אל-ג'זירה: הנביא עמוס – אותו כינית החביב עליך – מדבר על "שלושה חטאים אשר אסלח והרביעי אשר לא אסלח". מהם החטאים שאתה רואה מצטברים בחברה?
חומסקי: אין לנו מספיק זמן לעבור את זה. נתחיל עם המובן מאליו. אני בטוח שאתה מכיר את שעון יום הדין של עלון מדעני האטום. כעת הוא הוזז קדימה ל-90 שניות לחצות.
חצות כסיומה של החוויה האנושית על פני כדור הארץ, במירוץ לעבר איום המלחמה הגרעינית. האיום של אסון האקלים הממשמש ובא גובר - ישראל תהיה אחת הנפגעות הגדולות.
והמנהיגים שלנו, החטא הגדול שלהם הוא שהם דוהרים לקראת אסון. אנחנו רק עכשיו מציינים את יום השנה ה-20 לפלישת ארה"ב לעיראק... הפשע הגרוע של המאה, הוא מונצח כאן. הצי האמריקני הזמין זה עתה את ספינת התקיפה האחרונה שלו וקרא לה USS Fallujah לזכר אחת הזוועות הקשות ביותר של המתקפה האמריקאית. פאלוג'ה הייתה... עיר יפה. נחתים פלשו, השמידו אותו, הרגו אלפי אנשים... אנשים עדיין מתים מכלי הנשק ששימשו עם זרחן, אורניום מדולדל.
זה יותר מאשר זוועה, זה סמלי. תסתכל על 20 השנים האחרונות, ראה אם אתה יכול למצוא משפט אחד ליד הזרם המרכזי שאומר שהפלישה לעיראק הייתה פשע - זה היה הפשע הגרוע ביותר של המאה ה-20. הביקורת הכי גרועה שאתה יכול לעשות היא שזו הייתה 'טעות'. הוא הוגדר מחדש, עוצב מחדש כך שיוצג - אפילו על ידי פרשנים ליברליים - כמאמץ כושל להציל את העם העיראקי מדיקטטור מרושע, שאין לו שום קשר למה שהמלחמה התחילה.
ויתרה מכך, היא מתעלמת מעובדה קטנה שארה"ב תמכה בתוקף בסדאם חוסיין בתקופה שבה ביצע את הפשעים הנוראיים ביותר שלו, כולל דברים כמו הרעלת עיראקים וטבח חלבג'ה, נשק כימי, הרג מאות אלפי איראנים. ארה"ב הייתה מאושרת, תמכה בו עד הסוף.
אז עכשיו, ההיסטוריה משוחזרת כך שניסינו 'להציל עיראקים' מהאדם שבו תמכנו מאוד. העיראקים לא בדיוק קראו לחילוץ מהמדינה שהטילה בשנות ה-1990 סנקציות שהיו כל כך מרושעות ורצחניות שהיו דיפלומטים בינלאומיים מובילים שהתפטרו בגלל שהם ראו בהם רצח עם. אבל זו הדרך שבה הצליחו המעמדות האינטלקטואלים לשחזר את פשעי המדינה. יש אנשים שמתנגדים בפריפריה. אתה לא שומע את הקול שלהם, הם נדחקים לשוליים. אתה רוצה ללמוד על USS Fallujah? אתה לא הולך לקרוא את זה בעיתונות האמריקאית. אתה יכול לקרוא את זה בפרשנות ביקורתית מסביב לקצוות שבהם אנשים כמוני הצליחו לברר את זה, לא מהעיתונות האמריקאית, אלא מאל ג'זירה.
אל-ג'זירה: זמן קצר לאחר שנתניהו נבחר ב-1996, ניבאת שהמעבר מהעבודה לליכוד יהיה יותר סגנון מאשר מהותי, ובסופו של דבר, נתניהו המאמריקני מאוד יסתגל לסגנון טעים יותר לאמריקאים. במבט לאחור על עידן נתניהו, צדקת בתחזיות הללו?
חומסקי: במשך כמה שנים, פחות או יותר. אבל במהלך שנות ה-2000, הפוליטיקה הישראלית זזה, נתניהו התקדם הרבה יותר ימינה. הוא עדיין יודע איך לדבר עם תומכיו בארצות הברית. אתה צריך לזכור, הדעה בארצות הברית ביחס לישראל השתנתה. ישראל הייתה בעבר יקירת הקהילה היהודית האמריקאית הליברלית.
ובכן, זה התחיל להשתנות... עכשיו, התמיכה העיקרית בישראל היא הקהילה האוונגליסטית הימנית הקיצונית שהפכה לפוליטיזציה ב-20 או 30 השנים האחרונות כתומכות חזקות מאוד של ישראל, בעיקר מסיבות אנטישמיות קיצוניות. בינתיים, הליברלים, הדמוקרטים הליברלים, התרחקו. תראו את הסקר האחרון: בקרב הדמוקרטים יש יותר אהדה לפלסטינים מאשר לישראל. זה נכון במיוחד בקרב צעירים, כולל יהודים צעירים יותר.
נתניהו מבין את ארה"ב, ולכן הוא פונה בתוקף למחוז הבחירה שלו בימין ובימין הקיצוני. אז כשהלך לדבר לישיבה משותפת של הקונגרס כדי לגנות את המהלך של אובמה לכינון הסכם משותף עם איראן בנושא נשק גרעיני, הוא דיבר עם הקהילה האמריקאית שתומכת בו, הימין, הימין הקיצוני והימין. ואוונגליסטים.
הוא פוליטיקאי מיומן, הוא שינה את הטקטיקה שלו.
אל ג'זירה: אמרת שהפעולות הכי לא חוקיות של ישראל אפשריות רק בגלל תמיכת ארה"ב. ובכל זאת אנו רואים את נתניהו מביך בפומבי את המפלגה הדמוקרטית בנאומו לפני הקונגרס ב-2015, יחד עם תמיכתו הפומבית בבחירתו מחדש של דונלד טראמפ ב-2018. ומלחמת המילים של השבוע האחרון עם הנשיא ביידן. האם נתניהו יודע משהו שאנחנו לא יודעים על דעיכת הכוח הגלובלי האמריקאי? או שהוא לוקח הימור על המשך תמיכת ארה"ב דו-מפלגתית למרות התנהגותו?
חומסקי: ארצות הברית מפוצלת יותר ויותר - כך גם ישראל. זו הפעם הראשונה שהמנהיגות הישראלית נפרדת בגלוי מהמנהיגות האמריקאית... כשסמוטריץ' ובן-גביר ולפעמים נתניהו אומרים: 'אנחנו פשוט נתעלם ממה שאתה רוצה', בגלוי ובחוצפה להנהגה האמריקאית, זה חדש.
לאחרונה ישראל אולי לא אהבה את מדיניות ארה"ב, אבל כשארה"ב דרשה ממנה לעשות משהו, היא הייתה עושה את זה. זה היה נכון לגבי כל נשיא ארה"ב עד אובמה. טראמפ, כמובן, עשה הכל כדי להציע לישראל כל מה שהיא רוצה, מאוהב בכוח הישראלי, באלימות ובדיכוי. הכירו בסיפוח רמת הגולן, סיפוח ירושלים, תמכו במדיניות ההתנחלויות והכל בניגוד לא רק של החוק הבינלאומי אלא של מדיניות ארה"ב. ארה"ב תמכה בהחלטות מועצת הביטחון שאסרו על השתלטות ישראלית על רמת הגולן וירושלים. טראמפ הפך את כל זה. ... הוא עשה את אותו הדבר עם מרוקו, והכיר בהשתלטות המרוקאית על סהרה המערבית, שדומה מעט למצב הפלסטיני.
אבל הממשל החדש, במיוחד הדמויות המובילות כמו בן-גביר, בצלאל סמוטריץ', פשוט אומרים לארצות הברית: 'לכו לאיבוד'. נתניהו אמר הצהרות די חזקות ואמר: 'אנחנו מדינה ריבונית, נעשה מה שאנחנו רוצים'. זו הפעם הראשונה שהעימות היה כל כך ברור ולא ברור איך ארצות הברית תגיב.
לפני שנתיים או שלוש ... הציגה נציגת ארה"ב בבית הנבחרים, בטי מקולום, חקיקה הקוראת לארצות הברית לשקול מחדש את הסיוע הצבאי של ארה"ב לישראל לאור החוק האמריקאי [שהופר באופן קבוע על ידי הסיוע האמריקאי לישראל. לא הגיע רחוק מאוד.
רק לפני כמה ימים, ברני סנדרס הציג חקיקה הקוראת לאסור על סיוע אמריקאי לישראל ... וביקש לחקור את התנגשותה האפשרית עם חוקי ארה"ב האוסרים על סיוע צבאי של ארה"ב לכל מדינה המעורבת בהפרות זכויות אדם. צה"ל (צבא ישראל) מעורב... אז אם יהיה חקירה בנושא זה עלול להוביל לוויכוח על חוקיות הסיוע האמריקאי לישראל.
ובכן, אני חושב שכל הדברים האלה יכולים להוביל לשינויים גדולים בעתיד... זה מבוסס במידה רבה על שינויים מהותיים בדעת הקהל. I can tell this just from personal experience, I've been giving talks, writing and so on about Israel-Palestine issues. עד לא מזמן, הייתי צריך לקבל הגנה משטרתית אם הייתי נושא הרצאה בקמפוס בגלל האנטגוניזם האלים של הכוחות הפרו-ישראליים. המשטרה התעקשה להוביל אותי למכונית שלי אחרי שיחה בגלל האיום. אפילו בקמפוס שלי, משטרת העיר ומשטרת הקמפוס היו שם אם הייתי נותן הרצאה. זה השתנה באופן קיצוני.
ניתן לזהות בקלות את הנקודה שבה זה השתנה: מבצע "עופרת יצוקה". זה היה כל כך אכזרי, אלים, אנשים צעירים פשוט לא התכוונו לסבול את זה יותר. אני חושב שזו הייתה נקודת מפנה אמיתית. אפשר היה לראות את זה בבירור בדברים כמו שיחות בקמפוסים, אפילו בקמפוסים פרו-ישראליים מאוד כמו אוניברסיטת ברנדייס... השתנו בחדות רבה. אלו עמדות של אנשים צעירים יותר, שהולכות להשפיע רבות על כולנו בעתיד. אז מתבשלים קונפליקטים. אתה עדיין לא רואה את זה במדיניות, אבל אני חושב שאתה יכול לראות את ההתחלה של זה.
אל-ג'זירה: מתחת ביקורת על בית המשפט העליון הישראלי על כך שראה בישראל את המדינה הריבונית של העם היהודי... אך לא כמדינה של אזרחיה. יחד עם זאת, ציינת מקרים שבהם בית המשפט הגן על זכויות הפלסטינים, כמו התיק משנת 2000 שבו קבע בית המשפט כי ההתנחלויות קציר שנבנו באמצעות הסוכנות היהודית לישראל אינן יכולות לתת לגיטימציה לאפליה של בני הזוג הפלסטינים. [בית המשפט קבע שלא ניתן להרחיק את הפלסטינים מהקהילה.] מה ההתרשמות הכללית שלך מבית המשפט?
חומסקי: לבית המשפט העליון בישראל יש רקורד סביר ביחס לאזרחי ישראל היהודים. לגבי הפלסטינים בישראל, לא כל כך טוב.
יש כמה מקרים, כמו זה שהזכרת בקציר, אבל שימו לב שזה היה 2000. בשנת 2000, לראשונה, הגיע בית המשפט למסקנה שההתנחלות לא יכולה להוציא אזרחים ישראלים שהם פלסטינים. זה די מזעזע שזה כל כך מאוחר. ולמעשה, כנראה שהקהילה בקציר מצאה דרכים להתחמק מההחלטה. אני חושב שהזוג הפלסטיני אפילו לא הצליח להיכנס במשך חצי תריסר שנים והוקמו מכשירים אחרים כדי לנסות למצוא דרכים לעקוף את ההחלטה.
אף על פי כן, בתוך מדינת ישראל, בית המשפט הוא – זה לא מעל לביקורת – אבל יש לו רקורד הגון למדי. כפי שאני בטוח, אתה יודע, הייתה ביקורת, משה נגבי, הכתב העיתונאי הישראלי המוביל בנושאים משפטיים... עסק בעיקר בנושאי שחיתות וכדומה, אבל דיבר גם על הדרך שבה הם טיפלו בסוגיות פלסטיניות בתוך ישראל.
בתוך השטחים הכבושים... לבית המשפט יש רקורד נורא. בית המשפט העליון הישראלי הוא הגוף השיפוטי היחיד בעולם שלא מכיר בכך שיש כיבוש... זה רק... שטחים מנוהלים. זה נדחה על ידי בית המשפט העולמי, כל ממשלה שאני מכיר, כולל ארצות הברית, הצלב האדום. כולם לא מסכימים עם ישראל ובית המשפט העליון שלה הולך יחד עם הממשלה. בית המשפט העליון אישר באופן קבוע התנחלויות בלתי חוקיות, צעדי כיבוש בלתי חוקיים, הגבלות אכזריות על פלסטינים בתוך השטחים הכבושים, מקרי אלימות כמעט יומיומיים. לפעמים זה מעכב מעט את הפעולה. אבל השיא הכללי מזעזע. אז זה סיפור מפוצל.
אל-ג'זירה: אתה דוגלת זה מכבר בפתרון דו-לאומי לסכסוך הישראלי-פלסטיני עם פתרון שתי המדינות המבוסס על קונצנזוס בינלאומי כקפיצת המדרגה היחידה. אתה עדיין מאמין שזה הפתרון הרצוי ביותר?
חומסקי: ובכן, יש עכשיו ויכוח מהותי גדול בין הקונצנזוס הבינלאומי של שתי המדינות לבין אלטרנטיבה של מדינה אחת שנתמכת יותר ויותר על ידי פרשנים רבים, כולל בעלי ידע רב כמו בארצות הברית, כמו איאן לוסטיק למשל.
אבל משהו לא בסדר בויכוח הזה. היא השמטת חלופה שלישית, זו שישראל מיישמת באופן שיטתי, מאז 1969 בערך, היא יצירת 'ישראל השלמה' שתשתלט עליה. כל מה שיש לו ערך לישראל ישאיר בחוץ את ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית.
אז ישראל לא רוצה לשלב את שכם בתוך מה שתהיה 'ישראל השלמה'. צריך לשמור על רוב יהודי גדול במדינה גזענית הנשלטת על ידי יהודים. אז זה אומר להשתלט על בקעת הירדן, להעיף את האוכלוסייה. משתמשים בתואנה כזו או אחרת... ואז היא הופכת ליישובים יהודיים. הם משתלטים על עיירות בעומק הגדה המערבית כמו מעלה אדומים, שנבנו בעיקר בשנות ה-1990, דיור נעים מסובסד על ידי המדינה... אתה יכול ללכת מהווילה המסובסדת שלך במעלה אדומים לעבודה שלך בתל אביב ואפילו לא לדעת שיש פלסטינים. נכון לעכשיו, הפלסטינים שנותרו באזורים שישראל משתלבת ומתכננת להשתלט עליהם מחולקים ל... כ-160 מובלעות קטנות מוקפות בכוחות ישראליים, שעשויים לאפשר או לא לאפשר לפלסטינים לטפל בגידוליהם, לטפל בבעלי החיים שלהם. לקטוף את הזיתים שלהם וכן הלאה, בעצם כלואים.
והרעיון הוא לנסות לראות אם אנחנו יכולים פשוט להיפטר מהם איכשהו, לגרום להם להשאיר תנאים בלתי נסבלים. בינתיים, לאחרונה, רק לפני מספר ימים, הרחיבה הממשלה הדתית הימנית הקיצונית הלאומנית את זכות ההתיישבות הישראלית לצפון-מערב הגדה המערבית, מה שישראל מכנה מערב השומרון... [מבקשת] לשלב בישראל כל מה שמוערך בישראל בתוכו השטחים הכבושים. ירושלים היא כעת אולי פי חמישה ממה שהייתה היסטורית, כשהיא לוקחת את הכפרים מסביב כדי להבטיח רוב יהודי. יש מנגנונים, לא רק באופן רשמי, לאט, צעד אחר צעד... ממש מתחת לרדאר. בינתיים, הצעירים הישראלים אפילו לא יודעים שיש קו ירוק.
אם אתה רוצה לדבר על תוצאות ארוכות טווח, אתה לא יכול לדבר רק על מדינה אחת ושתי מדינות. צריך לדבר על מה שקורה, 'ישראל השלמה'. אני מבין את הנימוקים של תומכי המדינה האחת, אבל אני חושב... זה כמעט בלתי נתפס שישראל תסכים אי פעם להשמיד את עצמה ולהפוך לאוכלוסיית מיעוט יהודי במדינה הנשלטת על ידי פלסטין, וזה מה שהדמוגרפיה מעידה. ואין לזה תמיכה בינלאומית. שום דבר. אז ההרגשה האישית שלי היא שהאפשרויות האמיתיות הן 'ישראל השלמה', או ללכת לקראת איזשהו הסדר של שתי מדינות. פעמים רבות טוענים שעכשיו זה בלתי אפשרי בגלל פרויקט ההתנחלות העצום. אולי ואולי לא. אני חושב שאם ארה"ב תתעקש, תחליט להצטרף לשאר העולם בתמיכה בסוג של הסדר שתי מדינות, לא רק רטורית, אלא בפועל, ישראל תעמוד בפני החלטה רצינית מאוד.
צריך להסתכל אחורה ולראות מה הייתה המדיניות הישראלית ב-50 השנים האחרונות. חזור לשנות ה-1970... אז התקבלו ההחלטות הבסיסיות. בשנות ה-1970, מועצת הביטחון של האו"ם דנה בהחלטה הקוראת להקמת שתי מדינות, על הגבול הבינלאומי, אולי כמה שינויים קטנים, אבל הסדר של שתי מדינות שבהן יש הבטחה לזכותה של כל מדינה לחיות בשלום וביטחון בגבולות בטוחים ומוכרים.
ישראל התנגדה בלהט. יצחק רבין, נציג האו"ם, גינה זאת בזעם. ישראל סירבה אפילו להשתתף בישיבות. היא נתמכה על ידי מצרים, ירדן, סוריה, מה שנקרא 'מדינות עימות'. יש שיא בינלאומי ארוך, הצבעות באסיפה הכללית להחלטות דומות, הצבעות כמו 150 מול 3, ארצות הברית, ישראל ומדינות התלויות בארה"ב. ישראל החליטה בשנות ה-1970, היא קיבלה החלטה גורלית לבחור בהרחבה על פני ביטחון. ובכן, זה אומר שישראל הייתה תלויה בביטחונה ובתמיכתה של ארצות הברית. זו המציאה. אם תבחר בהרחבה על פני אבטחה, אתה תלוי במדינה חזקה. אם ארה"ב תשנה את מדיניותה, לישראל יש בחירות קשות לעשות.
אל ג'זירה: אינטלקטואלים מעטים גרמו למחלוקת גדולה יותר ממך. האם יש לך חרטות על אחת מהעמדות שנקטת או לא נקטת הקשורות להסברה שלך?
חומסקי: על שלא לקחת, כן. לא הייתי חוזר בו מאלו שלקחתי, אבל יש הרבה דברים שהייתי צריך לעשות שלא עשיתי. הייתי, בסטנדרטים של ארה"ב, מתנגד מוקדם מאוד למלחמת וייטנאם. הפכתי די פעיל בהתנגדות למלחמה בתחילת שנות ה-1960... אבל זה היה מאוחר מדי. היו צריכים להיות 10 שנים קודם לכן, כאשר ארה"ב החלה לתמוך במאמץ הצרפתי לכבוש מחדש את המושבה הקודמת שלהם, וכשהצרפתים נכשלו, ארה"ב השתלטה עליה, ערערה את הסכמי ז'נבה, הקימה מדינת לקוח בדרום שהרגה 60 [אלף] או 70,000 איש. זה היה הזמן שבו המחאה הייתה צריכה להתחיל. עד לחלק האחרון של שנות ה-1960 לא הייתה אופוזיציה ממש מאורגנת. זה היה פלילי והייתי צריך להתחיל מוקדם יותר, אותו דבר לגבי דברים אחרים.
קח את ישראל, הנושא המוביל בחיי מאז הילדות המוקדמת. התחלתי לדבר בפומבי על האופי הפלילי של מעשיה של ישראל ב-1969 - זה היה צריך להיות הרבה יותר מוקדם. הכרתי את הדיכוי של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. ראיתי את זה ממקור ראשון... בשנת 1953 גרתי בישראל כמה חודשים בקיבוץ, שהיה אז הבסיס להסברה לקהילה הערבית ולקהילה הפלסטינית. ידעתי בקושי מספיק ערבית כדי שאוכל לעקוב אחר השיחה. והלכתי, טיילתי לפעמים עם האיש בקיבוץ שניהל את ההסברה הערבית... יצאתי איתו לכפרים, שמעתי תלונות של תושבי הכפר שהם לא יכולים לחצות את הרחוב לדבר עם אנשים בקיבוץ ידידותי אלא אם כן הם הלכו להילחם כדי לקבל אישור לחצות את הכביש.
יכולתי גם לראות את מעשי הדיכוי ו... העלבת האוכלוסייה היהודית המרוקאית הלא אשכנזית. על כל הדברים האלה היה צריך לדבר. התערבתי רק לאחר מלחמת 67' וישראל יזמה את מדיניות ההתיישבות והפיתוח שלה בשטחים הכבושים, שהתרחבה והובילה למצב הנוכחי. הייתי הרבה יותר מתון בביקורת שלי ומאוחר מדי.
אל-ג'זירה: אברהם ג'ושוע השל, שגם התנגד נחרצות למלחמה בווייטנאם, הגדיר נאווי [נביא] כ"אדם ייסורים שחייו ונפשו מונחים על כף המאזניים במה שהוא אומר, אך היה מסוגל גם לקלוט את אנחתו השקטה של ייסורים אנושיים'. בעוד אחרים חושבים על הקריירה שלך, האם זה יהיה מדויק לתאר את נועם חומסקי כנווי?
חומסקי: מה זה נאווי? זו מילה לא ברורה שמקורה לא ברור. כנראה הלוואה אכדית, אבל אף אחד לא יודע בוודאות. האנשים שנקראו נאוויאן היו די אנלוגיים למה שבימינו אנו יכולים לכנות אינטלקטואלים מתנגדים. הם היו אנשים שגינו את הניתוח הגיאופוליטי, הזהירו שמלכי הרשע מובילים את העם היהודי לאסון, גינו את הפשעים והאכזריות של המלכים, קראו לרחמים על אלמנות ויתומים.
פחות או יותר מגוון הדברים הנקראים דעה אינטלקטואלית מתנגדת, והם זכו ליחס של אינטלקטואלים מתנגדים בדרך כלל - רע. נסע אל המדבר. כָּלוּא. אליהו כונה שונא ישראל כי העז לגנות את מעשי המלך הרשע. ובכן, זה מוכר, יש לו תהודה משלו לאורך ההיסטוריה עד היום. ברור שזה לא לפני 2,500 שנה, [זה] עולם אחר... [אבל] כמה מאפיינים דומים.
Al Jazeera: Is there anything in your home that is a physical souvenir from one of your trips to Israel and Palestine? ומה זה מייצג?
חומסקי: ובכן, יש לי מזכרת פיזית אחת. אספתי אותו במחנה הפליטים קלנדיה בזמן שהמחנה היה תחת עוצר צבאי במהלך האינתיפאדה הראשונה. עם זוג חברים, חברים ישראלים, פלסטינים, הצלחתי לעבור את העוצר הצבאי, דרך כביש אחורי. יכולנו להסתובב קצת במחנה לפני שסיירת ישראלית אספה אותנו. דיבר עם אנשים שהיו נעולים בבתיהם שם, מעבר לגדרות. אכן הרמתי מיכל - אני לא מספיק מומחה צבאי כדי לומר לך מה זה היה, אני מניח שזה היה מיכל גז מדמיע - שהושאר על ידי הכוחות הישראליים שתקפו אותו. אז זו מזכרת אחת, מתקופה לא נעימה.
אל ג'זירה: ומה זה מייצג?
חומסקי: היא מייצגת את הדיכוי הקשה והאכזרי... בשטחים הכבושים כבר למעלה מ-50 שנה, הולך וגובר באלימות ובדיכוי... יש כמעט מדי יום מקרים של אלימות כזו או אחרת, הפחדה, דיכוי... צה"ל צופה, לפעמים משתתף. אתה הולך למקום כמו חברון, זה מזעזע לראות.
ועזה כמובן, הרבה יותר גרועה. הייתי בעזה... בין כמה מהתקיפות הישראליות. זה ... פשע מביש ... יותר משני מיליון אנשים כלואים בעצם. אין מים לשתייה, מערכת האנרגיה, מערכות ביוב שנהרסו באלימות ישראלית. דייגים לא יכולים לצאת יותר מכמה קילומטרים אל מעבר למים הנגועים בשפכים: סירות נשק ישראליות מחזיקים אותם בפנים. זה אחד הפשעים הגדולים של התקופה המודרנית. רמת הגולן. אף אחד אפילו לא מדבר על זה יותר. זה הרגע השתלט תוך הפרה של ההחלטה פה אחד במועצת הביטחון שהפכה טראמפ. כל הדברים האלה הם ישראל הנוכחית.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו