה עם חלקים בהנהגתו באמצעות הרשות הפלסטינית (הרשות הפלסטינית) לא היה כל כך דרמטי כפי שהוא נעשה לפעמים. לצאת להיות. היסודות של הכיבוש הצבאי הישראלי, הרחבת ההתנחלויות ושלילת זכויות הפלסטינים להגדרה עצמית נותרו למעשה ללא שינוי. ולא עם בחירת חמאס ב-2006, אלא כבר ב-2002, יצאה ישראל לפלישה מחדש היסודית לגדה המערבית ולעזה והחלה במתקפה תקיפה גם על הרשות הפלסטינית המצייתת יחסית.
ה'התנתקות' הישראלית מעזה ב-2005 - שגורמים רשמיים ישראלים הצדיקו אותה במפורש כאמצעי לפטר את ישראל באופן סמלי מ-1.5 מיליון הפלסטינים של עזה (רובם פליטי הטיהור האתני של 1948) תוך שמירה על שליטה ישראלית מתמשכת - לא סימנה מעבר לרצועת עזה. תהליך שלום אמיתי יותר משהיה פטור את האדריכל שלו שרון מעברו הפלילי, נקודה שנידדה בהתקפות האוויר הרצחניות על עזה שהופיעו מיד. הניצחון האלקטורלי של חמאס בבחירות המחוקקות הפלסטיניות שנערכו בתחילת 2006, הרחק מלהוציא מהפסים תהליך בר-קיימא של משא ומתן דיפלומטי, אותת במקום זאת על דחייה פלסטינית נרחבת של אותם מנהיגים שיאפשרו מדיניות של כיבוש, נישול וחוץ-משפט. רציחות שיארזו ב"תהליך שלום" מופרך. עבור ארה"ב וישראל, תוצאות הבחירות ניגשו במטרה המוכרת של פיצול ושליטה נוספת בפלסטינים.
במסמך שהודלף ב-2007, השליח לשעבר של האו"ם לתהליך השלום במזרח התיכון, אלווארו דה סוטו, ציין את הגישה של ארה"ב לפיצול הפוליטיקה הלאומית הפלסטינית בתוך הסכסוך בנוגע להרכב הרשות הפלסטינית: "ארה"ב דחפה בבירור לעימות בין פתח וחמאס, ולכן עד כדי כך ששבוע לפני מכה [שם התנהל משא ומתן להקמת ממשלת אחדות לאומית], הצהיר השליח האמריקני פעמיים בפגישת שליחים בוושינגטון עד כמה "אני אוהב את האלימות הזו", בהתייחסו למלחמת האזרחים שכמעט הייתה מתפרץ בעזה שבה נהרגו ונפצעו אזרחים באופן קבוע.״ אפשר לבכות על החלטת חמאס לגבש את השליטה הפנימית הצבאית שלו בעזה ביוני 2007, על האמצעים שבאמצעותם עשה זאת ועל השפעתם של אירועים אלה. עם זאת, לא ניתן לדון באופן סביר בהתפתחויות הללו, אלא על רקע המאמצים האגרסיביים של ארה"ב/ישראל לבטל את תוצאות הבחירות של 2006 על ידי תזמור מה שהסתכם במלחמת פרוקסי.
הפיצול הנוסף של העם הפלסטיני כתוצאה מכך עלול להיות קטסטרופלי. מאמצי ארה"ב/ישראל לעודד את הנשיאות הפלסטינית תחת אבו מאזן - בשליטה, מאז קיץ 2007, של הלכה למעשה ממשל הגדה המערבית התפצל פוליטית מעזה - כדי להדוף מאמצי פיוס בין-סיעות הייתה השפעה. זה הוחמר על ידי תורמים בעלי ברית כמו האיחוד האירופי (לצד תורמים פחות משמעותיים כמו קנדה) אשר העבירו מימון בינלאומי בצייתנות דרך נשיאות הרשות הפלסטינית וגופים קשורים תוך מינוף זה כדי לדחוף לציות פוליטי יעיל (כולל דחיית פתיחות לפיוס לאומי מחמאס ואחרים, כולל בתוך פתח).
בגדה המערבית, נשיאות הרשות הפלסטינית תחת עבאס שילבה במידה רבה את מאמציה לשמור על השליטה במבני הממשל של הרשות הפלסטינית עם המאמצים של ארה"ב/ישראל לבטל את תוצאות הבחירות של 2006, לעצור מחוקקים ופעילים פוליטיים של חמאס ולהעניק לכיבוש ולהתיישבות ישראלים. הרחבת הלגיטימציה של המשך 'תהליך שלום'. בחלק גדול מהפתח, הקריאות להפסקת המשא ומתן עם ישראל כל עוד נמשכת הרחבת ההתנחלויות - ולצעדים לקראת פיוס בין-סיעות - גברו. עזה, בינתיים, נותרה חנוקה ממצור ישראלי המגובה למעשה על ידי חלקים חשובים בקהילה הבינלאומית, מצפון אמריקה ואירופה ועד מצרים וירדן. חמאס, שממשיך לשלוט בעזה באופן פנימי (במסגרת מתמשכת של כיבוש ושליטה ישראלית מההיקפים והשמיים), כמעט לא הציב מודל לממשל תקין. עם זאת, נראה כי חמאס פתוח באמת למשא ומתן שיוביל להקמת ממשלה פלסטינית חוצת-סיעות אשר עשויה להניח את הבסיס להתגברות על הפילוגים והפיצול שנאכפו על ידי מעצמות חיצוניות בשנים האחרונות.
מועמדות אובמה-ביידן מעבירה את המסר הגרוע ביותר בזמן הגרוע ביותר. בינואר הקרוב מסתיימת כהונתו בת ארבע השנים של נשיא הרשות, מחמוד עבאס. אבל עבאס, שזכה לתמיכת המערב, מבקש להאריך את כהונתו בשנה נוספת. על פי תקנות ארוכות של הרשות הפלסטינית, אם כהונתו של הנשיא תסתיים מבלי שיתקיימו בחירות, יו"ר המועצה המחוקקת הפלסטינית (PLC) - במקרה זה, אחמד בהאר, שלוחת חמאס (שירש את עזיז דוויק, אחד מיותר מ-40 מחוקקי חמאס שנכלאו בכלא). על ידי ישראל לאחר הבחירות) – נכנס לתפקיד נשיא זמני. התבססות נוספת של הפיצול המסוכן בין הגדה המערבית לעזה עשויה להיות בפתח.
ברור שזו התקווה השולטת בארה"ב/ישראל. כוחות הרשות הפלסטינית בעלות הברית של ארה"ב בגדה המערבית מקבלים הכשרה ונשק, בתמיכת יועצים אירופיים, ירדנים ומצרים, בפיקוח המתמשך של סגן גנרל ארה"ב קית' דייטון. חברים מובילים בתוך הכוחות הללו איימו ש'אם עזה תישאר מרדנית', כפי שניסח זאת גנרל אחד לאחרונה, הם מוכנים 'להשתמש בכוח נגדה'. במקרה של הארכה חוץ-חוקתית של נשיאות עבאס (שלא לדבר על פלישה לעזה בתמיכת כוחות הרשות הממוקמים בגדה המערבית), צפויות תהפוכות בגדה המערבית - על ידי תומכי חמאס ואחרים. הג'רוזלם פוסט מדווח היום כי 'כוחות הביטחון של הרשות שומרים על המוכנות הגבוהה ביותר האפשרית, ועושים את המקסימום כדי למנוע מאירוע כזה לקרות באמצעות המשך מעצר ופעולות חקירה'. כל זאת בעוד המצור על עזה נמשך, כאשר מקורות צבאיים ישראלים בכירים כמו עמוס גלעד מתאר את חמאס כ'סרטן'. לאחר שהחמאס זכה ברוב בסיבוב האחרון של הבחירות לחקיקה הפלסטינית, הוראות המדיניות חתכו עמוק, החל מהתקפות יסודיות על תשתיות חברתיות בסיסיות בגדה המערבית ועד לאלימות מסיבית נגד עזה.
במהלך ששת העשורים האחרונים, כוחות "שמאל" או "מתקדמים" במערב קבעו רקורד עגום בשאלת פלסטין. לעתים קרובות מדי, פוליטיקה מתקדמת כביכול נתפסה כתואמת לחלוטין את ביטול הזכויות הפלסטיניות הבסיסיות ביותר - ייצוג עצמי פוליטי הבולט ביניהן. בתוך ארצות הברית, השתיקה על עמדותיו המסוכנות במיוחד של קמפיין אובמה ביידן בשאלה זו מאיימת להרחיב את החרפה הזו.
אין להעמיד פנים שמועמדות אובמה-ביידן היא בדרך כלל פרוגרסיבית ורק החליקה בשאלה האחת הזו. לאחר שניצל את הרגשות והאנרגיות נגד המלחמה, הקמפיין תרגם את ההתנגדות למלחמה לתמיכה בהסלמה באפגניסטן; אפילו לגבי עיראק, תלונותיו של אובמה - למשל, "איבדנו יותר מ-4,000 חיים" - היו חסרות כמעט לחלוטין תוכן מוסרי, ולמעשה מאשרות כי מקרי מוות עיראקים אינם נחשבים, שהחיים העיראקים חסרי ערך וראויים לתשומת לב מועטה (עדי ראייה). ההשוואות השפלות והמבלבלות של המועמדים בין הכספים הציבוריים של ארה"ב לעיראק).
שיהיה ברור, לטיעון לפיו מועמדות אובמה-ביידן פחות פנאטית מזו של מקיין ופיילין יש טעם מסוים. יש סיבה טובה להעדיף קריאה מתונה לפשעי מלחמה וענישה קולקטיבית על פני האיום של מדיניות קטסטרופלית עוד יותר. ובכל זאת, כל מאמצים של אנשי מצפון לתמוך בקמפיין כזה יכול להימנע מפשיטת רגל פוליטית רק על ידי הכללת הכנות להילחם במועמדים הללו אם הם ימשיכו לעמוד בעמדות מוצהרות כאלה, כמו במקרים חשובים שהם צפויים לעשות.
"הנטיות לרצח עם" של מדיניות ארה"ב/ישראל כלפי פלסטינים, במיוחד בעזה, עשויות בהחלט להתעצם בשנים הקרובות. זה בהחלט בטווח האפשרי ש"יונת המוסד" של ישראל וממשלה בראשות קדימה בשיתוף עם ממשל אובמה יכולים לנהל התעצמות משמעותית, בתוך רטוריקה יפה על שלום, מתינות ואנטי טרור. העובדה שקיימים גורמים פנאטיים עוד יותר במדינותיהם, לא נותנת לפושעי-מלחמה-הממתינים הללו לעבור.
הבולטות בקמפיין אובמה-ביידן של קריאה להדרת חמאס מהתהליך המדיני הפלסטיני אינה ויתור נסלח לאילוצים פוליטיים פנימיים. בשאלה זו, הם העבירו באופן פעיל את תנאי הדיון לכיוון מסוכן. אפשר לעשות רציונליזציה לתמוך בהם מול יריביהם הרפובליקנים מבחינה אסטרטגית, תוך הכרה בכך שצריך לערער עליהם בעוצמה. אבל אין סיבה קטנה לחשוד שלאתגר כזה יהיה יותר מינוף לאחר הקמפיין מאשר במהלכו. עמדות שעלולות להיות לא נוחות, כולל דחיית כל אמירה מערבית או ישראלית לגביהן מפלגות פוליטיות מתמודדות בבחירות פלסטיניות ומכהנות אחריהן, צריך לקחת ולהילחם עליהן.
להקריב עקרונות דמוקרטיים בסיסיים כאלה בשם האסטרטגיה פירושו לנטוש את שניהם. ייתכן בהחלט שיהיה קשה להעביר את תנאי הדיון האמריקאי והמערבי הרחב יותר בנושא זה לכיוון שפוי ובונה יותר. אבל מבלי להקדיש תשומת לב רצינית ולהשקיע מאמץ רציני בבעיה זו, נצטרך להאשים את עצמנו כשנמשיך לראות את המחזה המכוער מתפתח.
דן פרימן-מאלוי הוא סופר מטורונטו.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו