הגמר חליפין, שנתפס בעדשת המצלמה בין נשיא סין המבקר שי ג'ינפינג לבין מארח ועמיתו הרוסי, ולדימיר פוטין, מסכם את הסכסוך הגיאופוליטי הנוכחי, שעדיין בשלבי תחילתו, בין ארצות הברית ובעלות בריתה המערביות מחד גיסא, לבין רוסיה, סין. ובני בריתם, מצד שני.
שי עזב את הקרמלין בעקבות ביקור בן שלושה ימים שניתן לתאר רק כהיסטורי. "מגיע שינוי שלא קרה כבר 100 שנה ואנחנו מניעים את השינוי הזה ביחד", שי אמר תוך כדי לחיצת ידו של פוטין.
"אני מסכים," ענה פוטין בעודו אוחז בזרועו של שי. "בבקשה תשמור על עצמך, חבר יקר," הוא הוסיף.
תוך זמן קצר, המדיה החברתית התפוצצה על ידי שיתוף הסצנה הזו שוב ושוב. אנליסטים של כלי תקשורת מערביים נכנסו להילוך מוגזם, בניסיון להבין מה משמעות המילים הבודדות הללו.
"זה חלק מהשינוי שמגיע, שהם ינהגו ביחד?" איאן וויליאמסון העלה את השאלה ב- צופה. למרות שהוא לא הציע תשובה ישירה, הוא רמז לאחת: "זהו סיכוי מצמרר, שהמערב צריך להיות מוכן אליו".
ההצהרה של שי נאמרה, כמובן, בתכנון. המשמעות היא שהקשרים החזקים של סין-רוסית, ואחדות עתידית אפשרית, אינם תוצאה של אינטרסים גיאופוליטיים מיידיים הנובעים ממלחמת אוקראינה, או תגובה לפרובוקציות של ארה"ב בטייוואן. עוד לפני מלחמת אוקראינה החל בפברואר 2022, עדויות רבות הצביעו על העובדה שהמטרה של רוסיה וסין כמעט לא הייתה זמנית או אימפולסיבית. אכן, זה עובר עמוק.
עצם שפת הרב-קוטביות הגדירה את השיח של שתי המדינות במשך שנים, שיח שנבע ברובו מחוסר שביעות הרצון של שתי המדינות מהמיליטריזם האמריקאי מהמזרח התיכון ועד דרום מזרח אסיה; התסכול שלהם מטקטיקת הבריונות של וושינגטון בכל פעם שמתעוררת אי הסכמה, בין אם זה במסחר או בתיחום גבולות; השפה המענישה; האיומים הקבועים; ההתרחבות הצבאית של נאט"ו ועוד הרבה יותר.
חודש אחד לפני המלחמה, התווכחתי עם שותפתי לכותבת, רומנה רובאו, שגם רוסיה וגם סין עשויות להיות על סף אחדות כלשהי. זֶה מסקנה צויר על סמך ניתוח שיח פשוט של השפה הרשמית הנובעת משתי הבירות והעמקת היחסים בפועל.
בזמנו כתבנו,
"איזושהי ברית כבר נוצרת בין סין לרוסיה. העובדה שהעם הסיני שם לב לכך ותומך בדחיפה של ממשלתו לקראת אינטגרציה גדולה יותר – פוליטית, כלכלית וגיאו-אסטרטגית – בין בייג'ין למוסקבה, מצביעה על כך שהברית הבלתי פורמלית והרשמית היא אסטרטגיה ארוכת טווח עבור שתי המדינות". .
גם אז, כמו אנליסטים אחרים, לא ציפינו שאפשרות כזו תתממש כל כך מהר. מלחמת אוקראינה, כשלעצמה, לא העידה על כך שמוסקבה ובייג'ין יתקרבו. במקום זאת, התגובה של וושינגטון, המאיימת והמשפילה את סין, היא שעשתה את רוב העבודה. ה לְבַקֵר על ידי יו"ר בית ארה"ב דאז, ננסי פלוסי, לטייוואן באוגוסט 2022 היה אסון דיפלומטי. היא לא הותירה לבייג'ינג ברירה אלא להסלים ולחזק את קשריה עם רוסיה, בתקווה שהאחרונה תעשה זאת. לְחַזֵק נוכחותו הימית בים יפן. למעשה, זה היה המצב.
אבל ההתייחסות "100 שנים" של שי מספרת על סיפור גיאופוליטי גדול בהרבה ממה שכל אחד מאיתנו ציפה. בעוד וושינגטון ממשיכה לנהל מדיניות אגרסיבית - כאשר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מעדיף את רוסיה ואויביו הרפובליקניים מתעדפים את סין כאויבה העיקרי של ארה"ב - שתי הענקיות האסיאתיות נאלצות כעת להתמזג ליחידה פוליטית אחת מאוחדת, עם שיח פוליטי משותף.
"חתמנו על הצהרה על העמקת השותפות האסטרטגית והקשרים הבילטרליים שנכנסים לעידן חדש", שי אמר בהצהרה הסופית שלו.
זה 'ידידות ללא גבולותזה אפשרי כעת יותר מאי פעם, מכיוון שאף אחת מהמדינות אינה מוגבלת על ידי גבולות אידיאולוגיים או תחרות. יתרה מכך, שניהם להוטים לשים קץ להגמוניה העולמית של ארה"ב, לא רק באזור אסיה והאוקיינוס השקט, אלא באפריקה, המזרח התיכון ובסופו של דבר גם ברחבי העולם.
ביום הראשון לביקורו של שי במוסקבה, נשיא רוסיה פוטין הנפיק צו שבו הוא מחיק חובות של מדינות אפריקה בשווי של יותר מ-20 מיליארד דולר. יתר על כן, הוא מוּבטָח שרוסיה "מוכנה לספק את כל הנפח שנשלח בזמן האחרון למדינות אפריקאיות הדורשות זאת במיוחד, מרוסיה ללא תשלום...", במידה ומוסקבה תחליט "לא להאריך את עסקת (התבואה) בשישים יום".
עבור שתי המדינות, אפריקה היא בעלת ברית מרכזית בסכסוך העולמי הקרוב. גם המזרח התיכון חיוני. ההסכם האחרון, שנורמל את הקשרים בין איראן וסעודיה הוא מרעיד אדמה, לא רק בגלל שהוא מסיים שבע שנים של איבה וסכסוך, אלא בגלל שהבורר היה לא אחר מאשר סין עצמה. בייג'ינג היא כעת מתווך שלום במזרח התיכון עצמו, שנשלט על ידי הדיפלומטיה האמריקאית הכושלת במשך עשרות שנים.
מה זה אומר עבור הפלסטינים נותר לראות, שכן יותר מדי משתנים עדיין פועלים. אבל כדי שהשינויים הגלובליים הללו ישרתו את האינטרסים הפלסטינים בכל דרך שהיא, ההנהגה הנוכחית, או הנהגה חדשה, תצטרך להתנתק לאט מהסתמכותה על מסמכים ואישורים מערביים, ובתמיכתם של בעלי ברית ערבים ואפריקאים, לאמץ אסטרטגיה פוליטית שונה.
ממשלת ארה"ב, לעומת זאת, ממשיכה לקרוא את המצב כולו בהקשר המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. מזכיר המדינה האמריקני אנטוני בלינקן הגיב למסעו של שי למוסקבה על ידי אמר כי "לא צריך שולל את העולם בכל מהלך טקטי של רוסיה, בתמיכת סין או כל מדינה אחרת, להקפיא את המלחמה (באוקראינה) בתנאים שלה". זה די מוזר, אבל גם אומר שהדחייה המוחלטת של הקריאה הפוטנציאלית להפסקת אש נעשתה על ידי וושינגטון, לא קייב.
הביקור של שי, לעומת זאת, הוא באמת היסטורי ממובן גיאופוליטי. זה דומה בהיקפו ובהשלכות אפשריות לזה של נשיא ארה"ב לשעבר ריצ'רד ניקסון לְבַקֵר לבייג'ינג, שתרמה להידרדרות הקשרים בין ברית המועצות לסין תחת היו"ר מאו דזה-דונג.
היחסים המשופרים בין סין לארה"ב אז עזרו לוושינגטון להרחיב עוד יותר את הדומיננטיות הגלובלית שלה, תוך העמדת ברית המועצות במגננה. השאר הוא היסטוריה, כזו שהייתה גדושה ביריבות גיאו-אסטרטגית ומחלוקות באסיה, ולכן, בסופו של דבר, עלייתה של ארה"ב כמעצמה הבלתי מעורערת באזור זה.
ביקורו של ניקסון בבייג'ין היה מְתוּאָר על ידי השגריר דאז ניקולס פלאט בתור "השבוע ששינה את העולם". אם לשפוט את האמירה הזו מנקודת מבט אמריקאית על העולם, פלאט צדק למעשה בהערכתו. עם זאת, נראה שהעולם משתנה בחזרה. למרות שלקח 51 שנים עד שהמהפך הזה התרחש, ההשלכות צפויות להיות מרעישות, בלשון המעטה.
אזורים שנשלטים זה מכבר על ידי ארה"ב ובעלות בריתה המערביות, כמו המזרח התיכון ואפריקה, מעבדים את כל השינויים וההזדמנויות הפוטנציאליות הללו. אם השינוי הגיאופוליטי הזה יימשך, העולם ימצא את עצמו, שוב, מחולק למחנות. למרות שמוקדם מדי לקבוע, בכל מידה של ודאות, את המנצחים והמפסידים של התצורה החדשה הזו, זה הכי בטוח שעולם הנשלט על ידי ארה"ב-מערב אינו אפשרי עוד.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו