המרחק בין עזה לנמיביה נמדד באלפי קילומטרים. אבל המרחק ההיסטורי קרוב הרבה יותר. זו בדיוק הסיבה שנמיביה הייתה אחת המדינות הראשונות שלקחו א עמדה נחרצת נגד רצח העם הישראלי בעזה.
נמיביה הייתה התיישבו על ידי הגרמנים ב-1884, בעוד הבריטים התיישבו ארץ ישראל בשנות ה-1920, מסירת השטח לידי המתיישבים הציונים ב-1948.
אף על פי שהמרקם האתני והדתי של פלסטין ונמיביה שונים, החוויות ההיסטוריות דומות.
עם זאת, קל להניח שההיסטוריה שמאחדת מדינות רבות בדרום הגלובלי היא רק של ניצול וקורבנות מערבית. זו גם היסטוריה של מאבק והתנגדות קולקטיבית.
נמיביה הייתה מיושבת מאז התקופה הפרהיסטורית. היסטוריה שורשית זו אפשרה לנמיבים, במהלך אלפי שנים, לבסס תחושת שייכות לארץ ואחד לשני, דבר שהגרמנים לא הבינו או העריכו.
כשהגרמנים התיישבו בנמיביה, והעניקו לה את השם 'דרום מערב אפריקה הגרמנית', הם עשו מה שכל שאר הקולוניאליסטים המערביים עשו, מפלסטין ועד דרום אפריקה ועד אלג'יריה, כמעט לכל מדינות הדרום העולמיות. הם ניסו לפלג את האנשים, ניצלו את משאביו וטבחו באלה שהתנגדו.
אמנם מדינה עם אוכלוסייה קטנה, נמיבים התנגד המתיישבים שלהם, וכתוצאה מכך ההחלטה הגרמנית פשוט לְהַשְׁמִיד הילידים, ממש הורגים את רוב האוכלוסייה.
מאז תחילת רצח העם הישראלי בעזה, נמיביה ענה קריאת הסולידריות עם הפלסטינים, יחד עם מדינות רבות באפריקה ודרום אמריקה, כולל קולומביה, ניקרגואה, קובה, דרום אפריקה, ברזיל, סין ועוד רבות אחרות.
אף על פי שאינטרסציונליות היא תפיסה ידועה מאוד באקדמיה המערבית, אין צורך בתיאוריה אקדמית כדי שמדינות מדוכאות ומושבות בדרום הגלובלי יפגינו סולידריות זו עם זו.
אז כשנמיביה נקטה עמדה נחרצת נגד הצבא הגדול בישראל תומך באירופה – גרמניה – היא עשתה זאת בהתבסס על המודעות המוחלטת של נמיביה להיסטוריה שלה.
רצח העם הגרמני של אנשי נאמה והירו (1904-1907), הוא ידוע בתור "רצח העם הראשון של המאה ה-20". רצח העם הישראלי המתמשך בעזה הוא רצח העם הראשון של המאה ה-21. האחדות בין פלסטין לנמיביה מתבססת כעת באמצעות סבל הדדי.
אבל לא נמיביה היא שפתחה בתיק המשפטי נגד גרמניה בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), אלא, ניקרגואה, מדינה במרכז אמריקה שנמצאת גם היא במרחק אלפי קילומטרים מפלסטין ומנמיביה.
המקרה של ניקרגואה מאשים גרמניה על הפרת "האמנה למניעת וענישה של פשע רצח עם". היא רואה בצדק את גרמניה כשותפה ברצח העם המתמשך של הפלסטינים.
האשמה זו לבדה צריכה להפחיד את העם הגרמני, למעשה את העולם כולו, שכן גרמניה מזוהה עם רצח עם מימיה הראשונים כמעצמה קולוניאלית. הפשע הנורא של השואה, והרג המוני אחר שביצעה ממשלת גרמניה נגד יהודים וקבוצות מיעוטים אחרות באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא המשך לפשעים גרמנים אחרים שבוצעו נגד אפריקאים, עשרות שנים קודם לכן.
הניתוח האופייני מדוע גרמניה ממשיכה לתמוך בישראל מוסבר על סמך אשמה גרמנית על השואה. אולם הסבר זה בחלקו לא הגיוני ובחלקו שגוי.
לא הגיוני, כי אם גרמניה אכן הפנימה אשמה כלשהי מהרציחות ההמוניות הקודמות שלה, אין זה הגיוני שברלין תוסיף עוד אשמה בכך שתאפשר לשחוט פלסטינים בהמוניהם. אם אכן קיימת אשמה, היא לא אמיתית.
ושגוי, כי הוא מתעלם לחלוטין מרצח העם הגרמני בנמיביה. למעשה, זה לקח לממשלת גרמניה עד 2021 הודה הטבח הנורא במדינה האפריקנית הענייה ההיא, שהסכים בסופו של דבר לשלם רק מיליארד יורו ב'סיוע קהילתי', שיוקצה במהלך שלושה עשורים.
תמיכת ממשלת גרמניה במלחמה הישראלית בעזה אינה מונעת מאשמה, אלא מפרדיגמת כוח השולטת ביחסים בין המדינות הקולוניאליות. מדינות רבות בדרום הגלובלי מבינות היטב את ההיגיון הזה, ובכך את הסולידריות הגוברת עם פלסטין.
האכזריות הישראלית בעזה, אבל גם הסומוד הפלסטיני, החוסן וההתנגדות, מהווים השראה לדרום הגלובלי להשיב לעצמו את מרכזיותו במאבקי שחרור אנטי-קולוניאליים.
המהפכה בתפיסת הדרום הגלובלי - שהגיעה לשיאה בתיק של דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי, וגם התביעה של ניקרגואה נגד גרמניה - מעידה שהשינוי אינו תוצאה של תגובה רגשית קולקטיבית. במקום זאת, זה חלק בלתי נפרד מהיחסים המשתנים בין הדרום הגלובלי לצפון הגלובלי.
אפריקה עוברת תהליך של ארגון מחדש גיאופוליטי כבר שנים. האנטי-צרפתים מרידות במערב אפריקה, דרישת עצמאות אמיתית מהאדונים הקולוניאליים לשעבר של היבשת, בנוסף לתחרות הגיאופוליטית העזה - הכוללת את רוסיה, סין ואחרות - הם כולם סימנים של זמנים משתנים.
ועם הסידור המהיר הזה, נוצרים שיח פוליטי חדש ורטוריקה פופולרית, המתבטאים לרוב בשפה המהפכנית. בוקע מניז'ר, בורקינה פאסו, מאלי ואחרות.
אבל השינוי לא מתרחש בחזית הרטורית בלבד. ה לעלות של BRICS כפלטפורמה חדשה וחזקה לאינטגרציה כלכלית בין אסיה לשאר הדרום הגלובלי פתחה את האפשרות שחלופות למוסדות פיננסיים ופוליטיים מערביים אפשריות מאוד.
בשנת 2023, זה היה גילה שמדינות BRICS מחזיקות כעת ב-32% מסך התמ"ג העולמי, לעומת 30% שבידי מדינות ה-G7. יש לכך ערך פוליטי רב מכיוון שארבעה מתוך חמשת המייסדים המקוריים של BRICS הם תומכים חזקים ולא מתנצלים של הפלסטינים.
בעוד דרום אפריקה דוגלת בחזית המשפטית נגד ישראל, רוסיה וסין נאבקות בארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם כדי להקים הפסקת אש. שגריר בייג'ינג בהאג הרחיק לכת הגנה המאבק המזוין הפלסטיני כלגיטימי לפי החוק הבינלאומי.
כעת, כשהדינמיקה העולמית פועלת לטובת הפלסטינים, הגיע הזמן שהמאבק הפלסטיני יחזור לחיבוק הדרום הגלובלי, שבו היסטוריות משותפות תמיד ישמשו בסיס לסולידריות משמעותית.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו