שר החוץ לשעבר ג'יימס בייקר, שהיה שותף בראש ועדה דו-מפלגתית לעיראק, הציע לבוש גרסה נבונה של האימפריאליזם. הוא לא ממש קרא לנסיגה מיידית של חיילי ארה"ב מעיראק, אבל הוא הטיל ספק בסירובו של בוש לדבר עם איראן וסוריה, וציין, "זה לא פייסנות לדבר עם אויביך." (AP , 9 באוקטובר 2006)
בייקר לא צריך להרגיש פגוע כי בוש דחה את החלופה שלו. הנשיא גם סירב לשקול את האפשרות המתחשבת שלנו. ואכן, הבית הלבן שלח בחזרה את המעטפה שלנו ללא פתיחה. ובכן, מכיוון שכלי התקשורת הגדולים דיווחו על תוכן אופציית המדיניות של בייקר, החלטנו לשדר גם את שלנו. אז הנה הטיוטה שלנו לנאום מדיניות החוץ הבא של בוש.
"לניצחון יש אלף אבות, אבל התבוסה היא יתומה", אמר הנשיא ג'ון קנדי בזמן שקיבל את האשמה בפיאסקו מפרץ החזירים. גם אני מקבל את האשמה בפלישה לעיראק והחזקת הטעות הזו בכך שלא ניסח מדיניות קוהרנטית במזרח התיכון שמטרתה לייצב את האזור. בחרתי יועצים שהרגשתי איתם בנוח, אבל לא כאלה שנתנו לי עצות טובות.
הם אמרו לי לומר בנאום מצב האיחוד שלי ב-2002 שעיראק, איראן וצפון קוריאה הן "ציר של רשע". הביטוי הזה רודף אותי עכשיו. המדיניות שלי לא ניצחה את הרוע. אני יכול לומר "תן להם זמן". אבל אני מבין שבניתי "ציר אי-ודאות" מסוכן. צפון קוריאה כנראה ניסתה נשק גרעיני. אני חייב לשאול את עצמי: האם מדיניות הקו הקשה שלי הובילה לאותו אירוע מפחיד?
לא עסקתי בסוריה. במקום זאת, הממשל שלי ניסה להחליש ולבודד את משטרו של הנשיא בשאר אל-אסד - גם לאחר שהוא שיתף איתנו פעולה בחוכמה בלחימה בטרור לאחר ה-9 בספטמבר. הסורים סיפקו מידע מודיעיני חיוני שסייע לסכל מתקפה על צי אמריקאי בבחריין. בספטמבר האחרון הם אף מנעו מתקפה על שגרירות ארה"ב בדמשק. במקום לתגמל את הנשיא אסד, הענשתי אותו ועם חיוך על הפנים חתמתי על חוק האחריות בסוריה.
במאי 2004 חוקקתי סנקציות נגד היצוא הסורי, ניתקתי את היחסים הבנקאיים ואסרתי על טיסות סוריה לארה"ב וממנה. מדוע אף אחד מהיועצים שלי לא הודיע לי שמטוסים סוריים לא טסו לארה"ב מלכתחילה? (חכה לצחוקים) לעזאזל, רציתי ללמד את בשאר לקח לאפשר למורדים מסוריה לזרוע הרס בעיראק.
שנתיים לאחר מכן, ולאחר מלחמת 33 הימים בלבנון והמשך האלימות בעיראק ובשטחים הפלסטיניים, כמה מחברי הממשל שלי לשעבר הטילו ספק בגישתי לסוריה ולבנון. סגן שר החוץ ריצ'רד ארמיטאג' אמר שפתרון "צריך לכלול את איראן וסוריה". חבר המועצה לביטחון לאומי, פלינט לוורט, אמר כי השיחה עם סוריה תגביר את האינטרסים של ארה"ב לטווח ארוך.
במצב השחצני שלי, הייתי מבטל את אלה הטובים לחינם! (מצחקק) אבל לאחר הרהור וסדרה של התייעצויות עם ה', אני רואה שלא הגיוני לאיים על סוריה בסנקציות נוספות, להורות לה כמו ילד שובב להפסיק לתמוך בחמאס ובחיזבאללה. לעזאזל, אפילו שלחנו את הבחור הקנדי-סורי הזה, מאהר אראר, לעבור עינויים שם בדמשק בדיוק בזמן שביקרתי את סוריה על הפרת זכויות אדם. אני מציע את התנצלותי למר אראר.
אני רוצה לומר שאני מצטערת על מה שקונדי אמרה כשהתייחסה למלחמה בלבנון בין ישראל לחיזבאללה כחלק מ"ייסורי הלידה של מזרח תיכון חדש". אפילו כמה מחבריי לשתייה הוותיקים. היה לא נוח עם זה.
להודות בטעויות זה דבר אחד; לעשות שלום זה דבר אחר. After we withdraw our forces and bases from Iraq, which we must do before more American blood gets spilled, I will face the Syria-Israel, Israel-Palestine issue. אפידמיולוגים אמריקאים ועיראקים דיווחו ב-11 באוקטובר כי 655,000 עיראקים מתו מאז מרץ 2003. תוסיפו לכך כמעט 3,000 אמריקאים ואולי 20,000 פצועים וחלקם פצועים מהלכים. עשיתי טעות נוראית. שאלוהים יסלח לי.
אני יודע שאמרתי שוב ושוב שלא נחתוך ונברח. אבל אתם בחוץ מבינים את הסוג הזה של דיבורים מאצ'ואיסטים. העובדות ברורות. עיראק היא מבוי סתום עבורנו. אני רק מקווה שהעיראקים יוכלו לחבר את המפטי דמפטי שוב אחרי שדחפתי אותו מהקיר. אני מבקש גם את סליחתם.
עד עכשיו, אני חושב שזעזעתי את אמריקה. אתה לא מקשיב ל"התוכנית היומית עם ג'ון סטיוארט". זהו ג'ורג' בוש שמדבר על איך הוא יתמוך בהסכם שלום בין ישראל לסוריה לפני שיעזוב את תפקידו. ידידי, ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, אמר שישראל לעולם לא תחזיר את רמת הגולן לסוריה. הנשיא בשאר אל-אסד, לעומת זאת, לא שלל כוח כמוצא אחרון להשבת הגולן.
בראיון ל-BBC באוקטובר, אסד קרא שוב לשלום עם ישראל. אני לא אתעלם מזה. אני מקווה שגם אולמרט לא יתעלם מזה. בניגוד למה שאומרת העיתונות, שאני מנע מישראל לקבל את הפתיחות של סוריה, הרשו לי להבהיר. השלום בין המדינות הללו חייב להתרכז בהחזרת רמת הגולן לסוריה. בתמורה, על דמשק להכיר בישראל ולהבטיח את ביטחונה. פלישות לצד גבול לבנון של ישראל יהפכו לנחלת העבר, שכן סוריה תוודא שחיזבאללה יתנהג. כפי שאמר שר ההגנה הישראלי עמיר פרץ בנאומו ברדיו ב-23 בספטמבר, "ברור לחלוטין שסוריה היא המפתח ליציבות באזור".
אני מכיר היטב את 20,000 המתנחלים החיים כיום ברמת הגולן. הם יקבלו תמורה על שיתוף הפעולה, שנלקח ממכירת נשק מופחתת של ארה"ב לישראל ולמצרים. זה יכין את הקרקע, יום אחד, למזרח תיכון שלם נקי מנשק גרעיני. אבל גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך, התמורה הגדולה יותר או "דיבידנד השלום" כפי שמכנים זאת אותם חוקרים מפוארים, יבואו כאשר ישראל וגם 22 שכנותיה הערביות יחיו זה לצד זה מבלי לחשוש מהצל המעורער והמכוער של מִלחָמָה. תארו לעצמכם נסיעות מוגברות וסחר אזורי, ילדים ערבים וישראלים כבר לא גדלים לשנוא אחד את השני, אלא מכירים זה בזה כשותפים צעירים לשלום ויציבות אזוריים.
לא שכחתי את מצוקתם של הפלסטינים. אני מודה שעיראק הסיחה את דעתי מלהתמקד בהבטחה שלי לתמיכת ארה"ב במדינה פלסטינית בת קיימא, רציפה ועצמאית המבוססת על גבולות המלחמה שלפני 1967. פלסטינים וישראלים שחיים זה לצד זה עם ישראל! היי, זה נשמע טוב. מעמדה של ירושלים, החזרת הפליטים הפלסטינים, מי יקבל כמה מים - לעזאזל, גם הבעיות הגדולות הללו ינוהלו במשא ומתן, לא יטואטאו מתחת לשולחן כמו הסכם אוסלו מ-1993.
למעשה, אני שולח את קונדי בחזרה למזרח התיכון בשבוע הבא כדי לדבר עם כל הצדדים המושפעים - לא רק החבר'ה האמינים שלנו בישראל, מצרים וסעודיה כמו בפעם הקודמת (מה זה עזר!), אלא כדי מנהיג חמאס והסורים. חמאס חייב להכיר בישראל, כפי שאמרתי כל הזמן. אבל ארה"ב חייבת להכיר גם בחמאס, מכיוון שהחבר'ה האלה אכן ניצחו בבחירות חופשיות והוגנות - בדיוק מה שקראתי לו במזרח התיכון. זה לא אומר שאנחנו חייבים להסכים איתם.
לממשל שלי עדיין יש דרך לא ידועה בעיראק, אפגניסטן, איראן וצפון קוריאה. אבל אני כבר לא מעמיד פנים שדיבור נוקשה ואומר שאני נשאר במסלול במזרח התיכון מועיל לאינטרסים של ארה"ב ושומר על ביטחון העם האמריקאי. נכשלתי ואני מקבל את זה. הגיע הזמן לשנות מסלול! היום ניסחתי קריאה לשלום שתדרוש ויתורים גדולים הן מצד ישראל והן מצד מדינות ערב והנהגה אמריקאית בלתי מעורערת לאורך כל הדרך. בשם הציבור האמריקני עייף המלחמה, אני מקבל את האתגר הזה.״ (מחיאות כפיים, אוח ואח, בוז, קולות של אנשים נופלים מהכסאות).
הרופא הבית הלבן שחרר את העניבה של קארל רוב ולקח את הדופק שלו. השירות החשאי נכנס בכוננות גבוהה לחשודים במתנקשים של ליגת ההגנה היהודית. לאחר הנאום, דיק צ'ייני הזמין את בוש לצאת איתו לציד ברווזים.
אם הנשיא יתייחס לגאולה ברצינות, הוא יקבל את העובדה שהוא אחראי לבלאגנים מחרידים מבית ומחוץ. נותרו לו שנתיים לחפש גאולה. האם מישהו חושב שבאמת יש בתוכו את האומץ להודות בטעויות ולהתמודד עם השלכות בפומבי? ואכן, מעטים הפוליטיקאים בשום מקום שהראו חוצפה כזו.
נסה לדמיין את בוש מודה בכישלון? סביר יותר שדשא יצמח על כף היד שלנו!
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו