ג'ארד קושנר, פקיד אמריקאי לשעבר שהיחס שלו לשלטון הוא שהתחתן עם בתו העשירה של אדם שלימים היה לנשיא ארה"ב, ניסה פעם ללמד פלסטינים כיצד להתמודד עם המאבק שלהם לחופש.
ב 2020, הוא מומלץ פלסטינים להפסיק 'לעשות טרור', מסכם את הבעיה הפלסטינית בטענה ש'חמישה מיליון פלסטינים לכודים (..) בגלל מנהיגות גרועה', לא הכיבוש הישראלי או תמיכת ארה"ב בישראל.
הפוליטיקאי חסר הניסיון, שפעם התרברב על קריאת 25 ספרים על המזרח התיכון, הציגו לפלסטינים את אותה רטוריקה קלישאתית שכבר הציעו להם על ידי 'עושי שלום' אחרים שאינם מכוונים את עצמם.
לפלסטינים "יש רקורד מושלם של החמצת הזדמנויות", אמר, גיבוש מחדש השפה המתנשאת ששימש בעבר שר החוץ של ישראל לשעבר, אבא אבן: "אם הם ידפוקו את זה, אני חושב שיהיה להם מאוד קשה להסתכל בפני הקהילה הבינלאומית, להגיד שהם קורבנות".
אבל למה להעלות את קושנר עכשיו?
מדי כמה שנים, אמריקאים, בהוראת ישראל, רוכלים רעיונות כאלה שהעניין הפלסטיני נגמר, שהסולידריות עם העם הפלסטיני מתה ושהעם הפלסטיני והנהגתו צריכים לקבל את כל הפירורים הפוליטיים או הפיננסיים שיזרקו להם, באדיבות של וושינגטון, תל אביב וכמה מבעלי בריתם המערביים.
עם זאת, מדי כמה שנים, העם הפלסטיני מוכיח שהוא טועה; שלמרות כל הלחצים - סיבוב זרועות, סנקציות, מצור, ואלימות בלתי פוסקת - הם נשארים חזקים ולא הקורבנות שכונו בבערות על ידי קושנר.
מה שקושנר אולי לא יודע הוא שיש הבדל קריטי בין קורבן לקורבן. בעוד שפלסטינים אינם יכולים לשלוט בקורבנות שלהם, מכיוון שהיא נכפית עליהם מכוח חיצוני, ישראל - במימון נדיב על ידי ארה"ב - הם לא מבקשים להיות קורבנות.
אכן, קורבנות זה נושא אחר. זהו מצב של תפיסת עצמך כקורבן תמידי, ללא שאיפות, ללא סוכנות.
אמנם זה נכון שרצח העם הישראלי המתמשך בעזה הוא אחד הפשעים הגדולים ביותר של הרג המוני וטיהור אתני בהיסטוריה המודרנית, אבל זה גם נכון שאף אומה, בעשורים האחרונים, לא נלחמה בחירוף נפש כמו הפלסטינים. זו בקושי התנהגות של קורבן.
ממשל ג'ו ביידן, כמו כל ממשל אמריקאי אחר, דיבר על הפלסטינים, והכריז עליהם כטיפשים על כך שהם לא מקבלים עסקאות פוליטיות שלא יבטיחו להם את הזכויות הבסיסיות ביותר שנשללו זה מכבר. בעוד הפלסטינים חיפשו חופש מוחלט ובלתי מותנה, קמפ דיוויד (1979), הסכמי אוסלו (1993), מַפַּת דְרָכִים (2004), וכל 'הצעה' אחרת לפני, במהלכה או אחריה היו ניסיונות פוליטיים להאריך את הכיבוש הישראלי ולשלול את זכויות הפלסטינים. זה של קושנר לא היה היוצא מן הכלל.
כל "הצעות השלום" האמריקניות הקודמות הללו היו בלתי הוגנות בעליל, שכן הן היו לטובת ישראל ועוצבו עצמאיות לחלוטין מהחוקים הבינלאומיים וההומניטריים. כל ההצעות הפרו-ישראליות הללו נכשלו, לא בשל יכולתה של הקהילה הבינלאומית לאתגר את וושינגטון, אלא בשל העקשנות של העם הפלסטיני.
הפלסטינים הביסו את סדר היום של ארה"ב, אבל זה לא הספיק כדי להכריע את החופש שלהם, פשוט כי הם היו בקרב הקשה הזה לבדם.
סולידריות עם העם הפלסטיני תמיד הייתה אחד מעמודי התווך של כל תנועות הסולידריות הבינלאומיות ברחבי העולם במשך עשרות שנים. הביטוי 'לשחרר את פלסטין' נכתב על אינספור קירות, בכל שפה, בכל עיר, עיירה או שכונת פועלים. ובכל זאת, הסולידריות הזו לא הספיקה כדי להפוך את הגאות, להשיג את שינוי הפרדיגמה הנכסף או להגיע למסה הקריטית הדרושה לגלובליזציה של המאבק למען חירותם של הפלסטינים כפי שה מאבק לשים קץ לאפרטהייד של דרום אפריקה כפה את עצמו כהכרח מוסרי על העולם כולו.
לא צריכות להיות אשליות שהמאבק נגד האפרטהייד של דרום אפריקה והמאבק לחופש הפלסטיני זהים. אז, השינוי הגיאופוליטי העולמי הקשה על פרטוריה לשמור על משטר ההפרדה הגזעית שלה. יתרה מכך, כוחה של אותה ממשלה גזענית, אם מושווה לזה של ישראל ותומכיה, זעום.
וושינגטון רואה בישראל חלק בלתי נפרד מההשפעה העולמית של ארה"ב. עבור פוליטיקאים אמריקאים, ישראל היא נושא פנים ולא רק נושא מדיניות חוץ. יתרה מכך, אם ישראל תחדל להתקיים בצורתה הדומיננטית הנוכחית, ארה"ב תאבד מעוז באזור שופע משאבים יקרים, נתיבי מים אסטרטגיים ועוד ועוד. זו בדיוק הסיבה שביידן עשה זאת שוב ושוב מוצהר ש"אם ישראל לא הייתה קיימת, היינו צריכים להמציא אותה".
עם זאת, דברים משתנים סוף סוף, והסולידריות החדשה, שהוצתה כתגובה למסע ההרג הגרוע ביותר בתולדות האזור, חרגה מגבולות הסולידריות המותנית, הסולידריות האידיאולוגית והסולידריות הסמלית, אשר, במידה מסוימת, הגדירו את הגלובלית. סולידריות עם הפלסטינים.
סולידריות זו באה לידי ביטוי כעת ברמה הגבוהה ביותר של שיח פוליטי. בעדותו בפני הדיונים הפומביים של בית הדין הבינלאומי (19-26 בפברואר), נציג סין, מא שינמין, הרחיק לכת. הגנהתוך התייחסות למשפט הבינלאומי, זכותו של העם הפלסטיני למאבק מזוין. שגריר רוסיה באו"ם, ואסילי נבנציה, נקרא על סנקציות על "מי שחוסם גישה הומניטרית לנזקקים". ממשלות אירופה, כמו ספרד, אירלנד, נורבגיה ובלגיה, כן באמצעות שפה חסרת תקדים לתיאור פשעי המלחמה של ישראל בעזה, תוך דרישה לפעולה אמיתית.
הדרום הגלובלי חוזר לחזית המאבק בעניין פלסטין כמאבק השחרור הלאומי מעורר ההשראה בעולם.
כל זה לא נולד בחלל ריק. בעוד שרוב ההפגנות וההפגנות העולמיות שלאחר ה-7 באוקטובר היו קשורות לפלסטין ולישראל, 86 אחוזים לפי הדיווחים, מההפגנות הללו היו פרו-פלסטיניות. לא רק התדירות או הגודל של המחאות הנוכחיות חשובות, אלא גם טבען. זה כולל קבוצה של צעירים איטלקים שמנסים להסתער על הקונסוליה האמריקנית בפיזה; פעילים פלסטיניים משתלט בניין הקונגרס, וחייל אמריקאי הטבה עצמית מתוך כעס מוחלט על אשמה של ממשלתו בפשעים המתבצעים בעזה.
זה באמת מרעיד אדמה. המסה הקריטית לסולידריות משמעותית הושגה סוף סוף, ומאותתת ששוב הפלסטינים כפו את עצמם כשומרי המאבק שלהם, כשהם עומדים בגאווה בחזית המאבק העולמי לחופש וצדק.
זה משאיר אותנו עם השאלה: מי באמת "מתקשה להסתכל על הקהילה הבינלאומית בפנים?" בוודאי, לא העם הפלסטיני.
ד"ר רמזי בארוד הוא עיתונאי, סופר ועורך The Palestine Chronicle. הוא מחברם של שישה ספרים. ספרו האחרון, שנערך בשיתוף עם אילן פפה, הוא 'החזון שלנו לשחרור: מנהיגים ואינטלקטואלים פלסטינים מעורבים מדברים בפה. ספריו האחרים כוללים את 'אבי היה לוחם חופש' ו'האדמה האחרונה'. בארוד הוא עמית מחקר בכיר שאינו תושב במרכז לאסלאם ועניינים גלובליים (CIGA). האתר שלו הוא www.ramzybaroud.net
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו