עומר הוא ילד בן 7 מעזה. משפחתו הצליחה להשיג את האישורים הדרושים שאפשרו לו לעבור את מחסום ארז לירושלים, דרך הגדה המערבית, כדי לעבור ניתוח. הוא היה מלווה באביו. בדרך חזרה נעצרו הילד ואביו במחסום קלנדיה, המפריד בין מזרח ירושלים הכבושה לגדה המערבית. האב נזקק לאישור נוסף מהצבא הישראלי כדי לקחת את בנו, שפצעיו עדיין טריים שעות לאחר הניתוח, בחזרה לרצועה. אבל החיילים לא היו במצב רוח מחייב.
הסיפור הזה דווח בפרטיו הכואבים על ידי פעילת זכויות ישראלית תמר פליישמן, ממחסומוואטץ'. שמה הוא שם נרדף למחסום קלנדיה, כי היא מרחפת שם כבר אינספור שעות, ומדווחת על הייסורים המקוממים של הצבא הישראלי למטיילים הפלסטינים. הדו"ח שלה, אם כי כואב לקריאה, שופך אור על צד של הכיבוש הישראלי שלעיתים אינו מורגש. רבים מדברים על המחסומים של ישראל המנקדים את השטחים הכבושים, אך מעטים באמת מעריכים את החוויה האמיתית של חיים כלואים בין המחסומים, בהיותם כבני ערובה לטמפרמנט של חיילים סוררים.
"גופתו של עומר עדיין הייתה מלאה בחומרי הרדמה (כשהוא) התמוטטה על ספסל המתכת בסככה מול משרדי ה-DCL במחסום קלנדיה", כתב פליישמן ב-Palestine Chronicle. "היה קר מאוד כשהיום הפך לערב. אביו של עומר הוריד את מעיל העור שלו ועטף אותו על בנו. עומר לא פקח את עיניו. לא העין הבריאה ולא זו שהתנפחה מהניתוח. הוא המשיך לישון. נראה היה שהוא נמצא במצב בין שינה לאובדן הכרה".
הסיפור ממשיך ונראה שלעולם לא נגמר. עומר הוא ייצוג של כל ילד פלסטיני ואביו מגלם כל הורה פלסטיני שחי תחת כיבוש.
התמונה קורעת הלב של עומר, שגם היא צילמה פליישמן, היא שלו שוכב במבוכה על ספסל המתכת, מכוסה במעיל עור שחור. הילד כנראה לא היה מודע להרבה מהמציאות שהקיפה אותו. יכול להיות שהוא שמע את אביו טוען בפני החיילים; או חש בליטוף עדין של שערו על ידי אם פלסטינית, שנערכה אף היא במחסום; אולי אפילו הרגיש באוויר הקר חודר את עורו אל עצמותיו השבריריות. או שאולי לא הרגיש כלום. אבל בכל זאת, עומר, הוא כל פלסטיני חולה וסיפורו מסמל את עצם השחתה שבלב הכיבוש הישראלי.
עומר הוא לא פוסטר ילד לקורבנות. הכאב שלו ושל אביו לא צריך רק להעלות מראות של דיבורים קטנוניים או פילוסופיים על האופן שבו הכיבוש הורג את נשמתה של ישראל, או להצית עוד ויכוחים לגבי איזה "פתרון" ל"סכסוך". אנחנו הכי אוהבים. גם פעולתם של החיילים, של הממונים עליהם הצבאיים והפוליטיים, או של אלה שחימשו ומימנו אותם (בעיקר ארה"ב ומדינות אירופה) אינם מושפעים במידה הפחותה משיח פוליטי ואקדמי שנדון בלהט. פשוט יש להם את האמצעים והכוח לשמור על מטריצת שליטה כל כך עצומה שהופך את חייהם של פלסטינים רגילים לסיוט בלתי נגמר, ואין להם סיבה להפסיק.
ולמה הם צריכים? הכיבוש הצבאי של ישראל הוא מיזם עסקי מוצלח ביותר. מתנחלים יהודים מודעים רק לעתים רחוקות לאופן שבו נוכחותם בארץ כבושה מהווה הפרה של החוק הבינלאומי ושל אמנת ג'נבה הרביעית. זה פשע מלחמה. אבל האם הם יודעים זאת? ואם כן, האם יהיה אכפת להם? הם מתגוררים בדיור מסובסד ממשלתי, המחובר באמצעות מערכת כבישים יקרה מאוד - שנשמרה ל'יהודים בלבד' בחזרה לישראל - נהנים מהרבה הטבות, כאלה שאפילו מי שגרים בישראל לא יכול לגשת אליהן. מתנחלים שואבים מים פלסטינים מאקוויפרים של הגדה המערבית, בעוד שהפלסטינים מסתדרים בקושי עם חלק קטן ממשאבי המים שלהם. ילדים מתנחלים זוכים לשירותי בריאות מצוינים, ללימודים הטובים ביותר, והוריהם מסתובבים עם מכוניות נחמדות כשהם נהנים מהדברים הטובים יותר בחיים. רוב הפלסטינים מתקיימים מהכנסה נמוכה וחיים חיים במשא ומתן על גישה דרך מחסומים, מיום לידתם, עד יום מותם, וכל יום ביניהם.
מנהיגים ישראלים משגשגים מהתמיכה הפוליטית שהם מקבלים מהמתנחלים, ומתכווצים מעצם המחשבה לאבד חסד עם המשיחיים והאולטרה-לאומיים והימניים שבהם. הצבא הישראלי פרוס ברחבי הגדה המערבית - מלבד הבטחת הכניעה היסודית של האוכלוסייה הפלסטינית - כדי להגן על מתנחלים והתנחלויות. המחסומים, כמו אלה של קלנדיה, נועדו לשרת את המטרה הזו. כמו במחסומים רבים בגדה המערבית ובסביבתה, הנתיב המהיר שמור למתנחלים יהודים, המוכנסים אליהם בקלות. בעוד פלסטינים צריכים להידחק בין קירות בטון, גושי בטון ענקיים או גדרות בזמן שהם ממתינים לטעון בפני החיילים.
חלק מאזורי ההמתנה של המחסום נראים כמו כלובים ענקיים. על כך דיווחה סוכנות הידיעות "מען". ינואר 6 כי אדם נמחץ למוות במחסום אפרים/טייבה ליד העיר טול כרם בגדה המערבית. עאדל מוחמד יעקוב בן ה-59 מהכפר בלאא "מת כתוצאה מצפיפות קיצונית", נמסר. "כ-10,000 עובדים פלסטינים עוברים את המחסום מדי יום ושהליכי הבידוק במחסום הולכים לאט מאוד וגורמים לרמות מסוכנות של צפיפות בתוך המחסום".
יעקוב הותיר אחריו אישה ושבעה ילדים. כעת, 9,999 עובדים ממשיכים לחצות את מחסום טייבה. גם אם הצבא הישראלי יגדיל את מספר החיילים שמעבדים את ההיתרים לעובדים פלסטינים, או יגדיל את גדרות דמויות הכלובים כמה מטרים ימינה או שמאלה, נותרה השאלה העקרונית: מה יאלץ את ישראל לסיים את הכיבוש שלה, להרוס אותה. חומותיו, גדרותיו ולהביא לסיומו של הפרק הנורא והממושך הזה?
כמה זמן יעבור עד שהעובדים הפלסטינים ידחו את הגדרות ואת החיילים הלוקחים חלק בייסורים הקולקטיביים והיומיים של מאות אלפי פלסטינים?
באשר לשארינו, נמשיך לדגל את הדיון הבנאלי הזה: צד אחד שמצדיק את פעולת ישראל, לפעמים בשם ה' ו'עם הנבחר' שלו ובאחרים בשם 'הביטחון; ועוד צד שנתקע בקידום הקורבנות הפלסטינית כאילו היא מטרה בפני עצמה, בלי הרבה הבנה של היסודות הפוליטיים האמיתיים, או הרצון המוחלט לבצע פעולות סולידריות מוחשיות למען עומר ואביו?
לבסוף העיר את עומר מאביו במצוקה, שהצליח להמציא את תעודת הלידה המקורית של הילד (העתק, אמר, פליישמן, אינו מקובל); ושניהם, לאחר המתנה ארוכה, הורשו לחזור הביתה לעזה לפני שארז היה אמור להיסגר. אבל בכל זאת, עומר אחר בטח מחכה באיזה מחסום, איפשהו, עם תעודת הלידה המקורית שלו ביד, מלווה בקרוב משפחה במצוקה, מתחנן לתחושת המוסר של חייל חסר רגשות, שאין לו.
Ramzy Baroud הוא בעל טור בסינדיקציה בינלאומית, יועץ תקשורת ועורך של PalestineChronicle.com. ספרו האחרון הוא "אבי היה לוחם חופש: הסיפור שלא סופר בעזה" (הוצאת פלוטו, לונדון).
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו