אם היינו בוחרים גבעה למות עליה, זה כנראה לא היה בהגנה על נסיך בריטי.
למען האמת, איננו צריכים לאהוב או לתמוך - ואולי אפילו לסלוח - מהמטרות של הטיה תקשורתית המודגשות בניתוחים שלנו. המטרה שלנו היא פשוט לספק דוגמאות החושפות בצורה הברורה ביותר את הפונקציה התעמולה של התקשורת ה'מיינסטרים'. באופן בלתי נמנע, זה כרוך בהתמקדות שלנו בקוצים בצד של הממסד.
זה לא צריך להיות מפתיע שלמעשה יש הרבה שמפריד בינינו, למשל, הפטריוטי והפרו-מלחמתי העז (בניגוד לפציפיסט) לשעבר של הנחתים האמריקאי ומפקח הנשק סקוט ריטר; מגורו הסלבריטאים השותף לגארדיאן והשחקן ההוליוודי ראסל ברנד; ממנכ"ל מפלגת הלייבור הקלאסי, נושך הלשון, ג'רמי קורבין.
ואם יש לנו בעיות עמוקות עם המדינה המודרנית ככזו – עם התמהיל הרעיל שלה של לאומנות לוחמנית, דת מזויפת ו'צמיחה' תעשייתית מזעזעת באקלים – מה לומר על מדינות המנוהלות כאוליגרכיות סמכותיות, מיליטריות על ידי אנשים כמו סדאם חוסיין, מועמר קדאפי, ולדימיר פוטין ואויבים רשמיים אחרים של המערב?
לעתים רחוקות אנו מדגישים את ההתנגדות הקרבית שלנו למערכות הכוח הללו, לא בגלל שאנחנו "קוויזלינגים" או "מתנצלים" - או משום ש"האויב של האויב שלי הוא ידידי" - אלא משום שכך מזין תעמולה המאפשרת את הרבה יותר קטלני אוליגרכיה צבאית שהיא ארצות הברית האימפריאלית. כפי שציין נועם חומסקי:
"אז כשמתנגדים אמריקאים מבקרים את הזוועות של מדינת אויב כלשהי כמו קובה או וייטנאם, זה לא סוד מה יהיו ההשפעות של הביקורת הזו: היא לא תשפיע על המשטר הקובני, למשל, אבל בהחלט תהיה לעזור לעינויים בוושינגטון ובמיאמי להמשיך ולגרום למסע הסבל שלהם על האוכלוסייה הקובנית [כלומר באמצעות האמברגו בראשות ארה"ב]. ובכן, זה משהו שאני לא חושב שאדם מוסרי ירצה לתרום לו'. (נועם חומסקי, להבין כוח, עיתונות חדשה, 2002, עמ' 287-88)
הרגשות האישיים שלנו לגבי הדוגמאות שאנו מביאים אינן רלוונטיות למקרה שאנו מעלים על ההטיה של התאגיד הממלכתי בינוני. אז כאשר המבקרים שלנו מתעקשים שזה אבסורד עבורנו 'להגן' על הארי, או 'להתנצל' עבורנו כדי לחשוף הטיה תקשורתית כלפי פוטין, הביקורת אינה רלוונטית במקרה הטוב, ובמקרה של פוטין, היפוך מדויק של האמת.
בעוד שאלת המלוכה עשויה להיראות טריוויאלית, היקף הסיקור העצום של העיתונות מצביע על כך לֹא ההשקפה של כוח מבוסס.
מלכות היא לֹא רק על תיירות והסחת דעת הציבור; זה הנושא שבו נפגשים לאומיות, שליטה מעמדית, אי שוויון, מיליטריזם, זיוף דתי מאורגן ומקסום רווחים תאגידיים. כנסייה, מדינה, צבא, תקשורת, עסקים ומשפחת המלוכה כולם תומכים הדדית. זה חושפני לראות כיצד מוקדי הכוח הללו נובעים להגנתו של זה מפני איומים נתפסים.
לא משנה מה נחשוב על סאגת הארי ומייגן מרקל, זה משנה מתי בנו של המלך הנוכחי ואחיו של המלך לעתיד כותב בספרו החדש, 'ספייר':
״האם הכתר מייצר הכנסה תיירותית שמועילה לכולם? כמובן. האם הוא נשען גם על אדמות שהושגו והובטחו כשהמערכת הייתה לא צודקת והעושר נוצר על ידי עובדים מנוצלים ובריוני, סיפוח ומשועבדים? מישהו יכול להכחיש את זה?' (הארי, 'ספייר', פינגווין, גרסת ספר אלקטרוני, 2023, עמ' 322)
ספרו של הארי ראוי ללא ספק כמה תשומת לב, ולו רק להערותיו על המלחמה באפגניסטן שבה היה לוחם:
"כמה מפקדים אמרו לעתים קרובות, בפומבי ובפרטי, שהם חוששים שכל טליבאן נהרג ייצור שלושה נוספים, אז הם היו זהירים במיוחד. לפעמים הרגשנו שהמפקדים צודקים: אנחנו היו ליצור עוד טליבאן'. (עמ' 183)
הוא הוסיף:
"אפגניסטן הייתה מלחמה של טעויות, מלחמה של נזק נלווה עצום - אלפי חפים מפשע שנהרגו ונפגעו, וזה תמיד רדף אותנו".
זהו וידוי משמעותי של חבר ב-3 Regiment Army Air Corp של בריטניה, שהוא גם חמישי בקו הירושה לכס המלכות הבריטי.
העיתונות הבריטית עשתה משחק נהדר של ספירת ההרוגים של הארי של "לוחמי האויב". הוא כתב:
״אז, המספר שלי: עשרים וחמש. זה לא היה מספר שנתן לי סיפוק כלשהו. אבל גם זה לא היה מספר שגרם לי להתבייש. כמובן שהייתי מעדיף שלא יהיה לי את המספר הזה בקורות החיים הצבאיים שלי בראש, אבל באותה מידה גם הייתי מעדיף לחיות בעולם שבו לא היה טליבאן, עולם ללא מלחמה״. (עמ' 184)
In דיווח זה, ה-BBC הפך בחוצפה את האמת של המשמעות המיועדת של הארי:
"בזיכרונותיו, הדוכס מסאסקס מתאר את הרג 25 לוחמי טליבאן באפגניסטן כ"כלי שחמט שהורדו מהלוח".
"הקולונל לשעבר טים קולינס אמר שזה "לא איך אתה מתנהג בצבא".'
במה שחייב להיות ראשון, ה-BBC למעשה ציטט את הטליבאן כתמיכה במריחה שלו:
"בתגובה להערותיו של הנסיך, מנהיג טליבאן בכיר אנס חאקאני צייץ בטוויטר: "מר הארי! אלה שהרגת לא היו כלי שחמט, הם היו בני אדם; היו להם משפחות שחיכו לשובם...
"אני לא מצפה שבית הדין הפלילי הבינלאומי יזמן אותך או שפעילי זכויות האדם יגינו אותך, כי הם חירשים ועיוורים בשבילך".
ה-BBC ציטט שוב את קולינס:
״הוא אכזב מאוד את הצד. אנחנו לא עושים חריצים בקת הרובה. מעולם לא עשינו זאת״.
למעשה, באותו עמוד שהוא חשף שהוא הרג 25 בני אדם באפגניסטן, כתב הארי:
"אז המטרה שלי מהיום שהגעתי הייתה לעולם לא ללכת לישון בספק שעשיתי את הדבר הנכון, שהמטרות שלי היו נכונות, שאני יורה על הטליבאן ורק על הטליבאן, אין אזרחים בקרבת מקום. רציתי לחזור לבריטניה עם כל איברי, אבל יותר מכך, רציתי לחזור הביתה עם מצפוני שלם. מה שאומר להיות מודע למה שאני עושה, ולמה אני עושה את זה, בכל עת״. (עמ' 184)
הארי הדגיש שהוא הוכשר לעשות דה-הומניזציה של לוחמי אויב כ'כלי שחמט' בדיוק כי אחרת זה היה בלתי אפשרי עבורו להרוג אנשים שנתפסו כבני אדם רגילים. במילים אחרות, לא משנה מה נחשוב על הארי ותפקידו המכוער במלחמה הקטסטרופלית הזו, אלו לא המילים של מישהו שמתרברב בקרירות באיסוף קורבנות כ'חריצים בקת הרובה'. באופן משמעותי, מספר ההרוגים הוא ההיבט היחיד בדיון של הארי על אפגניסטן שראינו שנדון בביקורות ובפרשנות.
לזכותו ייאמר שהארי מזלזל על 'ברוני תקשורת', בעיקר מרדוק, אבל גם על 'ג'ונתן הארמסוורת', בן 4, בעל צלילים בלתי אפשריים של דיקנסי.th Viscount Rothermere', בעל השליטה ב-Daily Mail וב-General Trust, קונגלומרט תקשורת הכולל את ה-Daily Mail. הארי כותב:
"בערך בזמן הזה התחלתי לחשוב שמרדוך הוא רשע. לא, תקשיב לזה. התחלתי לדעת שהוא כן. מִמָקוֹר רִאשׁוֹן. ברגע שנרדפת על ידי עושי דברו ברחובות של עיר מודרנית עמוסה, אתה מאבד כל ספק לגבי היכן הם עומדים על הרצף המוסרי הגדול. כל חיי שמעתי בדיחות על הקשרים בין התנהגות לא הולמת מלכותית לבין מאות שנים של התרבות, אבל אז הבנתי: חוסר גיוון גנטי היה כלום בהשוואה להדלקת גז בעיתונות. להתחתן עם בן דוד שלך זה הרבה פחות בעייתי מאשר להפוך למרכז רווח של Murdoch Inc.
״כמובן שלא היה אכפת לי מהפוליטיקה של מרדוק, שהיתה רק מימין לטליבאן. ולא אהבתי את הפגיעה שהוא עשה כל יום לאמת, חילול הקודש שלו בעובדות אובייקטיביות. אכן, לא יכולתי לחשוב על בן אדם אחד בהיסטוריה של 300,000 שנה של המין שגרם יותר נזק לתחושת המציאות הקולקטיבית שלנו.' (עמ' 169)
הארי מעורר את 'הרס והשחתה של העיתונות' (עמ' 201):
"במשך דורות אמרו בריטים בצחוק עקום: אה, טוב, כמובן שהעיתונים שלנו חרא - אבל מה אתה יכול לעשות?" (עמ' 143)
זה לא נועם חומסקי, או אפילו אוון ג'ונס, אלא אלה יש לו הערות משמעותיות המגיעות לקהל המוני מדמות בעלת פרופיל גבוה. אם לא יותר, הם מספקים לכתבים ולעיתונאים בעלי כוונות טובות תירוץ להדגיש את הנושאים המכריעים הללו. אבוי, כפי שנראה, יש מחסור בעיתונות כזו.
תעמולה לא עושה ניואנסים. זה חייב להימסר בוודאות מוחלטת ובזעם מוסרי גבוה. כך, בתוכנית הטלוויזיה Talk שלו, פירס מורגן אמר:
״יש דבר אחד לעשות עם הספר הזה. במקום לקנות את זה ולהרים את הקן הקטן והחמדן שלו, עשה מה שאני הולך לעשות עכשיו - קח את "ספייר" ותזרוק אותו איפה שהוא שייך, לפח.'
ואז מורגן זרק את הספר לפח.
הארי היה ממותגים בוגד'. מהרמה המוסרית, עורך יועץ דיילי מייל, אנדרו פירס, סבר:
יהודה איש קריות בגד בישוע המשיח תמורת שלושים פיסות כסף. הבחור הזה בגד במלכה, באחיו, באביו, בת הזוג לעתיד המלכה עשרות של מיליוני פאונד. הכל עניין של כסף. תחושת הזכאות שלו היא מַדְהִים'.
למרבה השמחה, לדיילי מייל אין מניע פיננסי מלוכלך לסקר ללא סוף את הסיפור של הארי; כפי שנכון לדיווח שלה, לפרשנות ו'סרגל צד של בושה' יותר כללי.
כתב הטור של טיימס, ג'יילס קורן, שהקריירה שלו ללא ספק לא הרוויחה מהעובדה שאביו היה העיתונאי, ההומוריסט ואיש הטלוויזיה של ה-BBC האהוב כל כך, אלן קורן, הגיב:
״הארי הוא אדם מאוד מאוד טיפש. אדם עם מנת משכל בקושי מתפקדת באמצע שנות ה-90, שבחיים האמיתיים לא יוכל למצוא עבודה, או להקים משפחה, או לעשות שום דבר״.
כמו כן, מקרין בחופשיות, נייג'ל פרג', מגיש חדשות GB ומייסד מפלגת הברקזיט, השתולל:
״זה מזעזע בכל רמה. האם אתה יכול לדמיין לזרוק את המשפחה שלך, להרוס את המדינה שלך, להרוס את חבר העמים, להרוס את המורשת של סבתא שלך ... ולעשות הכל בשביל כסף? אני חושב שכל העניין, למען האמת, בזוי״.
איש העסקים וה'אקטיביסט' אדם ברוקס האיר את מצב הרוח:
"[הארי] תינוק מתבכיין, התעורר, בוכה... אני למעשה – זו מילה די חזקה – אבל אני חושב אני שונא, אני שונא הארי על מה שהוא עושה לבריטניה.'
העיתונאי אן ווילסון אפילו שיחק את קלף היטלר:
״אני לא מציע שהוא רע כמו היטלר, אבל זה כמו לקרוא את מיין קאמפף, בכך שהיטלר חושב שהוא גיבור ואתה מניח את הספר בשאט נפש מוחלט. ואתה כן מניח את הספר הזה בשאט נפש מוחלט״.
צופי ה-BBC יזכרו כיצד עבדה ג'ני בונד ככתבת המלוכה הזהירה וההוגנת של ה-BBC במשך 14 שנים. בתגובה לספרו של הארי, ראינו בונד אחר:
״את יודעת, אפשר אולי חושבים שהמוח שלו כל כך מסובך מהטראומה של חייו, ובכן, בגלל שהוא is בטראומה - אממ, ומרוב התרופות שהוא לקח?'
כשכותרות "שמאל-ליברליות" תוקפות
אין זה מפתיע שכותרות הטורים של העיתונות הליברלית התייצבו בשורה כדי לזרוק בוז על היעד הגברי הזה של זעם הממסד, כשם שהן עמדו בתור כדי לזלזל בג'וליאן אסאנג', ג'רמי קורבין, ראסל ברנד ואחרים.
באובזרבר, רייצ'ל קוק מוצהר עצמה מבולבלת מ"ספר שחייב להיות אחד המוזרים ביותר שקראתי אי פעם". זה היה תוצר של "אדם קוצר ראייה, אובססיבי בעצמו, לא אמפתי".
עם הלעג המיני בולט, קוק לעג לאזכור של הארי את ה"חיוט" שלו, ה"דבר" שלו, וכיצד הוא חשף שפעם "עשה פיפי במכנסיים שלו". קוק ציין שהארי בהחלט נכשל במבחן ה-Observer על 'פמיניזם'.
ב"גרדיאן", גם מרינה הייד מרוכז על "מעמד של ברית מילה/פין נגוס כפור של נסיכים שאולי גם היו כתובים בכותרת המשנה It's A Royal Cockout".
הייד לפחות הצליח להזכיר את אפגניסטן:
"במהלך הסכסוך באפגניסטן הוא הרג 25 לוחמי טליבאן מתוך המסוק שלו בסך 50 מיליון דולר, סוג של לוחמה שאפילו מתעבי הטליבאן המחויבים ביותר בינינו תמיד נאלצו להודות שהיא קצת אסימטרית".
זו הייתה התייחסות קודרת בדרך כלל מהייד לקטל בקושי מובן שהטיל המערב על אפגניסטן במשך שני עשורים. האם נתאר את הפצצת האטום של הירושימה כ'קצת אסימטרית'? מה דעתך על ריסוק גטו ורשה על ידי הנאצים? הייד הוסיף:
"אז שוב, הטליבאן ניצח בסופו של דבר..."
שוב, הערה מכוערת וסתמית. פחית כל אחד באפגניסטן נאמר ש'ניצחה' בסוף הפלישה והכיבוש ההרסניים של המערב?
באינדיפנדנט, גם לוסי פאביה הגיב שוב ושוב על 'קטנים', על איך התיאור של הארי על מצב 'איבר מינו הכפור לאחר טיול בקוטב הצפוני מגיע לשיאו בהודאה מוזרה שהוא כיסה אותו באליזבת ארדן וחשב על אמו, שפעם השתמשה בקרם'. אולי הפרשנות המשתמעת היא 'מוזרה'.
מהנוחות של הכיסא המשרדי שלה, פאביה כתבה:
'קטעים על מעללי צבא ומסעות לאפריקה ראויים אבל קצת נפוחים'.
ברור שלא "ראוי" מספיק בשביל פאביה להזכיר את דבריו של הארי על המלחמה באפגניסטן.
כביכול יותר ימינה ב"ספקטרום" התקשורת, כותבת טור לשעבר ב"גרדיאן", האדלי פרימן, כותבת כעת ב"טיימס", מְפוּטָר "הפצע המחלחל המוזר, הקטנוני, הנגרם מעצמו של ספר", מאמץ שהוא "כמו כל כך בחייו המרוכזים בעצמו אך לחלוטין לא מודעים לעצמם של הארי". הערות אירוניות של מישהו שתרם לכמה מעודפי התעמולה הגרועים ביותר של הגרדיאן, ושעלה אפילו גבוה יותר במעלה המדרגות המוסריות חסרות האנוכיות והמודעות לעצמה כדי להפוך, כפי שהארי עשוי לומר, 'מרכז רווח של מרדוק בע"מ'.
הספר, אמר פרימן, הוא "קומי ופתטי". המלט היה השאיפה, השוטה הוא, באופן קורע לב, התוצאה'.
שוב, לעג מיני היה נושא: "חילוף" זיכה את הארי "לעג כללי, כותרות על אפגנים מתים ואיבר מינו הכפור". פרימן ציין שהספר פותר את הסוגיה של 'האם הארי ואחיו נימולים'; היא תוהה בפני הארי בקול רם אם הוא מודע לכך שהספר 'גורם לך להישמע קצת מטומטם'.
אם הפרשנים הללו נאבקו למצוא תחמושת כדי להשפיל את נושאם במלואו, זה מהסיבה שתוארה על ידי אניטה סינג בכתבה המאוזנת יותר. סקירה בטלגרף הימני. כותב כמו בן אדם רגיל, ולא שונא, סינג ציין על הארי:
"כותב הרוחות שלו, JR Moehringer, עשה כאן עבודה טובה מאוד כדי לגרום לנושא שלו להיראות כמו השפוי בסיפור...
״ספייר בנוי היטב וכתוב בצורה שוטפת. הארי יהיה הראשון להודות שמורינגר עשה כאן את ההשתלה הקשה, ואולי פרס רישיון אמנותי כלשהו.'
ואכן, מוהרינגר היה הכותב מאחורי האוטוביוגרפיה המדהימה של אנדרה אגסי, 'פתוח', אז זה לא אמור להפתיע. להארי, אם כן, מגיע לפחות קרדיט על שבחר בסופר רפאים עם הכישרון להפוך את ספרו לקשה יותר למריחה ממה שהיה יכול להיות אחרת.
האם אתה אוהב את אור הזרקורים?
באופן בלתי נמנע, הארי אובחן כסובל מ'נרקיסיזם'. באקספרס, ליאו מקינסטרי הגיב:
״אבל הירידה שלו לפסיכובלבול אמריקאי רק הזינה את הקנאה, הזעם, האגומניה ותחושת הטרוניה שלו. במקום להפוך אותו למאוזן יותר, נראה שהטיפול היה זרז לנרקיסיזם המשתולל שלו״.
אלכסנדר לרמן, עורך הספרים של Spectator World, כתב של:
"הנרקיסיזם הבלתי ייאמן של הסרט התיעודי של הארי ומייגן של נטפליקס"
לפני חג המולד, על רקע שביתות רכבת מתמשכות, המטפל הנודע פירס מורגן חש כי מיק לינץ', המזכיר הכללי של האיגוד הלאומי של עובדי הרכבות, הימאות והתחבורה, סבל מאותה הפרעה:
'מיק "הגרינץ'" לינץ' מתחיל להאמין לשורי*ט המוגזם שלו. אוהב להיות כוכב תקשורת, ולכן אין לו אפס תמריץ לפתור את השביתות, כי זה ימנע ממנו את החמצן בטלוויזיה שהוא משתוקק לו.'
ה-BBC הציג שתי כותרות כמעט זהות בעמוד הבית שלו באותו היום. הראשון:
"חבר האש של האיגוד שהואשם בגניבת חג המולד"
השני, עם תמונה אחרת:
"האש הנאשם בגניבת חג המולד"
מאט פריי מחדשות ערוץ 4 שאל לינץ': 'אתה אוהב את אור הזרקורים?'
לינץ' השיב:
"לא, הוכנסתי לכאן מנסיבות, לא מבחירה שלי... אני רק רוצה להמשיך בעבודה שלי ולהמשיך לנהל את האיגוד שלנו."
We שאל פריי:
'האם *אתה* אוהב את אור הזרקורים, @mattfrei? אתה מתעסק בזה כבר עשרות שנים. אתה נראה מאוד נוח; אתה חייב ליהנות מהרגעים האלה. האם אתה מפנק את הכמיהה שלך לתשומת לב?'
פריי התעלמה מאיתנו, כמובן.
לזכותו ייאמר שלינץ' עשה עבודה אדירה בניטרול מריחות תקשורתיות על ידי חשיפת הטקטיקות של העיתונאים בזמן אמת בפני הצופים. (לִרְאוֹת כאן, כאן ו כאן.)
בשנת 2019, הדיילי מייל הקדיש ארבעה עמודים לג'וליאן אסאנג', דיווח 'נפילתו של נרקיסיסט' שהוצא מ'בתוך המאורה המחורבנת שלו' כדי לבסוף 'לעמוד בצדק'.
גם כשמתווכחים נגד הסגרתו של אסאנג' לארה"ב, המגיש הפוליטי לשעבר של ה-BBC, אנדרו ניל כתב בדיילי מייל ביוני האחרון:
״אסאנג' אינו צלב בשריון נוצץ. הוא פזיז, בעל חיים של אנשים, נרקיסיסטי, "טורף מיני". בלי זהירות מההיגיינה האישית שלו, הוא לעתים קרובות האויב הגרוע ביותר שלו. הוא מאכזב את חבריו ודוחה את בעלי בריתו״.
אם נשים לב, נגלה שאויבי הממסד נמרחים בעצם באותו אופן. לפיכך, ב"סאנדיי טיימס" תיארה קייטי גלאס את ההיפי הבלתי מזיק בעליל, ראסל ברנד, כ"נרקיסיסט אקסהיביציוניסטי אובססיבי לסלבריטאים". (קייטי גלאס, 'המותג האולטימטיבי של מרמיט', סאנדיי טיימס, 22 בספטמבר 2013)
כך, ב"ניו יורקר", ג'פרי טובין גינה המלשן האמיץ אדוארד סנודן בתור 'נרקיסיסט גרנדיוזי שראוי להיות בכלא'. בוב שיפר מ-CBS הגיב:
"אני חושב שמה שיש לנו באדוארד סנודן הוא רק צעיר נרקיסיסטי שהחליט שהוא חכם יותר מכולנו."
גלן גרינוולד, שבניגוד לרוב המבקרים, פגש את סנודן ועבד איתו בצמוד, גם זה בפרספקטיבה עם האלן הרגיל שלו:
"אחד הדברים המצחיקים ביותר לצפייה הוא כיצד מתנצלים ממשלתיים ושרתי תקשורת מונעים מהתנהגות עדר מוחלטת: כולם מאמצים ללא שכל את אותו תסריט ואז פשוט ממשיכים לחזור עליו כי הם רואים אחרים עושים זאת וכמו תוכים, פשוט מחקים מה שהם שומעים... המוני אנשים שלא היה להם מושג מה המשמעות של "נרקיסיזם" בכלל - ושלא ידעו את הדבר הראשון על סנודן - המשיכו לחזור על המילה הזו שוב ושוב כי זו הפכה לקלישאה המשמשת לדמוניזציה שלו.'
עם זאת, מומלץ להיזהר. הבלוג Daily Banter ציין:
"גלן גרינוולד מחפש להפיל את אובמה ולהאכיל את הנרקיסיזם חסר העומק שלו כבר שנים. הוא בדיוק הצליח להשיג את אחת מהמטרות הללו בקלילות...'
ברמה אחת, כל זה אבסורדי. אבל יש נקודה רצינית - בכל פעם כל אדם או קבוצה, בכל מקום, מאיימים על אינטרסים רבי עוצמה בכל דרך שהיא, ניתן לסמוך על התקשורת הארגונית שתשחרר מבול של התעללות רעילה כדי לקדם עוינות ציבורית וכך לנטרל את האיום. זו לא קונספירציה: המערכת בוחרת עבור מנהלים בכירים וגלגלי שיניים זוטרים שפשוט 'מבינים' את מי צריך לשרת, להרגיע ולהשפיל, אם רוצים למקסם את הרווח.
למען האמת, מדובר בסוג של מכונת מריחה בורחת, שמתפקדת כמעט אוטומטית. החדשות הרעות, כמובן, בעידן של קריסת אקלים מתקרבת, היא שהמכונה הזו עושה עבודה מעולה בנטרול קולותיהם של מדעני אקלים מומחים המנסים נואשות להזהיר מפני אסון מתקרב. אותם פיטורים בטוחים, מצחיקים, ארציים, פוגעניים וסתמיים מונעים מהמדענים להישמע ומהציבור להתייחס אליהם ברצינות. זה תלוי בכולנו, גם בתוך המערכת וגם מחוצה לה, לעשות כל שביכולתנו כדי לערער את התעמולה הקטלנית הזו.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו