לאחר שדיווח על החוויה הארוכה והאפית של ג'וליאן אסאנג', ג'ון פילגר מסר את הכתובת הזו מחוץ לבית המשפט הפלילי המרכזי בלונדון ב-7 בספטמבר, כאשר שימוע ההסגרה של עורך ויקיליקס נכנס לשלב האחרון שלו.
כשפגשתי לראשונה את ג'וליאן אסאנג' לפני יותר מעשר שנים, שאלתי אותו למה הוא הקים את ויקיליקס. הוא השיב: "שקיפות ואחריות הן נושאים מוסריים שחייבים להיות המהות של החיים הציבוריים והעיתונות".
מעולם לא שמעתי מוציא לאור או עורך קורא מוסר בדרך זו. אסאנג' מאמין שעיתונאים הם סוכנים של אנשים, לא כוח: שלנו, האנשים, יש זכות לדעת על הסודות האפלים ביותר של אלה שטוענים שהם פועלים בשמנו.
אם החזק משקר לנו, יש לנו את הזכות לדעת. אם הם אומרים דבר אחד בפרטי וההפך בפומבי, זכותנו לדעת. אם הם זוממים נגדנו, כפי שעשו בוש ובלייר על עיראק, אז תעמידו פנים שהם דמוקרטים, יש לנו את הזכות לדעת.
מוסר התכלית הזה הוא שמאיים כל כך על קנוניה של מעצמות שרוצות לצלול חלק גדול מהעולם למלחמה ורוצות לקבור את ג'וליאן בחיים באמריקה הפשיסטית של טראמפ.
בשנת 2008, דו"ח סודי ביותר של משרד החוץ האמריקאי תיאר בפירוט כיצד ארצות הברית תילחם באיום המוסרי החדש הזה. מסע הכפשות אישי שמכוון בחשאי נגד ג'וליאן אסאנג' יוביל ל"חשיפה [ו]העמדה לדין פלילי".
המטרה הייתה להשתיק ולהפליל את ויקיליקס ומייסדה. עמוד אחר עמוד חשף מלחמה קרובה על בן אדם בודד ועל עצם העיקרון של חופש הדיבור וחופש המחשבה, והדמוקרטיה.
חיילי ההלם הקיסריים יהיו אלה שכינו את עצמם עיתונאים: הכותבים הגדולים של מה שנקרא המיינסטרים, במיוחד ה"ליברלים" שמסמנים ומפטרלים את גבולות ההתנגדות.
וזה מה שקרה. אני כתב יותר מ-50 שנה ומעולם לא הכרתי מסע הכפשות כמוהו: רצח אופי מפוברק של אדם שסירב להצטרף למועדון: שהאמין שעיתונות היא שירות לציבור, אף פעם לא למי שמעל.
אסאנג' בייש את רודפיו. הוא הפיק סקופ אחר סקופ. הוא חשף את ההונאה של מלחמות שמקודמות על ידי התקשורת ואת האופי הרצחני של מלחמות אמריקה, את השחיתות של דיקטטורים, את הרוע של גואנטנמו.
הוא הכריח אותנו במערב להסתכל במראה. הוא חשף את דוברי האמת הרשמיים בתקשורת כמשתפי פעולה: אלה שהייתי מכנה עיתונאי וישי. אף אחד מהמתחזים האלה לא האמין לאסאנג' כשהזהיר שחייו בסכנה: ש"שערוריית המין" בשוודיה היא תוכנית וגיהינום אמריקאי הוא היעד האולטימטיבי. והוא צדק, וצדק שוב ושוב.
שימוע ההסגרה בלונדון השבוע הוא המערכה האחרונה של קמפיין אנגלו-אמריקאי לקבורת ג'וליאן אסאנג'. זה לא הליך תקין. זה בשל נקמה. כתב האישום האמריקני מזויף בבירור, הונאה מופגנת. עד כה, הדיונים מזכירים את המקבילות הסטליניסטיות שלהם במהלך המלחמה הקרה.
כיום, הארץ שהעניקה לנו את מגנה כרטה, בריטניה הגדולה, נבדלת על ידי נטישת ריבונותה שלה בכך שהיא מאפשרת לכוח זר מרושע לתמרן את הצדק ובעינויים הפסיכולוגיים המרושעים של ג'וליאן - סוג של עינויים, כפי שנילס מלצר, מומחה האו"ם הצביע על כך שהנאצים שוכללו כי זה היה הכי יעיל לשבור את קורבנותיו.
בכל פעם שביקרתי את אסאנג' בכלא בלמארש, ראיתי את ההשפעות של העינוי הזה. כשראיתי אותו בפעם האחרונה, הוא ירד יותר מ-10 קילו במשקל; לזרועותיו לא היו שרירים. באופן לא ייאמן, חוש ההומור המרושע שלו היה שלם.
באשר למולדתו של אסאנג', אוסטרליה הפגינה רק פחדנות מצמררת שכן ממשלתה קשרה קשר בחשאי נגד האזרח שלה, שאמור להיחגג כגיבור לאומי. לא בכדי משח ג'ורג' וו. בוש את ראש ממשלת אוסטרליה "סגן השריף" שלו.
אומרים שכל מה שיקרה לג'וליאן אסאנג' בשלושת השבועות הקרובים יקטן אם לא יהרוס את חופש העיתונות במערב. אבל איזו עיתונות? ה אפוטרופוס? ה-BBC, ניו יורק טיימס, הג'ף בזוס וושינגטון פוסט?
לא, העיתונאים בארגונים האלה יכולים לנשום בחופשיות. יהודה על אפוטרופוס מי שפלרטט עם ג'וליאן, ניצל את עבודתו המהווה דרך, עשה את הערימה שלהם ואז בגד בו, אין מה לפחד. הם בטוחים כי הם נחוצים.
חופש העיתונות נתון כעת למעטים המכובדים: יוצאי הדופן, המתנגדים באינטרנט שאינם שייכים לשום מועדון, שאינם עשירים ואינם עמוסי פוליצר, אך מייצרים משובחים, לא צייתנים, מוסרי עיתונות - כאלה כמו ג'וליאן אסאנג'.
בינתיים, זו האחריות שלנו לעמוד לצד עיתונאי אמיתי שאומץ ליבו צריך לשמש השראה לכולנו שעדיין מאמינים שהחופש אפשרי. אני מצדיע לו.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו