השיח המערבי על הנסיבות שמאחורי הקמת ארגון האמנה הצפון-אטלנטית (NATO), לפני 75 שנה, כמעט ולא משכנע.
עם זאת, יש לבחון את השיח הפשוט מדי הזה כדי שהדעיכה הנוכחית של הארגון תוערכת מעבר לפוליטיקה המשרתת את עצמה של חברי נאט"ו.
ההיסטוריה מתעדת עמוד ממשרד החוץ האמריקאי מדבר על המצאת נאט"ו בשפה המתאימה לספר היסטוריה של תיכון בארה"ב.
"לאחר הרס מלחמת העולם השנייה, מדינות אירופה נאבקו לבנות מחדש את כלכלותיהן ולהבטיח את ביטחונן", נכתב, מה שאילץ את ארה"ב לפעול: "(שילוב) אירופה כחיונית למניעת התפשטות קומוניסטית ברחבי היבשת."
זהו ההיגיון הטיפוסי של הדוקטרינה המוקדמת של נאט"ו. ניתן להסיק זאת מרוב ההצהרות של מדינות מערביות שהקימו וממשיכות לשלוט בארגון.
השפה נעה בין שיח ידידותי – למשל של הארי טרומן הפניה לנאט"ו כ'מעשה שכנות' - ומאיים, גם השפה הקשוחה של טרומן נגד "אלה שעלולים לטפח את הרעיון הפלילי של יציאה למלחמה".
המציאות, לעומת זאת, נותרה שונה בתכלית.
ואכן, ארה"ב אכן יצאה חזקה הרבה יותר, צבאית וכלכלית לאחר מלחמת העולם השנייה. זה בא לידי ביטוי בתוכנית מרשל, 'תוכנית הבראה כלכלית', שהייתה מעשה אסטרטגי ולא צדקה. זה הנדס את ההתאוששות הכלכלית של מדינות נבחרות שיהפכו לבעלות בריתה העולמיות של ארה"ב במשך עשרות שנים קדימה.
עם הקמתה, מזכיר המדינה הקנדי דאז, לסטר פירסון, התייחס ל"קהילה" של נאט"ו כחלק מ"הקהילה העולמית", וקשר את כוחה של הראשונה ל"שמירה על השלום" עבור השנייה.
עד כמה ששפה כזו נראית תמימה, היא הציגה מערכת יחסים אבהית בין נאט"ו הנשלטת על ידי ארה"ב לבין שאר העולם. לפיכך, היא אפשרה לחברים החזקים בארגון להגדיר, בשם שאר העולם - ולעתים קרובות מחוץ למטריית האו"ם - מושגים כמו 'שלום', 'ביטחון', 'איום', ובסופו של דבר. , 'טרור'.
דוגמה לכך היא שהעימות הגדול הראשון שיזם נאט"ו לא כוון לאיומים חיצוניים על אירופה או על שטחי ארה"ב, אלא התרחש במרחק של אלפי קילומטרים משם, בחצי האי הקוריאני.
השיח הפוליטי של המערב רצה לראות את מלחמת האזרחים בחצי האי, לפני ההתערבות של נאט"ו כעל דוגמה של "תוקפנות קומוניסטית". 'תוקפנות' זו אילצה כביכול את ידיו של נאט"ו להגיב. מיותר לציין שמלחמת קוריאה (1950-53) הייתה הרסנית.
75 השנים שחלפו מאז הוכיחו את קלוש הטיעון הזה. ברית המועצות פורקה זה מכבר, וצפון קוריאה נלחמת נואשות כדי לצאת מבידודה. עם זאת, מצב שברירי של חוסר מלחמה - אין שלום נשאר במקומו. זה יכול להפוך למלחמה מוחלטת בכל עת.
עם זאת, מה שהמלחמה השיגה הוא משהו אחר לגמרי. המצב הקבוע של אי-שלום מספק הצדקה לנוכחות הצבאית הקבועה של ארה"ב באזור.
תוצאות דומות הגיעו בעקבות רוב ההתערבויות האחרות של נאט"ו: עיראק (1991 ו-2003), יוגוסלביה (1999), אפגניסטן (2001), לוב (2011) וכן הלאה.
עם זאת, היכולת להתחיל או להחמיר סכסוכים, וחוסר היכולת, או אולי חוסר הנכונות לסיים מלחמות לצמיתות, אינן המשבר האמיתי בנאט"ו, 75 שנים לאחר הקמתה.
במאמר לציון יום השנה, שר ההגנה של בריטניה, גרנט שאפס כתב בדיילי טלגרף כי נאט"ו חייבת לקבל את העובדה שהיא נמצאת כעת ב"עולם שלפני המלחמה".
הוא הטיח באותן חברות נאט"ו ש"עדיין לא מצליחות" לעמוד בהוצאות המינימליות הנדרשות על הגנה, השווה לשני אחוזים מסך התמ"ג הלאומי. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשחק ברולטה רוסית עם העתיד שלנו", כתב.
החרדות של שאפים מתבטאות לעתים קרובות על ידי מנהיגים ופקידים בכירים אחרים של נאט"ו, שמתריעים מפני מלחמה קרובה עם רוסיה או מבקרים זה את זה על ההשפעה ההולכת ופוחתת של הארגון שהיה פעם בעל עוצמה.
חלק גדול מהאשמה הזו הוטל על נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ, אשר על הסף איים לעזוב את נאט"ו במהלך כהונתו היחידה.
טראמפ מזלזל הערות ואיומים, לעומת זאת, בקושי היו מעוררי המשבר. הם היו סימפטומים של בעיות גוברת, שנמשכו במשך שנים לאחר יציאתו הדרמטית של טראמפ מהבית הלבן.
ניתן לסכם את המשבר של נאט"ו כך:
ראשית, התצורות הגיאו-פוליטיות שהתקיימו בעקבות קריסת ברית המועצות וברית ורשה שלה אינן קיימות עוד.
שנית, לא ניתן לצמצם את ההיבט העיקרי של התחרות העולמית החדשה למונחים צבאיים. במקום זאת, זה כלכלי.
שלישית, אירופה תלויה כיום במידה רבה במקורות אנרגיה, סחר ואפילו אינטגרציה טכנולוגית עם מדינות שארה"ב תופסת כאויבות: סין, רוסיה ואחרות.
לכן, אם אירופה תרשה לעצמה להירשם לשפה המקוטבת בארה"ב על מה שמהווה אויבים ובני ברית, היא תשלם מחיר כבד, במיוחד מכיוון שכלכלות האיחוד האירופי כבר נאבקות תחת משקלן של מלחמות מתמשכות והפרעה מתמדת באספקת האנרגיה.
רביעית, תיקון כל האתגרים הללו ועוד באמצעות הטלת פצצות כבר לא אופציה. ה'אויב' חזק מדי, והטבע המשתנה של הלחימה הופך את המלחמה המסורתית לבלתי יעילה במידה רבה.
למרות שהעולם השתנה מאוד, נאט"ו נשאר מחויב לדוקטרינה פוליטית מתקופה שחלפה. וגם אם יתקיים רף שני האחוזים, הבעיה לא תיעלם.
הגיע הזמן שנאט"ו יבחן מחדש את מורשתו בת ה-75, ותהיה אמיץ מספיק לשנות כיוונים לגמרי - במקום לבחור במצב של אי-שלום, למעשה לחפש שלום אמיתי.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו