אלה שמזהירים את ההתנגדות הפלסטינית, חמושה או אחרת, מבינים מעט את ההשלכות הפסיכולוגיות של ההתנגדות, כגון תחושת העצמה קולקטיבית, כבוד ותקווה.
אבל התנגדות היא לא רק רובה, משגר רקטות. האחרונים הם רק ביטוי אחד בהתנגדות, ואם לא מגובים בתמיכה עממית חזקה, אין להם השפעה רבה.
ואכן, כל צורות ההתנגדות בת-קיימא צריכות להיות מושרשות בתרבות, מה שעוזר לה לייצר משמעויות חדשות, לאורך זמן.
במקרה של המאבק הפלסטיני, מושג ההתנגדות הוא רב-צדדי ומוטמע בחוזקה בנפש הקולקטיבית של דורות של פלסטינים, מה שמאפשר לה להתעלות על הגבולות האידיאולוגיים והפוליטיים של פלגים וקבוצות פוליטיות.
למרות שהסמלים של התנגדות זו - למשל, הכופה, הדגל, המפה והמפתח - הם חלק מהדור הזה של משמעויות, הם רק מסמנים של רעיונות, אמונות וערכים שהם באמת עמוקים.
לא משנה כמה ניסתה ישראל להכפיש, לאסור או לשחזר את הסמלים הללו, היא נכשלה ותמשיך להיכשל.
בתחילת שנות ה-2000, למשל, מעצבי אופנה ישראלים נוצר מה שאמור היה להיות קופיות ישראליות. הצעיפים הישראלים, מרחוק, נראו דומים לצעיפים המסורתיים הפלסטינים, אלא שהם היו ברובם כחולים. במבט מקרוב אפשר יהיה לפענח שההעתק הישראלי של הסמל הלאומי הפלסטיני הוא לרוב מניפולציה חכמה של מגן דוד.
זה יכול בקלות להיות מסווג תחת הדגל של ניכוס תרבותי. למעשה, זה הרבה יותר מורכב.
הפלסטינים לא המציאו את הקופיה, או אפילו, אחד ממטפחות הצוואר או אפילו הראש הנפוצות ביותר ברחבי המזרח התיכון. אבל מה שהם עשו זה שהם לקחו בעלות על הכופה, והעניקו לו משמעויות עמוקות יותר - מחלוקת, מהפכה, אחדות.
בולטת הכופה נכפתה בחלקה על ידי פעולותיה והגבלותיה של ישראל עצמה.
לאחר שכבשה את שארית פלסטין ההיסטורית, דהיינו מזרח ירושלים, הגדה המערבית ועזה, ישראל אסרה מיד את הדגל הפלסטיני. האיסור הזה היה חלק ממסע מגביל גדול בהרבה שמטרתו למנוע מפלסטינים להביע את שאיפותיהם הפוליטיות, גם אם סמליות.
מה שהממשל הצבאי הישראלי לא יכול היה למנוע הוא השימוש בכאפייה, שהייתה מרכיב עיקרי בכל בית פלסטיני. לאחר מכן, הכופה הפכה במהרה לסמל החדש של הלאום וההתנגדות הפלסטינית, ולעתים אף החליפה את הדגל האסור כעת.
ההיסטוריה של הכופה חוזרת לשנים רבות לפני הנכבה, הטיהור האתני של ארץ ישראל ההיסטורית על ידי מיליציות ציוניות בשנים 1947-48.
למעשה, אם רוצים לבחון מרד כלשהו בהיסטוריה המודרנית של פלסטין, מהשביתה הפלסטינית והמרד של 1936-39 ועד להתנגדות הפלסטינית בזמן הנכבה, ועד לתנועת פדאיין בתחילת שנות החמישים, כל הדרך עד היום, לקאפייה יש מומלצים בולט ככל הנראה כסמל הפלסטיני החשוב ביותר.
עם זאת, עלייתה האמיתית של הכופה כסמל הסולידריות העולמית עם פלסטין והפלסטינים לא הפכה לתופעה בינלאומית באמת עד האינתיפאדה הראשונה ב-1987. זה היה אז שהעולם צפה ביראת כבוד בדור מוכשר החמוש רק בסלעים. הצבא הישראלי המצויד היטב.
שני סוגי סמלים
ראוי לציין שכאשר אנו מדברים על ה'סמליות' של סמלים תרבותיים פלסטיניים, וכדי להתמודד עם סמלים תרבותיים ישראלים, אנו מתייחסים לשני סוגים של סמלים: אחד שעמוס בייצוגים לא מוחשיים, אם כי מובהקים – למשל, האבטיח. – ועוד אחד עם ייצוגים מוחשיים ותוצאתיים – למשל מסגד אל-אקצא. מסגד אל-אקצא הוא סמל לרוחניות, היסטוריה, לאומיות פלסטינית, וגם מבנה פיזי ממשי שנמצא בעיר פלסטינית כבושה, אל-קודס, מזרח ירושלים. במשך שנים ארוכות תפסה ישראל את המסגד בבהלה, ומתנגדת לטענה הפלסטינית בטענה שמתחת לאקצא שוכנות חורבות בית המקדש היהודי, שתקומתו חיונית לרוחניות וטיהור היהודים.
לכן, אל-אקצא אינו יכול להיחשב כסמל בלבד, המשמש תפקיד של נציגות פוליטית. להיפך, היא גדלה מבחינת יבוא ונושאת משמעות הרבה יותר עמוקה במאבק הפלסטיני. לא יהיה זה מוגזם לטעון כי הישרדותו של אל-אקצא קשורה כעת ישירות לעצם הישרדותו של העם הפלסטיני כאומה.
לדברי הבלשן השוויצרי הנודע פרננד דה סוסיר, כל סימן או סמל הם מורכב של 'מסמן', כלומר הצורה שהסימן לובש, וה'מסומן', המושג שהוא מייצג.
לדוגמה, למרות שמפה מקובלת להגדיר כייצוג גיאוגרפי של אזור או טריטוריה שרק מציגה מאפיינים פיזיים ומאפיינים מסוימים של המקום, היא יכולה לקבל 'מסומן' אחר כאשר השטח או הקרקע המדוברים הם כבושים. , כמו פלסטין. לכן, הייצוג הפיזי של גבולות פלסטין הפך עם הזמן לסמל רב עוצמה, המשקף את העוול שנגרם לעם הפלסטיני לאורך ההיסטוריה.
אותו תהליך הוחל על המפתחות השייכים לאותם פליטים ממש, קורבנות הטיהור האתני של ישראל בפלסטין. ההבדל היחיד הוא שבזמן שהכפרים היו קיימים, אז חדלו להתקיים, המפתח היה קיים כאובייקט פיזי, לפני ואחרי הנכבה. הבית והדלת, אולי, נעלמו, אבל יש מפתח פיזי שעדיין, באופן סמלי, פותח את הדיכוטומיה של העבר, בתקווה, יום אחד, לשקם גם את הדלת ואת הבית.
לאור זאת, קטע האדמה המשתרע מנהר הירדן ועד לים התיכון חדל להיות רק חול, מים, דשא ואבנים, והפך לייצוג של משהו אחר לגמרי.
יש לציין שהסיסמה 'מהנהר אל הים' אינה מתייחסת לטופוגרפיה ממשית או לפוליטיקה. הוא מבוסס על ההבנה שאירוע היסטורי משבש גרם לא מעט עוול, כאב ופגיעה בפלסטין ההיסטורית. התמודדות עם עוול זה לא ניתנת לפילוח, והיא חייבת להתבצע באמצעות תהליך בריא שיאפשר לארץ, אך חשוב מכך, לתושבי הארץ הילידים, להחזיר את כבודם, זכויותיהם וחירותם.
אבטיחים ומשולשים אדומים
כמה סמלים, למרות שהופעלו עוד לפני תחילת מבצע שיטפון אל-אקצא, הפכו פופולריים הרבה יותר לאחר ה-7 באוקטובר. האבטיח, למשל, שימש שוב ושוב לאורך ההיסטוריה המודרנית של פלסטין, במיוחד כאשר ישראל אסרה את הבעלות על הבעלות. או הצגת דגל פלסטין. הפרי עצמו, מלבד היותו סמל לעושר של ארץ ישראל, מציג גם את אותם צבעי הדגל: שחור, אדום, לבן וירוק.
סמל קשור נוסף הוא המשולש האדום. משולש אדום קטן החל להופיע ככלי פונקציונלי בסרטונים שהופקו על ידי גדודי אלקסאם, רק כדי להצביע על יעד צבאי ישראלי ספציפי לפני שנפגע על ידי פגז יאסין 105 או פגז RPJ, או כל אחר.
עם זאת, עם הזמן, המשולש האדום החל לקבל משמעות חדשה, ללא קשר אם הוא נועד על ידי מי שעיצבו את סרטוני הקסאמים, או לא.
המשולש האדום, כסמל, היה קשור, על ידי אחדים, לדגל פלסטין, במיוחד למשולש האדום משמאל, הממוקם מעל הצבע הלבן, בין שחור לירוק. למען האמת, אין חשיבות למקורותיו של המשולש הקטן והאדום. כמו סמלים פלסטינים אחרים, גם לו יש כוח יצירתי לצבור משמעויות חדשות לאורך זמן.
תרבות ותרבות נגד
כמו 'הקופיה הישראלית', ישראל ניסתה להתנגד לתרבות הפלסטינית. הם עשו זאת בעיקר על ידי הגשת חוקים שיאסור על פלסטינים לתקשר או לאמץ את הסמלים התרבותיים שלהם.
טקטיקה נוספת שבה השתמשה ישראל הייתה תביעת סמלים פלסטינים כאילו הם שלהם. זה די נפוץ בבגדים, אוכל ומוזיקה. כשישראל אירחה את תחרות היופי מיס יוניברס, בשנת 2021, המתמודדים היו משימות לעיר הערבית הבדואית רהט. מכיוון שברור שלא היו מודעים לכך שהתרבות הבדואית, על הבגדים הרקומים, האוכל, המוזיקה והביטויים התרבותיים הרבים שלה, היא תרבות ערבית פלסטינית ייחודית, תחרויות יופי יצאו לרשתות החברתיות כדי להביע את התרגשותן מהיותן חלק מ"יום בחייו של בדואי ", עם ההאשטאג #ביקור_ישראל.
פרקים כאלה עשויים להדגיש את מידת ההונאה מצד ישראל, אבל גם לחשוף במידה רבה את תחושת הנחיתות התרבותית של ישראל. בחינה מהירה של סמלים ישראלים, בין אם זה הדגל עם מגן דוד, אריה יהודה או מלחמה לאומית שירים, כמו חרבו דרבו, נדמה שהם מופקים במידה רבה מהתייחסויות מקראיות, ומגבורות דתיות שהיו קיימות עוד לפני קיומה של ישראל עצמה.
ובעוד שסמלים פלסטינים משקפים את רצונם של הפלסטינים לחזור לארץ אבותיהם, ולתבוע בחזרה את הזכויות והצדק שנמנעו מהם זה מכבר, נראה שהסמלים הישראלים רק טוענים טענות - עתיקות, דתיות, בלתי ניתנות לאימות. אם זה משקף משהו, זה אומר לנו שלמרות כמעט מאה שנים של קולוניאליזם ציוני, ו-75 שנות קיום רשמי כמדינה, ישראל לא הצליחה להתחבר לארץ פלסטין, לתרבויות המזרח התיכון, שלא לדבר על לחצוב לעצמה מקום בהיסטוריה שטרם נכתבה של האזור, היסטוריה שבוודאי תיכתב על ידי ילידי הארץ ההיא, העם הפלסטיני.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו