בעוד 'האביב הערבי' ממשיך לאתגר דיקטטורים, להרוס מבנים ישנים ולהרהר במפות דרכים לעתיד טוב יותר, ארה"ב נשארת מחויבת למדיניות הכושלת שלה, לתפיסות השגויות ולאינטרסים האנוכיים שלה.
ערבים עשויים לחלוק על דברים רבים, אך מעטים חולקים על העובדה שכעת אין דרך חזרה. עידן הדיקטטור, המובארקים ובן-אליס הולך ודועך. שחר חדש עם סט חדש לגמרי של אתגרים בפתח. הדיונים באזור עוסקים כעת בדמוקרטיה, חברה אזרחית ואזרחות. האינטלקטואלים הערבים היחידים שעדיין מדברים על טרור ונשק גרעיני הם אלה שהוזמנו על ידי צוותי חשיבה מוושינגטון או כמה נואשים להופיע בפוקס ניוז.
במילים פשוטות, סדרי עדיפויות ערביים אינם עוד סדרי עדיפויות אמריקאים, כפי שהם היו אולי כשחוסני מובארק עדיין היה נשיא מצרים. בהובלת קבוצה של 'ערבים מתונים', האחריות העיקרית של מובארק הייתה הצגת מדיניות החוץ של ארה"ב כאילו היא גם בליבת האינטרס הלאומי של מצרים. בינתיים, בסוריה נתפס בשאר אל-אסד בתחום הסתירה. בעוד שהוא נואש לקבל ציונים גבוהים על תפקודו במה שנקרא מלחמה בטרור, הוא עדיין מכר את עצמו כשומר של ההתנגדות הערבית.
כאשר ארה"ב השתלטה על אפגניסטן בסוף 2001, המונח "מלחמה בטרור" הפך למרכיב עיקרי בתרבות הערבית. ערבים רגילים נאלצו לנקוט עמדה בנושאים שלא היו חשובים להם, אך שימשו עמוד השדרה של האסטרטגיה הצבאית והפוליטית של ארה"ב באזור. הגבר והאישה הערבים - שניהם משוללי זכויות, כבוד ואפילו מראית עין של תקווה - היו רק נושאים לסקרי דעת קהל הנוגעים לאוסמה בן לאדן, אל-קאעידה ונושאים אחרים שכמעט ולא נרשמו על הרדאר היומיומי של סבל והשפלה.
הדיקטטור הערבי ניצל את האובססיה של אמריקה לביטחונה. עלי עבדאללה סאלח מתימן נאלץ לבחור בין השתלטות עוינת של ארה"ב - כדי 'להביס את אל-קאעידה' - או ביצוע המלחמה המלוכלכת בעצמו. הוא בחר באחרון, עד מהרה לגלות את ההטבות של תפקיד כזה. כאשר העם התימני יצא לרחובות בדרישה לחופש ודמוקרטיה, שלח סאלח צבא נאמן ויחידות משמר רפובליקניות להרוג לוחמי אל-קאעידה (שמספרם התפוצץ לפתע) וגם להרוג מפגיני דמוקרטיה לא חמושים. המעשה הישר אך הממולח היה שווה ערך לעסקה שלא נאמרה עם ארצות הברית: אני אלחם ברעים שלכם, כל עוד מותר לי להרוס את שלי.
מועמר אל-קאדאפי מלוב ניצל גם את סדרי העדיפויות של אמריקה. הדגש המתמיד של משטרו על נוכחות לוחמי אל-קאעידה בדרגת האופוזיציה קיבל מידה לא מבוטלת של תוקף בתקשורת המערבית. קדאפי הלך על הצוואר בניסיונותיו הנואשים להדהים את המערב, ואף הציע שמלחמתו נגד המורדים אינה שונה ממלחמתה של ישראל נגד 'קיצונים' פלסטינים.
הדבר המוזר הוא שהשפה המדוברת על ידי ארה"ב וזו של דיקטטורים ערבים נעדרת במידה רבה מהלקסיקון של מדוכאים, ערבים רגילים השואפים לזכויות הבסיסיות שנשללו זה מכבר.
הערבים אינם מאוחדים על ידי הנרטיבים של אל-קאעידה או ארה"ב. הם מאוחדים על ידי גורמים אחרים שלעתים קרובות בורחים מפרשנים ופקידים מערביים. מלבד היסטוריות משותפות, דתות, שפה ותחושת שייכות קולקטיבית, משותפות להם גם חוויות של דיכוי, ניכור, אי צדק ואי שוויון. דו"ח הפיתוח הערבי השלישי של האו"ם, שפורסם ב-2005, שיער כי במדינה ערבית מודרנית, "המנגנון הביצועי דומה לחור שחור הממיר את הסביבה החברתית הסובבת אותו לסביבה שבה שום דבר לא זז ושום דבר לא בורח ממנה". המצב לא הלך הרבה יותר טוב עבור מדינות ערב בשנת 2009, כאשר הכרך החמישי בסדרה קבע: "בעוד שהמדינה צפויה להבטיח את ביטחון האדם, היא הייתה, בכמה מדינות ערביות, מקור לאיום המערער את שתי האמנות הבינלאומיות והוראות חוקתיות לאומיות".
כתבה של מגזין TIME שפורסם במאי נשא את הכותרת "איך האביב הערבי הפך את בן לאדן למחשבה שלאחר מכן". נראה היה שהוא חוגג את האופי הקולקטיבי והחילוני של המהפכות הערביות כשהזכיר לקוראים כי: "לא היו כרזות המברכות את אוסאמה בן לאדן בכיכר תחריר במצרים; אין תמונות של סגנו איימן אל-זוואהירי בהפגנות נגד הממשלה בתוניסיה, לוב ואפילו תימן". התיאור האמיתי, המשוחזר במאות דיווחים בכל כלי התקשורת במערב, עדיין מרמה במקרה הטוב. העובדה היא שמודל אל-קאעידה מעולם לא כבש את דמיונה של החברה הערבית המרכזית. המהפכות הערביות לא ערערו על תפיסת אל-קאעידה של החברה הערבית, שכן האחרונה בקושי כבשה אפילו מקום זעיר של הדמיון הערבי הקולקטיבי. עם זאת, המהפכות הללו עדיין לא באמת מאתגרות את התפיסה האמריקנית הרשמית של הערבים.
סקר "גישות ערביות, 2011" פורסם ביולי האחרון על ידי זוגבי הבינלאומי. הוא העיד על דעות לא מפתיעות של שש מדינות ערביות, כולל העובדה שהפופולריות של ברק אובמה בקרב הערבים ירדה לשפל חדש של 10 אחוזים. כשאובמה נשא את נאומו המפורסם של אוניברסיטת קהיר ב-2009, ערבים רבים ראו שסדרי העדיפויות של ארה"ב-ערבים סוף סוף מתכנסים בנקודות מסוימות. אבל העובדה שמדיניות ארה"ב לא עברה אפילו טיפה לכיוון חיובי גרמה לערבים להבין שמדיניות ארה"ב נחושה. ארה"ב המשיכה במלחמות שלה, בתמיכתה בישראל ובברית הישנה שלה עם האליטות הערביות המושחתות ביותר. ערבים גילו (או גילו מחדש) שלא רק שלא היו נקודות מפגש בין שאיפותיהם למדיניות ארה"ב, השניים היו למעשה במסלול עימות.
זה נורמלי שארה"ב תנהל את מדיניותה באזור עשיר בנפט כמו המזרח התיכון בהתבסס על מערכת של אינטרסים ויעדים ברורים. אבל מה שהתרחש למעשה הוא החטיפה המוחלטת של השאיפות הערביות והאינטרסים הלאומיים של רוב מדינות ערב כדי להתאים את סדר העדיפויות של ארה"ב. בעזרתם של דיקטטורים ערבים, המדיניות הלא ברורה והמוטעית של ארה"ב הביאה נזק בלתי נספר למדינות ערב. כעת מיליוני ערבים רגילים, שסדר העדיפויות וציפיותיהם הוזלו כל כך, מראים שהם כבר לא מוכנים לקבל את המציאות הזו.
Ramzy Baroud (www.ramzybaroud.net) הוא בעל טור בסינדיקציה בינלאומית והעורך של PalestineChronicle.com. ספרו האחרון הוא My Father Was a Freedom Fighter: Gaza's Untold Story (Pluto Press, London), זמין באתר Amazon.com.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו