כאשר מייק טרין, המנהל הלאומי של 'איחוד האיחוד' בניו זילנד הגיע בשדה התעופה בבירה, אוקלנד, ב-1 באוגוסט, קבוצת אנשים חיכתה לו בדריכות בטרמינל עם דגלי פלסטין ופרחים. הם חיבקו אותו, קראו למען החופש הפלסטיני וביצעו את ריקוד האקה הרגיל.
עבורם, מייק, כמו כל אלה שהפליגו על סיפון משט החירות לעזה ביולי האחרון, היו גיבורים.
אבל האמת היא שמייק טרין וחבריו לא היו הגיבורים היחידים שעמדו בגבורה בים במטרה לשבור את המצור הצבאי הישראלי הרמטי על רצועת עזה הענייה והמבודדת. בלי אלה שנכחו בשדה התעופה באוקלנד, עם הגעתו של מייק, ובלי אלפי התומכים בכל העולם שהתגייסו כקהילה - ערכו פגישות רבות, גייסו כספים, יצרו שיח תקשורתי רב עוצמה, וכן הלאה - הניסיון של טרין טיול לעזה לא היה אפשרי מלכתחילה.
הסירות הראשונות שהצליחו לשבור המצור על עזה, באוקטובר 2008, היו "עזה החופשית" ו"החירות". הם נשאו 44 אנשים מ-17 מדינות. הפעילים רצו לדחוף את מדינותיהם להכיר באי חוקיות המצור הישראלי על עזה ובסופו של דבר לערער על המצור.
הגעתם המנצחת לעזה לפני עשר שנים, סימנה רגע היסטורי עבור תנועת הסולידריות הבינלאומית, רגע, אולי, שאין שני לו. מאז, ישראל פתחה בכמה מלחמות מסיביות וקטלניות על עזה. המלחמה הראשונה התרחשה שבועות ספורים לאחר הגעת הסירות הראשונות, ולאחריה מלחמה נוספת ב-2012, והקטלנית מכולן, ב-2014. המצור הלך והתהדק.
כמו כן, מאז נעשו ניסיונות רבים לשבור את המצור. בין השנים 2008 ל-2016, 31 סירות הפליגו לעזה מיעדים רבים, כולן יורטו, מטענן נתפס ונוסעיהן התייחסו לרעה. הטראגי ביותר מבין התקריות הללו היה במאי 2010 כאשר חיל הים הישראלי תקף הספינה 'מאווי מרמרה' – ששטה לצד סירות אחרות – הרגה 10 פעילים ופצעה רבים נוספים.
גם אז זרם ספינות הסולידריות המשיך להגיע, לא רק ללא הפרעה מהחשש מגמול ישראל, אלא גם חזק יותר בנחישותם. הפלסטינים רואים בפעילים שנהרגו 'שהידים' שיש להוסיף לרשימה ההולכת וגדלה של חללים משלהם.
עם זאת, אף אחת מהסירות לא הגיעה לעזה; אז למה להמשיך לנסות?
במאי האחרון הגעתי לניו זילנד במסגרת סיור ספרים שלקח אותי גם למדינות אחרות. אולם בניו זילנד, אי קטן יחסית באוקיינוס השקט עם אוכלוסיה שאינה עולה על חמישה מיליון איש, הסולידריות עם פלסטין הייתה יוצאת דופן.
שאלתי על עבודת הסולידריות הפלסטינית החזקה בניו זילנד, ביררתי עם הרכז של 'קיה אורה עזה', רוג'ר פאולר, שהיה עסוק באותה תקופה בהכנות אחרונות למשט החירות.
בניו זילנד, אמר, "במשך שנים רבות התמיכה במאבק הפלסטיני נמשכה, לעתים קרובות נתפסה כמרוחקת מדי, והצטיירה באופן כוזב כ"מסובכת מדי". אבל הזעם העולמי על המתקפה הרצחנית של ישראל על המשט ההומניטרי לעזה בראשות 'מאווי מרמרה' ב-2010 היה נקודת מפנה גדולה ששינתה את כל זה".
פאולר, בעצמו, יחד עם פעילים נוספים בניו זילנד הצטרפו ל"חבל הצלה לעזהשיירה זמן קצר לאחר ההתקפה על ה'מאווי מרמרה', הגיעה לעזה עם שלושה אמבולנסים, עמוסה בתרופות נחוצות מאוד, שכן המצור הישראלי גם שלל מהרצועה ציוד לבתי חולים ונזקק בדחיפות לתרופות. תיאום כל זה היה משימה לא פשוטה שכן היה צורך לייעל אותה עם המאמצים העולמיים עבור השיירה, שכללו שיגור של 140 אמבולנסים נוספים ו-300 פעילים שהגיעו מ-30 מדינות.
"היו הרבה סצנות מרגשות כשהפלסטינים למדו עד כמה רחוק הגענו כדי להציע סולידריות - אדוני ישראל שלהם אמרו לפלסטינים במשך שנים שלאף אחד לא אכפת מהם, וזה קו גדול", אמר לי פאולר.
שוחחתי גם עם מייק טרין עם שובו ממסעו בעזה בים. טרין הוא פעיל ותיק, הפועל מדי יום בהגנה על זכויות העובדים מכל הארץ. הוא רואה במאבקו למען זכויות העובדים בניו זילנד גם חלק מהשקפת הסולידריות העולמית שלו.
"בתפקידי כחלק מתנועת האיגודים במדינה הזו, הצלחתי גם להסביר (לניו זילנדים) שאנשים עובדים חפים מפשע (בעזה) הם הקורבנות של המצור הזה ושישראל הביאה את האבטלה ליותר מ-50% עבור אנשים עובדים - אחד מהשיעורים הגבוהים בעולם", הוא אמר לי.
טרין, בדיוק כמו פאולר, מבין שסולידריות הסירה אינה רק עניין של אספקת אספקה דחופה, אלא כמאמץ מתואם היטב לחשיפת הרוע של המצור הישראלי.
"אלא אם כן ישראל תפציץ ישירות את עזה, המצור וההשלכות האנושיות הנוראיות שלו פשוט יורדות מהרדאר של התודעה הציבורית", אמר.
וזו בדיוק המשימה האמיתית של משטי עזה: בעוד שישראל רוצה לנרמל את המצור על עזה כפי שהיא מנרמלת כיום את משטרי הכיבוש והאפרטהייד שלה, תנועת הסולידריות יצרה שיח נגדי שמסכל כל הזמן את התוכניות הישראליות.
במילים אחרות, אם הסירות מגיעות לחוף עזה או נחטפות על ידי חיל הים הישראלי, אין זה משנה.
העוצמה והאפקטיביות של סולידריות מסוג זה חורגות אפילו מעבר לעזה ולפלסטין. "המעורבות שלנו במאמצי סולידריות בינלאומיים, כמו משט החירות, עוררה, בתורו, תחייה מחודשת במרכיבים חשובים אחרים של בניית החוזק של התנועה העולמית לצדק", אמר לי פאולר, זמן קצר לאחר שובו של טרין לניו זילנד. .
גם למייק טרין יש את עבודתו עבורו מכיוון שהוא עסוק כעת עיסוק בתקשורת וקהילות שונות בארצו, חולקים את חוויותיו על הסירה, מה שהוביל למעצרו, להכאתו, לטיוז ולגירוש.
וכמו משטר האפרטהייד הנורא בדרום אפריקה, גם האפרטהייד הישראלי יקרוס, בגלל שהפלסטינים ממשיכים להתנגד ובגלל שמיליוני אנשים, כמו מייק ורוג'ר, עומדים לצידם.
Ramzy Baroud הוא עיתונאי, סופר ועורך של Palestine Chronicle. הספר האחרון שלו הוא 'כדור הארץ האחרון: סיפור פלסטיני' (הוצאת פלוטו, לונדון). לבארו יש דוקטורט. בלימודי פלסטין מאוניברסיטת אקסטר והוא מלומד שאינו תושב במרכז אורפלה ללימודים גלובליים ובינלאומיים, אוניברסיטת קליפורניה סנטה ברברה. האתר שלו הוא www.ramzybaroud.net.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו