קראתי בעניין רב את הניו יורק טיימס האחרון של פיטר ביינארט המאמר "להציל את ישראל, החרם על ההתנחלויות". התזה שלו פשוטה: ביינארט מאמין שישראל היא מדינה דמוקרטית שמתבטלת על ידי כיבוש השטחים הפלסטיניים. יש להתנגד להתנחלויות בעוד שיש לתמוך בישראל הדמוקרטית לכאורה. המאמצים לתמוך בזכות השיבה הפלסטינית (לפליטים), לטענתו, מערערים את האפשרות של פתרון שתי מדינות ובכך מסיימים את האפשרות של ישראל כמולדת יהודית.
חשוב מאוד שביינארט יזהה את האופי הבלתי דמוקרטי - אכן הקולוניאלי - של ההתנחלויות. זה לא מספיק, אבל התחלה חשובה. ההתנחלויות הישראליות מזלזלות בחוק הבינלאומי, תוך שימוש בעיוותים של התיאולוגיה היהודית-נוצרית ו/או מה שנחשב כ'עובדות בשטח' (במקרה זה משמע שהישראלים מחזיקים את האדמה כדי שהם לא הולכים לשום מקום). על ידי שליטה בעם אחר, הכיבוש הישראלי הופך כל תחושה אמיתית של דמוקרטיה לבלתי אפשרית לישראל.
עם זאת, בתוך ישראל עצמה הטיעון של ביינארט מבוסס ביסודו על מכלול של מיתוסים, שנאמרו שוב ושוב ולעתים קרובות ללא עוררין, אך מיתוסים בכל זאת. המיתוס המרכזי הוא שישראל, בגבולות שלפני 1967, היא דמוקרטיה ושהכיבוש הוא המעוות את המדינה הצודקת הזו. זה מייצג את המציאות בצורה שגויה. עבור 20 אחוז מהישראלים אין דמוקרטיה אמיתית. פלסטינים אזרחי ישראל קיימים כאזרחים סוג ב' לעומת ישראלים יהודים. בין אם מתייחסים להבדלים "גזעי" בחינוך הציבורי, זמינות קרקע, חוקי נישואין, תעסוקה או גישה מפלה לדיור, ישראל בגבולות שלפני 1967 - עם כ-35 חוקים מפלים - חסרה בדמוקרטיה.
זה כמו לקרוא לארצות הברית של אמריקה שלפני זכויות האזרח דמוקרטיה. עם אפליה חוקית משתוללת נגד אפרו-אמריקאים ואנשים צבעוניים אחרים, ועם הצבעה מוטה נגד העניים באופן כללי יותר, איך זו יכלה להיות דמוקרטיה? זה גם מזכיר את אלה שמדברים על דמוקרטיה אתונאית עתיקה תוך התעלמות מהעובדה ש"דמוקרטיה" זו הוקמה על עבדות. או שמערכת היא דמוקרטית או שהיא לא, עובדה שרבים מאיתנו כאן בארה"ב הבינו בתקופת ההפרדה של ג'ים קרואו במדינות הקונפדרציה לשעבר בדרום שלנו.
אולם דמיון עדכני יותר הוא זה של דרום אפריקה האפרטהייד. משטר האפרטהייד אהב לטעון שהוא הדמוקרטיה הנוצצת של אפריקה. היו לה פרלמנט עובד, בחירות סדירות וזכויות הצבעה - למעט עניין אחד קטן: כל זה לא עבד עבור הרוב הלא-לבן (מה שנקרא שחורים ומה שנקרא צבעוניים). לנוכח הגאות הגואה של זעם עולמי נגד המערכת הדרום אפריקאית הגזענית, קבע האו"ם כי האפרטהייד מייצג מערכת כוללת של דיכוי גזעני ומהווה אימה לעולם המודרני והמתורבת. האו"ם, ב-1973, גינה את השיטה הזו אך לא הגביל את הביקורת שלה לדרום אפריקה. במקום זאת, היא הרחיבה את הביקורת לתיאור משטרים מדכאים גזעניים כמו אלה בדרום אפריקה באותה תקופה.
ההתנגדות לאפרטהייד הדרום אפריקאית לבשה צורות רבות. בדרום אפריקה היו פעולות צבאיות וכן הפגנות לא אלימות. ביסודו, הרוב האפריקאי הבהיר שמערכת האפרטהייד לא תסבול עוד. אולם, התנגדות הייתה תופעה עולמית, ובהיענות לקריאה של כוחות דמוקרטיים בשטח, קמה תנועה בינלאומית שתתמוך בחרמות, השקעות וסנקציות כאמצעי ללחוץ ובסופו של דבר לערער את משטר האפרטהייד.
במצב של היום, בעוד שכיבוש השטחים הפלסטינים הוא הדוגמה הבולטת ביותר לשיטת האפרטהייד הישראלי, זה לא הייצוג היחיד. ממשלת ישראל משתעשעת בהרחבה נוספת של ההתנחלויות הבלתי חוקיות בשטחים הכבושים יחד עם העברות אוכלוסין - קרא טיהור אתני - של פלסטינים אזרחי ישראל, במיוחד כפי שהשמיע שר החוץ אביגדור ליברמן. חוסר הדמוקרטיה שעליו מצביע ביינארט בשטחים הכבושים אינו חסום במה שהתרחש בישראל שלפני 1967.
ביינארט עוד חותך את הטיעון שלו לגבי הדמוקרטיה הישראלית בכך שמעולם לא הודה שטעה מתי הוא אמר לג'פרי גולדברג לפני שנתיים, "אני לא מבקש מישראל להיות אוטופית. אני לא מבקש ממנה לאפשר לפלסטינים שנאלצו לצאת (או ברחו) ב-1948 לחזור לבתיהם. אני אפילו לא מבקש ממנה לאפשר אזרחות מלאה ושוויונית לערבים ישראלים, כי זה יחייב את ישראל לא להיות עוד מדינה יהודית. אני למעשה די מוכן להתפשר על הליברליזם שלי למען ביטחונה של ישראל ולמען מעמדה כמדינה יהודית. מה שאני מבקש הוא שישראל לא תעשה דברים שחוסמים את האפשרות של מדינה פלסטינית בגדה המערבית, כי אם כן היא תהפוך – ואני מצטט כאן את אהוד אולמרט ואהוד ברק – למדינת אפרטהייד. זה מחזק את התפיסה שהוא מקבל את המציאות הלא דמוקרטית של הגדה המערבית, אבל או שלא מבין את חוסר הדמוקרטיה הפנימית של ישראל או שפשוט לא אכפת לו במיוחד. זה פגם רציני בחשיבה של ביינארט על הסכסוך (לא להזכיר את זה של גולדברג, שאפילו לא עוקב אחר האמירה הלא דמוקרטית).
אם הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצא במדינה דו-לאומית אחת או בשתי מדינות, יהיה עניין שיושב על ידי הישראלים והפלסטינים - ואדם סומך על ההשפעה המאזן של קהילה בינלאומית שמכירה בהפרת החוק. דרכיה של ישראל החזקה יותר. למעשה, הדעה העולמית נעה יותר ויותר לבודד את ישראל ולהבהיר את החזית הדמוקרטית הכוזבת שאופפת אותה. הקמפיין למען חרם, מימוש וסנקציות (BDS) היה מכשיר משמעותי בקמפיין זה. BDS עושה דה-לגיטימציה למערכת האפרטהייד הישראלית וקורא תיגר על התיאולוגיה הכוזבת והמנטליות הקולוניאלית שסייעו ליצירתה וחיזקו אותה. BDS מציע הזדמנות לכל אלה שתומכים בשלום, צדק ודמוקרטיה עבור העם הישראלי והפלסטיני להיכנס למאבק עם אחת הדוגמאות העמוקות ביותר של אי צדק שעומד בפניהם כיום, עוול שבמקום להתקיים בבידוד עלול להצית סופת אש אם מותר להישאר ללא מענה.
ביל פלטשר ג'וניור הוא העורך הראשי של BlackCommentator.com. הוא מלומד בכיר במכון לחקר מדיניות ונשיא העבר המיידי של TransAfrica Forum. הוא היה מייסד שותף הן של המרכז להתחדשות העבודה והן של הקונגרס הרדיקלי השחור. הוא מחבר שותף של "Solidarity Divided" (הוצאת אוניברסיטת קליפורניה, 2008)."
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו