בשנת 1963, פקיד ממשל אוסטרלי בכיר, AR Taysom, התלבט על החוכמה של פריסת נשים כנציגות סחר. "מינוי כזה לא יישאר צעיר ומושך לנצח [מכיוון] שגברת סבבה יכולה, ולעתים קרובות מאוד עושה, להפוך למשהו של קרזן קרב עם השנים שחולפות [בעוד] שגבר בדרך כלל נרגע."
ביום האישה הבינלאומי 2012 כדאי להיזכר בדעות פרימיטיביות כאלה; אבל מה קרה לפמיניזם המודרני? מדוע היא כל כך נטויה משורשיה הפוליטיים, ואכן הסוציאליסטיים, עד שיש להעריץ כל אישה ש"מצליחה" בתוך מערכת לא מוסרית? קח את עלייתה של ג'וליה גילארד כראש הממשלה האישה הראשונה של אוסטרליה, כל כך נחגג על ידי פמיניסטיות מובילות כמו הסופרת אן סאמרס וג'רמיין גריר. שניהם מפסיקים במחיאות הכפיים שלהם לג'ילארד, "האישה המדהימה" שב-27 בפברואר ספגה אתגר מצד קווין ראד, ראש ממשלת הלייבור לשעבר שהדיחה בהפיכה חשאית, בעיקרה מאצ'ואיסטית, ב-2010.
ב-3 במרץ כתבה גריר ב"סידני מורנינג הראלד" שהיא "התאהבה" ב"עניינית" גילארד לפני זמן רב. כשהיא משמיטה לחלוטין את הפוליטיקה של גילארד, היא שאלה, "מה לא לאהוב? שהיא אישה, זה מה. אישה לא נשואה בגיל העמידה בשלטון – סיוט של כל גבר ושל נשים רבות”.
זה כנראה לא רלוונטי שגילארד עשוי להיות סיוט לנשים, גברים וילדים האבוריג'ינים שפוליטיקאי המכונות המובהק הזה התעלל בהם והאשים את התרוששותם, תוך יישום צעדי ענישה וגזעניים נגד הקהילות שלהם בניגוד לחוק הבינלאומי. זה שגילארד עשוי להיות סיוט לפליטים שנעצרו מאחורי תיל, כולל ילדים, במקומות שהם "מחולל ענק של מחלות נפש", לפי נציב תלונות הציבור של אוסטרליה, לא מעניין.
העובדה שגילארד התחייבה להשאיר חיילים אוסטרלים באפגניסטן ללא הגבלת זמן ושהרוב המכריע של ההרוגים או הפצועים אירע בתקופתה כראש ממשלה, זה לא לעניין. ההבחנה הפמיניסטית של גילארד, באופן מעוות, היא הסרת האפליה המגדרית בתפקידי לחימה בצבא האוסטרלי. הודות לה, נשים משוחררות כעת להרוג אפגנים ואחרים שאינם מהווים איום על אוסטרליה, בדיוק כמו חבריהן ליחידות "ציידים-רוצחים" המואשמים כיום בטבח אזרחים. בסיום "הטאבו התרבותי והאחר שמנע מנשים מתפקידי לחימה בעבר", כתב סאמרס, גילארד הבטיח ש"אוסטרליה תוביל שוב את העולם ברפורמה גדולה".
המסירות של ה"אייקון הפמיניסטי" החדש הזה למלחמה אימפריאלית היא מרשימה, אם כי מוזרה. בהתייחסה לשליחת הכוחות הקולוניאליים האוסטרליים לסודן בשנת 1885 כדי לנקום התקוממות עממית נגד הבריטים, היא תיארה את הפארסה הנשכחת כ"לא רק מבחן של אומץ בזמן מלחמה, אלא מבחן אופי שעזר להגדיר את האומה שלנו וליצור את תחושה של מי אנחנו". תמיד מוקפת דגלים, היא מבהירה היטב את דבריה.
והנקודה היא שלחגיגה של פוליטיקאים מהסוג הזה, בלי קשר למגדר, אין שום קשר לפמיניזם. להיפך, זו שותפות לכמה מהפשעים המרושעים ביותר של עידן שלנו. מרגרט תאצ'ר היא שהורתה להטביע את הבלגראנו, עם אובדן של 323 מתגייסים ארגנטינאים צעירים, ושמחה. הייתה זו חברת הפרלמנט הפמיניסטית הבריטית הבוטה הרייט הרמן, יחד עם פמיניסטיות נוספות מהלייבור הידועות בשם "התינוקות של בלייר", שתמכו בפלישה לעיראק ועמדו מעודדות את אחד מפושעי המלחמה העיקריים שלה.
במערב, "תקרות זכוכית" נותרו נושא הבחירה של הפמיניזם הבורגני. כמה נשים ש"מצליחות" בפוליטיקה מדברות נגד המכונה, ומגיעות עד לנשים שנותרו מאחור? כמה מתנגדים להתמכרות ההבל לשלטון ולתקשורת? כמה משתמשים בפלטפורמות שלהם כדי לנתח ולחשוף את המיליטריזם הפסיכופתי ותעשיות המוות והשקרים שלו שמזהמים את חיינו הפוליטיים, התרבותיים והתקשורתיים ומהווים מקור לכל כך הרבה אלימות נגד נשים במדינות מוכות ומרוחקות, אם לא נגד נשים. בית? מי התבטא נגד הג'אנקט של ג'וליה גילארד לישראל בעקבות הטבח של 1400 בני אדם בעזה, רובם נשים וילדים, ותמיכתה הסוררת ברוצחיהם? איפה בסיקור הפוליטיקה נמצאים הקולות העקרוניים של נשים כמו מדיאה בנג'מין, ארונדהטי רוי והלבבות האמיצים של נשות ראווה באפגניסטן?
הילרי קלינטון זכתה לתשואות מצד פמיניסטיות מפורסמות על תמיכתה בפלישה של המערב לאפגניסטן כדי "לשחרר נשים מהטליבאן". לא משנה שזו אף פעם לא הייתה הסיבה; לא משנה שעשרות אלפים נהרגו ונפגעו כתוצאה מכך. בקמפיין שלה עבור הבית הלבן ב-2008, קלינטון, שנתמכה על ידי פמיניסטיות כמו אן סאמרס, התפארה בכך שהיא מוכנה "להכחיד" את איראן.
כאן באוסטרליה חלות הסחות דעת מוכרות: אותם יחסי ציבור ארגוניים ערמומיים המכוונים בעיקר לנשים ולצעירים שאומרים שהזהות האישית היא הגבול של הפוליטיקה; אותה שכחה מאורגנת של ההיסטוריה של האנשים ושל כל מושג של מעמד ושעבוד שלנו לאליטה לא דמוקרטית.
עם זאת, לפמיניזם האוסטרלי יש עבר גאה במיוחד. עם ניו זילנד, נשים אוסטרליות הובילו את העולם בזכייה בהצבעה. במהלך הטבח של מלחמת העולם הראשונה, נשים אוסטרליות פתחו בקמפיין מוצלח במיוחד נגד הצבעה לגיוס. כרזה שהוכרזה בלתי חוקית בכמה מדינות הייתה תחת הכותרת "הצבעת הדם" והראתה אישה מתריסה שמה את קולה בקלפי במקום "שדין גבר למוות".
ביום הקלפי, כל המנהיגים הפוליטיים של אוסטרליה, מלבד אחד, קראו להצביע "כן". הם הפסידו. הרוב הלך בעקבות הנשים. כזה הוא פמיניזם אמיתי.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו