עד כה, הזעם הפופולרי הגובר לא אתגר את כוח התאגיד. העתיד תלוי בכמה הרוב הגדול מוכן לסבול, והאם הרוב הגדול הזה יציע באופן קולקטיבי תגובה בונה כדי להתמודד עם הבעיות שבליבת המערכת הקפיטליסטית של המדינה של שליטה ושליטה. אם לא, התוצאות עשויות להיות עגומות, כפי שההיסטוריה חושפת בשפע.
שינויים בכוח הגלובלי, מתמשכים או פוטנציאליים, הם נושא תוסס בקרב קובעי מדיניות ומשקיפים. שאלה אחת היא האם (או מתי) סין תעקור את ארצות הברית כשחקן הגלובלי הדומיננטי, אולי יחד עם הודו.
שינוי כזה יחזיר את המערכת העולמית למשהו כמו שהיה לפני הכיבושים האירופיים. הצמיחה הכלכלית בסין ובהודו הייתה מהירה, ומכיוון שדחו את מדיניות הדה-רגולציה הפיננסית של המערב, הם שרדו את המיתון טוב מרובם. בכל זאת עולות שאלות.
מדד סטנדרטי אחד לבריאות חברתית הוא מדד הפיתוח האנושי של האו"ם. נכון לשנת 2008, הודו מדורגת במקום ה-134, מעט מעל קמבודיה ומתחת ללאוס וטג'יקיסטן, בערך היכן שהייתה במשך שנים רבות. סין מדורגת במקום ה-92 עם בליז, קצת מעל ירדן, מתחת לרפובליקה הדומיניקנית ואיראן.
גם בהודו ובסין יש אי שוויון גבוה מאוד, כך שיותר ממיליארד מתושביהן נופלים הרבה יותר נמוך בסולם.
דאגה נוספת היא החוב של ארה"ב. יש החוששים שזה מעמיד את ארה"ב במפחיד מסין. אבל מלבד הפוגה קצרה שהסתיימה בדצמבר, יפן היא מזמן המחזיקה הבינלאומית הגדולה ביותר בחוב ממשלת ארה"ב. בנוסף, מינוף הנושים מוערך יתר על המידה.
במימד אחד - כוח צבאי - ארצות הברית עומדת לבדה. ואובמה קובע שיאים חדשים עם התקציב הצבאי שלו לשנת 2011. כמעט מחצית מהגירעון של ארה"ב נובע מהוצאות צבאיות, שאין לגעת בהן במערכת הפוליטית.
כאשר בוחנים את המגזרים האחרים של כלכלת ארה"ב, זוכה פרס נובל ג'וזף שטיגליץ וכלכלנים אחרים מזהירים שעלינו להיזהר מ"פטישיזם של גירעון". גירעון הוא תמריץ להתאוששות, וניתן להתגבר עליו בכלכלה צומחת, כמו לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהגירעון היה הרבה יותר גרוע.
והגירעון צפוי לגדול, בעיקר בגלל מערכת הבריאות המופרטת חסרת תקנה - גם היא כמעט בלתי ניתנת למגע, הודות ליכולת העסק לגבור על הרצון הציבורי.
עם זאת, מסגרת הדיונים הללו מטעה. המערכת הגלובלית היא לא רק אינטראקציה בין מדינות, שכל אחת רודפת אחר "אינטרס לאומי" המופשט מחלוקת הכוח המקומי. זה כבר מזמן מובן.
אדם סמית' הגיע למסקנה ש"האדריכלים העיקריים" של המדיניות באנגליה היו "סוחרים ויצרנים", שהבטיחו כי האינטרסים שלהם "מטופלים בצורה מוזרה ביותר", אולם ההשפעות "קשות" על אחרים, כולל תושבי אנגליה.
העיקרון של סמית' עדיין מתקיים, אם כי כיום "האדריכלים העיקריים" הם תאגידים רב לאומיים ובמיוחד המוסדות הפיננסיים שחלקם בכלכלה התפוצץ מאז שנות ה-1970.
בארצות הברית ראינו לאחרונה המחשה דרמטית לכוחם של המוסדות הפיננסיים. בבחירות האחרונות לנשיאות הם סיפקו את ליבת המימון של הנשיא אובמה.
כמובן שהם ציפו לקבל תגמול. והם היו - עם חילוץ ה-TARP, ועוד הרבה יותר. קח את גולדמן זאקס, הכלב הבכיר הן בכלכלה והן במערכת הפוליטית. החברה עשתה חיל על ידי מכירת ניירות ערך מגובי משכנתאות ומכשירים פיננסיים מורכבים יותר.
כשהיא מודעת לקלילות של החבילות שהם רוכלות, החברה גם נקטה הימורים עם ענקית הביטוח American International Group (AIG) שההנפקות ייכשלו. כשהמערכת הפיננסית קרסה, AIG ירדה איתה.
אדריכלי המדיניות של גולדמן לא רק הגישו חילוץ לגולדמן עצמו, אלא גם סידרו למשלמי המסים להציל את AIG מפשיטת רגל, ובכך להציל את גולדמן.
עכשיו גולדמן עושה רווחי שיא ומשלם בונוסים שמנים. זה, וקומץ של בנקים אחרים, גדולים וחזקים מאי פעם. הציבור זועם. אנשים יכולים לראות שהבנקים שהיו הסוכנים העיקריים של המשבר מסתדרים כמו שודדים, בעוד שהאוכלוסייה שהצילה אותם עומדת בפני שיעור אבטלה רשמי של כמעט 10 אחוזים, נכון לפברואר. השיעור עולה לכמעט 17 אחוזים כאשר סופרים את כל האמריקאים שרוצים להיות מועסקים באופן מלא.
מביאים את אובמה לעקב
הכעס הפופולרי עורר לבסוף שינוי רטורי מהממשל, שהגיב בהאשמות על בנקאים חמדנים. "לא התמודדתי לתפקיד כדי לעזור לחבורה של בנקאים שמנים בוול סטריט", אמר אובמה ל-60 דקות בדצמבר. סוג זה של רטוריקה לוותה בכמה הצעות מדיניות שהתעשייה הפיננסית לא אוהבת (למשל, חוק וולקר, האוסר על בנקים המקבלים תמיכה ממשלתית לעסוק בפעילות ספקולטיבית שאינה קשורה לפעילות בנקאית בסיסית) והצעות להקמת ארגון עצמאי. סוכנות רגולטורית להגנת הצרכנים.
מכיוון שאובמה היה אמור להיות האיש שלהם בוושינגטון, האדריכלים העיקריים של מדיניות הממשלה בזבזו מעט זמן במתן הוראותיהם: אלא אם כן אובמה יחזור לשורה, הם יעבירו כספים לאופוזיציה הפוליטית. "אם הנשיא לא יהפוך להיות קצת יותר מאוזן ומרכזי בגישתו, אז סביר להניח שהוא יפסיד" את תמיכתה של וול סטריט, אמרה קלי ס. קינג, חברת מועצת המנהלים של קבוצת הלובינג Financial Services Roundtable, לניו יורק. זמנים בתחילת פברואר. עסקי ניירות ערך והשקעות העניקו למפלגה הדמוקרטית שיא של 89 מיליון דולר במהלך הקמפיין ב-2008.
שלושה ימים לאחר מכן, אובמה הודיע לעיתונות שבנקאים הם "חבר'ה" בסדר, ובידל את יושבי ראשם של שני השחקנים הגדולים, ג'יי.פי מורגן צ'ייס וגולדמן סאקס: "אני, כמו רוב העם האמריקני, לא סותר אנשים להצלחה או עושר. זה חלק ממערכת השוק החופשי", אמר הנשיא. (או לפחות "שווקים חופשיים" כפי שמתפרשים על ידי הדוקטרינה הקפיטליסטית של המדינה).
המפנה הזה הוא תמונת מצב חושפנית של המנהג של סמית' בפעולה.
גם אדריכלי המדיניות פועלים בשינוי כוח אמיתי: מכוח העבודה העולמי להון חוצה לאומי.
הכלכלן והמומחה לסין מרטין הארט-לנדסברג חוקר את הדינמיקה במאמר חודשי לאחרונה. סין הפכה למפעל הרכבה למערכת ייצור אזורית. יפן, טייוואן וכלכלות אסיה מתקדמות אחרות מייצאות חלקים ורכיבי היי-טק לסין, אשר מרכיבה ומייצאת את המוצרים המוגמרים.
שלל הכוח
הגירעון הסחר הגובר של ארה"ב מול סין עורר דאגה. פחות בולט הוא שהגירעון הסחר של ארה"ב עם יפן ושאר אסיה ירד בחדות ככל שמערכת הייצור האזורית החדשה הזו מתעצבת. יצרנים אמריקאים הולכים באותו מסלול, ומספקים חלקים ורכיבים לסין להרכבה וייצוא, בעיקר חזרה לארה"ב. עבור המוסדות הפיננסיים, ענקיות הקמעונאות והבעלים והמנהלים של תעשיות ייצור הקשורות קשר הדוק לקשר הכוח הזה, ההתפתחויות הללו הן שליליות.
ומובן היטב. בשנת 2007, ראלף גומורי, ראש קרן אלפרד פ. סלואן, העיד בפני הקונגרס, "בעידן החדש הזה של גלובליזציה, האינטרסים של חברות ומדינות התפצלו. בניגוד לעבר, מה שטוב לתאגידים הגלובליים של אמריקה הוא כבר לא בהכרח טוב לעם האמריקאי".
שקול את IBM. לפי ביזנס וויק, עד סוף 2008, יותר מ-70% מכוח העבודה של יבמ של 400,000 היו בחו"ל. בשנת 2009 יבמ צמצמה את העסקה בארה"ב בעוד 8 אחוזים.
עבור כוח העבודה, התוצאה עשויה להיות "עגומה", בהתאם לעיקרון של סמית', אבל זה בסדר עבור האדריכלים העיקריים של המדיניות. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שכרבע מהמשרות בארה"ב יהיו "מרשות" בתוך שני עשורים, ועבור אותן משרות שנותרו, הביטחון והשכר הגון ירדו בגלל התחרות המוגברת מצד עובדים שהוחלפו.
דפוס זה בא בעקבות 30 שנים של קיפאון או דעיכה עבור הרוב, כאשר עושר נשפך לכיסים מעטים, מה שהוביל למה שהפך כנראה לאי השוויון הגדול ביותר בין בעלי וחסרי השוויון מאז תום העבדות האמריקאית.
בעוד שסין הופכת למפעל ההרכבה ולפלטפורמת הייצוא בעולם, העובדים הסינים סובלים יחד עם שאר כוח העבודה העולמי. זוהי תוצאה לא מפתיעה של מערכת שנועדה לרכז עושר וכוח ולהעמיד אנשים עובדים בתחרות זה עם זה ברחבי העולם.
באופן גלובלי, חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית ירד במדינות רבות - באופן דרמטי בסין, מה שהוביל לתסיסה גוברת באותה חברה מאוד לא שוויונית.
אז יש לנו עוד שינוי משמעותי בכוח הגלובלי: מהאוכלוסייה הכללית לארכיטקטים העיקריים של המערכת הגלובלית, תהליך שנעזר בערעור הדמוקרטיה המתפקדת בארצות הברית ובמדינות אחרות החזקות ביותר בכדור הארץ.
העתיד תלוי בכמה הרוב הגדול מוכן לסבול, והאם הרוב הגדול הזה יציע באופן קולקטיבי תגובה בונה כדי להתמודד עם הבעיות שבליבת המערכת הקפיטליסטית של המדינה של שליטה ושליטה.
אם לא, התוצאות עשויות להיות עגומות, כפי שההיסטוריה חושפת בשפע.
נועם חומסקי הוא פרופסור המכון (בדימוס) ב-MIT. הוא מחברם של ספרים ומאמרים רבים בנושאים בינלאומיים ונושאים חברתיים-פוליטיים, ומשתתף ותיק בתנועות אקטיביסטיות. ספריו האחרונים כוללים: מדינות נכשלות [1], מה שאנחנו אומרים הולך [2] (עם דיוויד ברסמיאן), הגמוניה או הישרדות [3], וחומסקי החיוני [4]. פרשנות זו הופיעה לראשונה בסינדיקט הניו יורק טיימס ב-26 במרץ 2010.