למדיניות החוץ של ארה"ב במאה ה-21 יש מעט מה להציע מלבד כוח צבאי מסיבי. אכן, חלפו הימים שבהם נעשה שימוש בעוצמה צבאית כדי "ליצור מחדש את העולם בדמותה של אמריקה". בעידן שלאחר המלחמה הקרה, התערבויות צבאיות של ארה"ב מתרחשות בהיעדר חזון אסטרטגי כולל ועם הצדקות אידיאולוגיות חסרות כוח ושכנוע אפילו בקרב בעלות בריתה המסורתיות של ארצות הברית. אין פלא אם כן, שהתערבויות צבאיות, תמיד בלתי חוקיות ובלתי מוצדקות, בסופו של דבר משיגות לא יותר מאשר יצירת חורים שחורים, תוך היווצרותם של ארגוני טרור אלימים חדשים והולכים ומתרבים, הנכונים להפיץ את החזון שלהם לגבי סדר חברתי ופוליטי.
בראיון בלעדי זה ל-Trouthout, נועם חומסקי משקף את הדינמיקה של מדיניות החוץ של ארה"ב במאה ה-21 ואת ההשלכות של מדיניות הטלת הרס על הסדר העולמי. חומסקי מעריך גם את תפקידה של מעורבותה של רוסיה בסוריה, עלייתה של המדינה האסלאמית והמשיכה הנראית לעין של צעירים מוסלמים רבים מאירופה, ומציע מבט עגום על עתיד מדיניות החוץ של ארה"ב.
CJ Polychroniou: התערבויות צבאיות של ארה"ב במאה ה-21 (למשל, אפגניסטן, עיראק, לוב, סוריה) הוכחו כאסון מוחלט, אך תנאי הדיון בהתערבות עדיין לא שורטטו מחדש בקרב לוחמי המלחמה בוושינגטון. מה ההסבר לזה?
נועם חומסקי: בחלקה הקלישאה הישנה: כשכל מה שיש לך זה פטיש, הכל נראה כמו מסמר. היתרון היחסי של ארה"ב הוא בכוח הצבאי. כאשר צורה אחת של התערבות נכשלת, ניתן לתקן את הדוקטרינה והפרקטיקה באמצעות טכנולוגיות חדשות, מכשירים וכו'. יש סקירה טובה של התהליך ממלחמת העולם השנייה ועד היום בספר שכתב לאחרונה אנדרו קוקבורן, להרוג את שרשרת. יש חלופות אפשריות, כמו תמיכה בדמוקרטיזציה (במציאות, לא ברטוריקה). אבל יש לכך השלכות סבירות שארה"ב לא תעדיף. זו הסיבה שכאשר ארה"ב תומכת ב"דמוקרטיה"; מדובר בצורות "מלמעלה למטה" של דמוקרטיה שבהן האליטות המסורתיות המקושרות לארה"ב נשארות בשלטון, אם לצטט את החוקר המוביל של "קידום דמוקרטיה", תומס קארות'רס, פקיד לשעבר ברייגן שהוא תומך חזק בתהליך, אך מי מזהה את המציאות, בצער.
היו שטענו שמלחמותיו של אובמה שונות בתכלית הן בסגנון והן במהות מאלו של קודמו, ג'ורג' בוש. האם יש תוקף מאחורי טענות אלו?
בוש הסתמך על אלימות צבאית בהלם ויראת כבוד, שהוכיחה אסון עבור הקורבנות והובילה לתבוסות חמורות עבור ארה"ב. אובמה מסתמך על טקטיקות שונות, בעיקר מסע ההתנקשות הגלובלי של מזל"טים, ששובר שיאים חדשים בטרור בינלאומי, ומבצעי כוחות מיוחדים, עד עכשיו בחלק גדול מהעולם. ניק טורס, החוקר המוביל בנושא, דיווח לאחרונה כי כוחות העילית של ארה"ב "פורסים ל-147 מדינות מנפצות שיא ב-2015".
ערעור היציבות ומה שאני מכנה "יצירת חורים שחורים" הוא המטרה העיקרית של אימפריית הכאוס במזרח התיכון ובמקומות אחרים, אבל ברור גם שארה"ב שטה בים סוער ללא חוש כיוון והיא, למעשה, די חסר מושג במונחים של מה שצריך לעשות לאחר שמשימת ההרס הושלמה. כמה מזה נובע מהדעיכה של ארה"ב כהגמון עולמי?
הכאוס וערעור היציבות הם אמיתיים, אבל אני לא חושב שזו המטרה. במקום זאת, זו תוצאה של פגיעה במערכות שבריריות שלא מבינים עם הפטיש שהוא הכלי העיקרי, כמו בעיראק, לוב, אפגניסטן ובמקומות אחרים. באשר לירידה המתמשכת של הכוח ההגמוני של ארה"ב (למעשה, מ-1945, עם כמה עליות ומורדות), יש השלכות בסצנה העולמית הנוכחית. קח, למשל, את גורלו של אדוארד סנודן. דווח על ארבע מדינות באמריקה הלטינית שהציעו לו מקלט, לא חוששות עוד מהצליפות של וושינגטון. אף מעצמה אירופאית אחת לא מוכנה להתמודד עם כעס ארה"ב. זו תוצאה של ירידה משמעותית מאוד בכוחה של ארה"ב בחצי הכדור המערבי.
עם זאת, אני בספק אם הכאוס במזרח התיכון נובע באופן מהותי לגורם זה. אחת ההשלכות של פלישת ארה"ב לעיראק הייתה הסתה לסכסוכים עדתיים שהורסים את עיראק וכעת קורעים את האזור לגזרים. ההפצצה של לוב ביוזמת אירופה יצרה שם אסון, שהתפשט הרבה מעבר עם זרימת נשק וגירוי של פשעי ג'יהאד. ויש עוד השפעות רבות של אלימות זרה. יש גם הרבה גורמים פנימיים. אני חושב שכתב המזרח התיכון פטריק קוקבורן צודק בהתבוננות שלו שהוואהביזציה של האיסלאם הסוני היא אחת ההתפתחויות המסוכנות ביותר בעידן המודרני. נכון לעכשיו, רבות מהבעיות הנוראיות ביותר נראות כמעט בלתי פתירות, כמו האסון הסורי, שבו התקוות הקלות היחידות טמונות בסוג של הסדר משא ומתן לקראתו נראה שהמעצמות המעורבות מתקרבות לאט לאט.
רוסיה ממטירה גם הרס בסוריה. לשם מה, והאם רוסיה מהווה איום על האינטרסים של ארה"ב באזור?
האסטרטגיה הרוסית היא ככל הנראה לקיים את משטר אסד, והיא אכן "ממטירה הרס", בעיקר תוקפת את הכוחות בראשות הג'יהאד הנתמכים על ידי טורקיה, ערב הסעודית וקטאר, ובמידה מסוימת גם ארה"ב. מאמר שפורסם לאחרונה בוושינגטון פוסט העלה שנשק ההייטק שסיפק ה-CIA לכוחות אלה (כולל טילי TOW נגד טנקים) העביר את המאזן הצבאי מול אסד והיוו גורם למשיכת הרוסים פנימה. " עלינו להיות זהירים. האינטרסים של כוח ארה"ב ושל תושבי ארה"ב הם לרוב שונים לגמרי, כפי שקורה בדרך כלל גם במקומות אחרים. האינטרס הרשמי של ארה"ב הוא לחסל את אסד, ומטבע הדברים התמיכה הרוסית באסד מהווה איום על כך. והעימות לא רק מזיק, אם לא קטסטרופלי, לסוריה, אלא גם טומן בחובו איום של הסלמה מקרית שעלולה להיות קטסטרופלית הרבה מעבר לכך.
האם דאעש הוא מפלצת שנוצרה על ידי ארה"ב?
ראיון שנערך לאחרונה עם האנליסט הבולט במזרח התיכון, גרהם פולר, כותרתו: "קצין CIA לשעבר אומר שמדיניות ארה"ב סייעה ליצור IS." מה שפולר אומר, נכון לדעתי, הוא ש"אני חושב שארצות הברית היא אחת היוצרות המרכזיות של הארגון הזה. ארצות הברית לא תכננה את היווצרותו של דאעש, אך התערבויות ההרסניות שלה במזרח התיכון והמלחמה בעיראק היו הגורמים הבסיסיים להולדתו של דאעש. תזכרו שנקודת המוצא של הארגון הזה הייתה למחות על הפלישה האמריקנית לעיראק. באותם ימים היא נתמכה על ידי סונים רבים שאינם אסלאמיסטים גם בגלל התנגדותם לכיבוש עיראק. אני חושב שגם היום דאעש [כיום המדינה האסלאמית] נתמך על ידי סונים רבים שחשים מבודדים על ידי הממשלה השיעית בבגדד". ביסוס הדומיננטיות השיעית הייתה תוצאה ישירה אחת של פלישת ארה"ב, ניצחון לאיראן ומרכיב אחד של התבוסה המדהימה של ארה"ב בעיראק. אז בתשובה לשאלתך, התוקפנות של ארה"ב הייתה גורם בעליית דאעש, אבל אין טעם לתיאוריות קונספירציה שמסתובבות באזור שגורסות שארה"ב תכננה את עלייתה של המפלצת יוצאת הדופן הזו.
איך אתה מסביר את הקסם שקיים ארגון ברברי ופראי לחלוטין כמו המדינה האסלאמית עבור צעירים מוסלמים רבים החיים באירופה?
היה הרבה מחקר קפדני של התופעה, על ידי סקוט אטראן בין היתר. נראה שהפנייה היא בעיקר בקרב צעירים שחיים בתנאים של דיכוי והשפלה, עם מעט תקווה ומעט הזדמנויות, ושמחפשים איזו מטרה בחיים המציעה כבוד ומימוש עצמי; במקרה זה, הקמת מדינה אסלאמית אוטופית העולה בהתנגדות למאות שנים של כפיפות והרס על ידי הכוח האימפריאלי המערבי. בנוסף, נראה שיש מידה רבה של לחץ חברתי - חברים באותו מועדון כדורגל וכן הלאה. האופי העדתי החריף של הסכסוכים האזוריים הוא ללא ספק גם גורם - לא רק "הגנת האיסלאם" אלא הגנתו מפני הכופרים השיעים. זו סצנה מאוד מכוערת ומסוכנת.
ממשל אובמה גילה עניין מועט בהערכה מחדש של יחסי ארה"ב עם משטרים אוטוריטריים ופונדמנטליסטים במקומות כמו מצרים ודרום ערב. האם קידום דמוקרטיה הוא מרכיב מדומה לחלוטין של מדיניות החוץ של ארה"ב?
אין ספק שיש אנשים כמו תומס קארות'רס, שהוזכר לעיל, שבאמת מסורים לקידום דמוקרטיה, והם בתוך הממשלה; הוא היה מעורב ב"קידום דמוקרטיה" במחלקת המדינה של רייגן. אבל התיעוד מראה די ברור שזה כמעט ולא מרכיב במדיניות, ולעתים קרובות דמוקרטיה נחשבת לאיום - מסיבות טובות, כשאנחנו מסתכלים על הדעה הרווחת. אם להזכיר רק דוגמה אחת ברורה, סקרי דעת קהל בינלאומיים של סוכנות הסקרים המובילה בארה"ב (WIN/Gallup) מראים כי ארה"ב נחשבת לאיום הגדול ביותר על שלום העולם בהפרש עצום, פקיסטן הרחק מאחור במקום השני (ככל הנראה נופח על ידי ההצבעה ההודית). סקרים שנערכו במצרים ערב האביב הערבי חשפו תמיכה ניכרת בנשק הגרעיני האיראני כדי לאזן את הכוח הישראלי וארה"ב. דעת הקהל מעדיפה לעתים קרובות רפורמה חברתית מהסוג שיפגע בחברות רב לאומיות מבוססות ארה"ב. ועוד הרבה. אלו כמעט לא מדיניות שממשלת ארה"ב הייתה רוצה לראות בהנהגה, אבל דמוקרטיה אותנטית תיתן קול משמעותי לדעת הקהל. מסיבות דומות חוששים מהדמוקרטיה בבית.
האם אתה צופה שינויים משמעותיים במדיניות החוץ של ארה"ב בעתיד הקרוב, בין אם תחת ממשל דמוקרטי או רפובליקני?
לא בממשל דמוקרטי, אבל המצב עם ממשל רפובליקני הרבה פחות ברור. המפלגה נסחפה רחוק מהספקטרום של הפוליטיקה הפרלמנטרית. אם ניתן להתייחס ברצינות להצהרות של יבול המועמדים הנוכחי, העולם עלול לעמוד בפני צרות עמוקות. קחו למשל את הסכם הגרעין עם איראן. לא רק שהם מתנגדים לזה פה אחד, אלא שהם מתחרים באיזו מהירות להפציץ את איראן. זה רגע מאוד מוזר בהיסטוריה הפוליטית האמריקאית, ובמדינה עם כוחות הרס מדהימים, שאמור לגרום לא מעט דאגה.
CJ Polychroniou הוא כלכלן פוליטי/מדען פוליטי שלימד ועבד באוניברסיטאות ובמרכזי מחקר באירופה ובארצות הברית. תחומי המחקר העיקריים שלו הם באינטגרציה הכלכלית האירופית, הגלובליזציה, הכלכלה הפוליטית של ארצות הברית ופירוק הפרויקט הפוליטי-כלכלי של הניאו-ליברליזם. הוא תורם קבוע ל-Truthout וכן חבר בפרויקט האינטלקטואלי הציבורי של Truthout. הוא פרסם מספר ספרים ומאמריו הופיעו במגוון כתבי עת, מגזינים, עיתונים ואתרי חדשות פופולריים. רבים מפרסומיו תורגמו למספר שפות זרות, כולל קרואטית, צרפתית, יוונית, איטלקית, פורטוגזית, ספרדית וטורקית.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו