יש לבחון את ההתפתחויות המהירות, הכמעט נמהרות, בחזית הערבית הישראלית, כמעט מיד לאחר הסכם מכה בחסות סעודיה ב-2 בפברואר, בהקשרן הראוי, כחלק מהשינויים האזוריים, המוטרפים בעקבות מלחמת ארה"ב בעיראק. וההתאמה הדרמטית בעמדתה של איראן מול האזור והרכבו העדתי, הדתי.
שני ניתוחים רווחים הוצעו; אחד שספקן, וטוען כי היוזמה הערבית, שתבוא לידי ביטוי בוועידת הליגה הערבית הקרובה בסעודיה ב-28 במרץ, הוחזרה למקום בהוראת הממשל האמריקני: על ידי שיתוף החמאס, הערבים יכחישו לאיראן את ההזדמנות לעורר עוד יותר את הבריתות האזוריות שלה - סוריה וחיזבאללה - נגד ארה"ב וישראל, ובכך חיזקה עוד יותר את הסהר השיעי, על חשבון הרוב הסוני.
הניתוח השני הוא אופטימי גלוי, נע בין השקפתם של פרשנים פלסטינים וערבים המדברים על "הזדמנות היסטורית" לבין פרשנים מערביים שתוהים אם הליגה סוף סוף לוקחת אחריות על גורלו של העם הערבי. "מודאגים ממה שהם רואים כמחדלים של ממשל בוש, ומהכוח האזורי החדש של איראן, הערבים נאבקים לקחת את גורלם בידיהם", כך ניסח אנליסט המזרח התיכון של ה-BBC רוג'ר הארדי את מסקנתו. ניתוח, "דיפלומטיה של חבילת המזרח התיכון".
יוזמת השלום הערבית, המציעה נורמליזציה מלאה עם ישראל, בתמורה בו-זמנית ליציאה ישראלית לגבול לפני 1967, פורסמה בפסגת הליגה הערבית בביירות במרץ 2002. זה הגיע בשיא המרד הפלסטיני. היוזמה נדחתה מיד על ידי ממשלת ישראל והתקבלה על ידי ערפאת. עם זאת, שחרורו היה גורם לאי נוחות קלה עבור ישראל, בעיקר משום שממשל בוש ראה אותו במונחים חיוביים, בהתחלה לפחות, לפני שהתנער ממנו לפני דחייתה הבלתי פוסקת של ישראל.
בשבועות שקדמו להכרזה הרשמית על יוזמת השלום הערבית, ישראל התנקשה במנהיג הפתח בטול כרם בגדה המערבית, ראאד אל-כרמי, מה שגרם לפיגועי התאבדות פלסטינים. "ההתנקשות בכרמי הובילה להפסקת שביתת הנשק שנמשכה מאז 16 בדצמבר 2001", כתב עקיבא אלדר ב"הארץ" וציטט את מתי שטיינברג, שהיה יועץ לענייני פלסטינים של ראש השב"כ. "זה גם הוביל למבצע חומת מגן, שדחק את היוזמה הערבית לשוליים וחיסל את ההזדמנות לשים את המסלול הדיפלומטי עם הפלסטינים במסלול של קשר ישיר עם יוזמת השלום הערבית לראשונה".
אבל המזרח התיכון של אותם ימים שונה במובנים רבים מהמציאות האזורית של היום. למרות שהפרויקט הקולוניאלי של ישראל מתנהל באותה רמת נחישות (חומת הכלא, ההתנחלויות, הענישה הקולקטיבית וכדומה), המוניטין האזורי של ישראל כמעצמה צבאית אדירה קיבל מכה משמעותית כאשר צבאה לא הצליח לא להתקדם יותר מכמה קילומטרים לפני ההתנגדות הלבנונית הנוקשה, בראשות חיזבאללה במלחמת 33 הימים ביולי-אוגוסט 2007. לא ישראל ולא ארה"ב היו מוכנות להודות בעובדה שלקרב האכזרי הלבנוני יש הרבה מה לעשות עם האמונה החזקה של העם במקרה צודק - חלילה - אבל כל האצבעות הופנו לאיראן: ראש הנחש עד לקליקת הניאו-שמרנים באמריקה תוכי עכשיו. איראן הבינה שהניצחון של חיזבאללה ירתיע, יאט או יבטל לחלוטין הרפתקה צבאית אמריקאית נגד התחום שלה. מטבע הדברים, תבוסת חיזבאללה, הנשענת בעיקר על נשק איראני, תחסל את הקו הראשון של ההגנות של איראן ותעורר את הנצים של וושינגטון, בתיאום מתמיד עם ישראל, להכין את הציבור והממשלה למלחמה נגד איראן . לא שמלחמה נגד איראן כבר לא עומדת על הפרק; להיפך, ייעשה משהו כדי להתעמת עם ה"איום" האיראני. אבל צריך להבין שישראל לא יכולה לאפשר לעוד בריון אזורי, מלבד עצמה, לתבוע סנטימטר ממה שהיא מאמינה כתחום החוקי שלה. זה היה ההיגיון הזה, כפי שניסח ריצ'רד פרל בסט המלצות שהגיש למנהיג הליכוד דאז בנימין נתניהו במזכר הידוע לשמצה "הפסקה נקייה, תזכיר שחזה את מלחמת עיראק כציווי ישראלי אסטרטגי. עיראק או איראן, סונית או שיעית, הן כולן סמנטיקה לא רלוונטית, בעיני ישראל. עם זאת, הכישלון "להכיל" את איראן, יחד עם אסטרטגיית המלחמה האסון האמריקנית בעיראק, אשר הולידה קבוצות שיעיות חזקות, עם קשרים ישירים, ובמקרים מסוימים הנאמנות לטהרן, שולחת את הצבא הישראלי. ומתכנני מדיניות לשולחן, שוב, כדי ללמוד את האפשרויות העתידיות שלהם.
ישראל ותומכיה באמריקה אובססיביים לאיראן. בוועידת הלובי הישראלי רבת המשתתפים של אייפא"ק (6,000 משתתפים כולל מחצית מהסנאט ומספר רב של חברי בית ושגרירים ופקידים רבים), נראה היה שחבריה הרבים של ישראל תוחו את עמדותיהם מכל פקיד אמריקאי על סמך עמדתם בנושא איראן או האפשרות המפחידה של יציאה מוקדמת מעיראק: הזנחת הראשון או המשך השני, לטענתם יבשר אסון לביטחון ישראל. לפיכך, כאשר מנהיג בית הנבחרים הרפובליקני, נציג בית הנבחרים, ג'ון בוהנר מאוהיו, נאם בוועידה, והגן על אסטרטגיית המלחמה הנוכחית, הוא קיבל מחיאות כפיים סוערות; אבל כשהיו"ר ננסי פלוסי - מעריצה חסרת תקדים של המשטר הישראלי - העזה לנסח אסטרטגיה לנסיגה מעיראק, היא קיבלה בוז, לפי ה"סן פרנסיסקו כרוניקל".
כוחה של השדולה וההשפעה המתמשכת של הניאוקונסים הגיעו לשיאים חדשים כאשר מנהיגים דמוקרטיים נאלצו להסיר מהצעת חוק הוצאות צבאית את הדרישה שהנשיא חייב לקבל את אישור הקונגרס לפני שינוע נגד איראן. פלוסי ואחרים הסכימו להדחה כזו "לאחר שהדמוקרטים השמרנים כמו גם מחוקקים אחרים חששו מההשפעה האפשרית שלה על ישראל", דיווחה חדשות ABC.
מכיוון שאיראן היא המוקד ללא תחרות, יחד עם דאגות רציניות בקרב כמה מדינות ערביות לגבי עלייתה של איראן והשפעתה האפשרית של ערעור היציבות על האזור, ישראל הסכימה לחילופי דברים מותנים שיאפשרו הסדר מרומז: "להכיל איראן - לטובת ישראל - לייצב את עיראק - לתועלת ממשל בוש - ולהחדיר אופק חדש של שלום עם הפלסטינים - לפייסם של הערבים. רק הסיכוי לפתור את הדילמה של לבנון, אומר רוג'ר הארדי לא נראה מבטיח בפסגת מרץ.
האופק החדש של השלום - מונח חדש שהזמינה קונדוליזה רייס בביקורה האחרון באזור - הוא מונח התואם את "תהליך השלום": משמעותי מספיק במידה שהוא נותן תחושה של תקווה , אבל חכם מספיק בשביל זה לא מבטיח כלום, שכן ישראל, השופעת בכוחה חסר התקדים במסדרונות השלטון בוושינגטון, לא תוותר על התוכניות הגדולות שלה להמרה טריטוריאלית (סיפוח ההתנחלויות), ולא תביא לעצירת בניית הפלישה שלה. חומה או כניעה סנטימטר ממזרח ירושלים שסופחה באופן בלתי חוקי, הכל, כצפוי, דרישות מפתח ערביות ופלסטיניות.
היוזמה הערבית נראתה מעורפלת במתכוון בסוגיית הפלסטינים שנפלטו על ידי ישראל ב-1948 ו-1967, ואשר מצוקתם דחופה כתמיד (בהתחשב במיקוד השיטתי שלהם בעיראק, 500 נרצחים עד היום, והחלטת לוב לגרש אותה. הפלסטינים הפלסטינים לעזה, עד כמה שזה נשמע חסר מחשבה.) עם זאת, כדי להסיר כל אי בהירות, שרת החוץ הישראלית ציפי לבני "דורשת ממנהיגי 22 מדינות ערב לכרות ממנה את זכות השיבה", דיווח "הארץ".
על ידי מחיקת המרכיבים ה"שנויים במחלוקת" הכלולים ביוזמה הערבית ולאחר מכן פתיחתה למשא ומתן, הפלסטינים - שכעת מוכי מצחם של שנה של סנקציות וכמעט רעב בעזה - ייקחו על אווז שלום נוסף מרדף, שבמהלכו דחפורי הצבא הישראלי כמעט ולא יפסיקו את הפרויקט הקולוניאלי הנחוש שלהם. החשש שלי הוא שהערבים ישחקו זמן רב, מרצון או לא, והפלסטינים ייאלצו להשתתף בהצגה, שכן ההסתמכות שלהם על תרומות בינלאומיות רק לשרידותם תגרום לכך שלא יהיה אפשר להתריס נגד התכנון האזורי של ארה"ב-ישראל לנצח.
-ספרו האחרון של Ramzy Baroud: The Second Palestinian Intifada: A Chronology of a People's Struggle (Pluto Press, London) זמין כעת באתר Amazon.com.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו