ההרס של עיראק? איפה אני מתחיל? אחרי שעבדתי 7 מתוך 12 החודשים האחרונים בעיראק, אני עדיין המום אפילו מהמחשבה לנסות לתאר את זה.
המלחמה והכיבוש הבלתי חוקיים של עיראק התנהלו משלוש סיבות, לפי ממשל בוש. תחילה לנשק להשמדה המונית, שטרם נמצאו. שנית, משום שלמשטרו של סדאם חוסיין היו קשרים עם אל-קאעידה, שמר בוש הודה באופן אישי שמעולם לא הוכחו. הסיבה השלישית - המוטבעת בעצם שם הפלישה, מבצע חירות עיראק - הייתה לשחרר את העם העיראקי.
אז עיראק היא עכשיו מדינה משוחררת.
הייתי בבגדד המשוחררת ובסביבותיה לסירוגין כבר 12 חודשים, כולל שהיתי בתוך פלוג'ה במהלך המצור באפריל ושיריות אזהרה על ראשי יותר מפעם אחת על ידי חיילים. טיילתי בדרום, בצפון ובהרחבה ברחבי מרכז עיראק. לעומת זאת, מה שראיתי בחודשים הראשונים של 2004, כשהיה קל יותר לכתב זר לטייל בארץ, העניק טעם רב עוצמה - אפילו מנבא - של הזוועות שיגיעו בשאר השנה (וללא ספק ב-2005 נו). כדאי לחזור למחצית הראשונה שנשכחה כעת של השנה שעברה ולזכור עד כמה הדברים היו נוראים עבור העיראקים אפילו בשלב מוקדם יחסית של הכיבוש שלנו במדינתם.
Then, as now, for Iraqis, our invasion and occupation was a case of liberation from — from human rights (think: the atrocities committed in Abu Ghraib which are still occurring daily there and elsewhere); liberation from functioning infrastructure (think: the malfunctioning electric system, the many-mile long gas lines, the raw sewage in the streets); liberation from an entire city to live in (think: Fallujah, most of which has by now been flattened by aerial bombardment and other means).
העיראקים כבר היו אז מרים, מבולבלים וקיימים בתוך שממה שהגיעה ממספר עצום של הבטחות שהופרו ממשל בוש. ממש כל עיראקי משוחרר שיצא לי להכיר מימי הראשונים במדינה נהרג בן משפחה או חבר על ידי חיילים אמריקאים או מהשפעות המלחמה/כיבוש. אלה כוללים עובדות יומיומיות כמו שאין מספיק כסף למזון או דלק בגלל אבטלה מסיבית ומחירי אנרגיה עולים, או כל אחת מאינספור הזוועות האחרות שנגרמו על ידי האמור לעיל. ההבטחות שהופרו, התשתיות השבורות והערים השבורות של עיראק נראו בבירור באותם חודשים ראשונים של 2004 - והדבר העצוב הוא שהחורבן שראיתי אז רק הלך והחמיר מאז. החיים שהעיראקים חיו לפני שנה, איומים ככל שהיו, היו רק הקדמה למה שעתיד להגיע תחת הכיבוש האמריקני. שלטי האזהרה היו ברורים מתשתית מרוסקת, לכל העינויים ועד להתנגדות מתפתחת ואלימה.
הבטחות שהופרו
מהר מאוד היה ברור, אפילו לחדש עיתונאי, אפילו בחודשים הראשונים של השנה שעברה שהטבע האמיתי של השחרור שהבאנו לעיראק לא היה חדשות לעיראקים. הרבה לפני שהתקשורת האמריקאית החליטה שהגיע הזמן לדווח על הפעולות הנוראיות המתרחשות בתוך כלא אבו גרייב, רוב העיראקים כבר ידעו ש"משחררי" ארצם מענים ומשפילים את בני ארצם.
בדצמבר 2003, למשל, אדם בבגדד, שדיבר על הזוועות באבו גרייב, אמר לי, "למה הם משתמשים בפעולות האלה? אפילו סדאם חוסיין לא עשה זאת! זו לא התנהגות טובה. הם לא באים לשחרר את עיראק!" ועד אז כבר החלו להסתובב הבדיחות העגומות של הנצורים. בהומור האפל שהפך לפופולרי כל כך בבגדד בימים אלה, אחד מעוכבי אבו גרייב ששוחרר לאחרונה, שראיינתי אמר, "האמריקנים הביאו לי חשמל לתחת לפני שהם הביאו אותו לבית שלי!"
סאדיק זומאן אופייני למדי למה שראיתי. נלקח מביתו בכירכוכ ביולי 2003, הוא הוחזק במתקן מעצר צבאי ליד תיכרית לפני שהורד בתרדמת בבית החולים הכללי סלאחדין על ידי כוחות ארה"ב כעבור חודש. בעוד שהדו"ח הרפואי שנלווה אליו, חתום על ידי סא"ל מייקל הודג'ס, קבע כי מר זומן שרוי בתרדמת עקב התקף לב שנגרם כתוצאה ממכת חום, הוא לא הזכיר שראשו הוחזק, או לציין את החשמל. סימני צריבה שצרכו את איבר מינו ואת תחתיות כפות רגליו, או החבלות והסימנים דמויי השוט במעלה ובמורד גופו.
ביקרתי את אשתו חשמיה ושמונה בנות בבית כמעט ריק בבגדד. חפציו נמכרו ברובם בשוק השחור כדי לשמור על כולם. מאוורר הסתובב באיטיות מעל המיטה כשזומאן בהה בתקרה בחוסר עין. גנרטור גיבוי קטן זמזם בחוץ, שכן השכונה הזו, כמו רוב בגדאד, ספגה רק שש שעות חשמל ביום.
בתה רהים, שלומדת בקולג', השמיעה את הרגשות של כל המשפחה כשאמרה, "אני שונאת את האמריקאים על כך שהם עושים את זה. כשהם לקחו את אבא שלי הם לקחו את החיים שלי. אני מתפלל לנקמה באמריקאים על שהרסו את אבי, ארצי וחיי".
במאי 2004, כשהלכתי לביתם, כבר התקיים לאחרונה בית משפט צבאי של אחד החיילים השותפים לעינויים הנרחבים של עיראקים באבו גרייב. הוא נידון לזמן מאסר צנוע, אבל העיראקים לא התרשמו. הם היו משוכנעים שוב - לא שהם צריכים את זה - שמבטיח ממשל בוש לנקות את המעשה שלו בנוגע לטיפול בעיראקים העצורים היו ריקים לא פחות מאלה שהוצעו לסיוע בבניית עיראק בטוחה ומשגשגת.
בשנה שעברה, ההבטחות הריקות לעשיית צדק עם המעורבים במעשים מתועבים שכאלה, לצד הבטחות להפוך את הכלא באבו גרייב לשקוף ונגיש יותר, נפלו על בני משפחה מבולבלים שהמתינו ליד שערי הכלא כדי לראות את יקיריהם. בְּתוֹך. תחת שמש קופחת של מאי הלכתי אל "אזור ההמתנה" המאובק, העגום, השמור בכבדות, סגור בתיל, מחוץ לאבו גרייב. שם, שמעתי סיפור אימה אחד אחרי השני מבני משפחה נוגה שנאספו בעקשנות על חלקת האדמה העקרה הזו, עדיין בתקווה נגד התקווה לזכות בביקור עם מישהו בתוך המתחם הנורא.
לילו חאמד, יושב לבדו על הלכלוך הארוז הקשה בדישה הלבנה שלו, מטפחת ראשו מתנופפת בעצבנות ברוח היבשה והחמה, בהתה ללא עוררין בקירות הגבוהים של הכלא הסמוך כאילו הוא מנסה לראות את בנו בן ה-32 עבאס. דרך קירות הבטון. כשהמתורגמן שלי אבו טלאט שאל אם הוא ידבר איתנו, חלפו מספר שניות עד שלילו סובב באיטיות את ראשו ואמר בפשטות, "אני יושב כאן על הארץ ומחכה לעזרת ה'".
His son, never charged with an offense, had by then been in Abu Ghraib for 6 months following a raid on his home which produced no weapons. Lilu held a crumpled visitation permission slip that he had just obtained, promising a reunion with his son…three months away, on the 18th of August.
יחד עם כל אדם אחר שראיינתי שם, לילו לא מצאה נחמה לא בבית המשפט הצבאי האחרון, ולא בשחרור של כמה מאות אסירים. "בית המשפט הצבאי הזה הוא שטויות. הם אמרו שעיראקים יכולים לבוא למשפט, אבל הם לא יכולים. זה היה משפט שווא".
באותו רגע, שיירה של Humvees מלאת חיילים, רובים מצביעים על החלונות הקטנים, פרשה דרך השער הקדמי של מתחם העונשין, ובעטה בענן אבק ענק שאפף את כולם במהירות. הורה של אסירה אחרת, גברת סמיר, הניף את ענני האבק ואמר: "אנחנו מקווים שכל העולם יכול לראות את העמדה בה אנו נמצאים כעת!" ואז הוסיפו בקול מתלווה, "למה הם עושים לנו את זה?"
Last summer I interviewed a kind, 55 year-old woman who used to work as an English teacher. She had been detained for four months in as many prisons…in Samarra, Tikrit, Baghdad and, of course, at Abu Ghraib. She was never, she told me, allowed to sleep through a night. She was interrogated many times each day, not given enough food or water, or access to a lawyer or to her family. She was verbally and psychologically abused.
אבל זה, היא הבטיחה לי, לא היה החלק הגרוע ביותר. לא בהרבה. בעלה בן ה-70 נעצר אף הוא והוא הוכה. לאחר שבעה חודשים של מכות וחקירות, הוא מת במעצר צבאי ארצות הברית בכלא.
She was crying as she spoke of him. “I miss my husband,” she sobbed and stood up, speaking not to us but to the room, “I miss him so much.” She shook her hands as if to fling water off them…then she held her chest and cried some more.
"למה הם עושים לנו את זה?" היא שאלה. היא פשוט לא הצליחה להבין, לדבריה, מה קורה כי שניים מבניה נעצרו גם הם, ומשפחתה התנפצה לחלוטין. "לא עשינו שום דבר רע," היא ייבבה.
עם סיום הראיון, הלכנו לכיוון המכונית שלנו כדי לצאת כשכולנו הבנו שהשעה 10 בלילה, כבר מאוחר מדי בלילה כדי לצאת בבגדד המסוכנת. אז היא שאלה אותנו במקום זאת אם לא נישאר בבקשה לארוחת ערב, כל הזמן הודתה לי שהקשבתי לסיפור הנורא שלה, על הזמן שלי, על שכתבתי עליו. מצאתי את עצמי חסר מילים.
"לא, תודה, אנחנו חייבים לחזור הביתה עכשיו," אמר אבו טלאט. בשלב הזה, כולנו בכינו.
במכונית, כשנסענו במהירות לאורך כביש מהיר של בגדאד ישירות אל ירח מלא, אבו טלאט ואני שתקנו. לבסוף, הוא שאל, "אתה יכול לומר מילה כלשהי? יש לך מילים?"
לא היה לי. בכלל לא.
תשתית שבורה
Everything in Iraq is set against the backdrop of shattered infrastructure and a nearly complete lack of reconstruction. What the Americans turn out to be best at is, once again, promises — and propaganda. During the period when the Coalition Provisional Authority ruled Iraq from Baghdad‘s Green Zone, their handouts often read like this one released on May 21, 2004: “The Coalition Provisional Authority has recently given out hundreds of soccer balls to Iraqi children in Ramadi, Kerbala, and Hilla. Iraqi women from Hilla sewed the soccer balls, which are emblazoned with the phrase ‘All of Us Participate in a New Iraq.’”
ובכל זאת, כשזה הגיע ליסודות של אותה עיראק החדשה, האבטלה עמדה על 50% ועלייה, אזורים טובים יותר בבגדד היו בממוצע 6 שעות חשמל ביום, והביטחון לא נמצא בשום מקום. עוד בינואר 2004, לפני שהמצב הביטחוני הביא את רוב פרויקטי השיקום לקיפאון כמעט מוחלט של הרגע הנוכחי, ו-9 חודשים אחרי שהמלחמה בעיראק הסתיימה באופן רשמי, המצב כבר היה על סף קטסטרופה. לדוגמה, מחסור במים ראויים לשתייה היה הנורמה ברוב מרכז ודרום עיראק.
עבדתי אז על דו"ח שניסה לתעד בדיוק מה התרחש השיקום במשק המים - מגזר שבכטל הייתה אחראית לו במידה רבה. תאגיד ענק זה קיבל חוזה ללא הצעה בסך 680 מיליון דולר בדלתיים סגורות ב-17 באפריל 2003, שגויס בספטמבר ל-1.03 מיליארד דולר; לאחר מכן זכתה בכטל בחוזה נוסף בשווי 1.8 מיליארד דולר להארכת התוכנית שלה עד דצמבר 2005.
At the time, when travel for Western reporters was a lot easier, I stopped in several villages en route south from Baghdad through what the Americans now call “the triangle of death” to Hilla, Najaf, and Diwaniyah to check on people’s drinking-water situation. Near Hilla, an old man with a weathered face showed me his water pump, sitting lifeless with an empty container nearby — as there was no electricity.
What water his village did have was loaded with salt which was leaching into the water supply because Bechtel had not honored its contractual obligations to rehabilitate a nearby water treatment center. Another nearby village didn’t have the salt problem, but nausea, diarrhea, kidney stones, cramps, and even cases of cholera were on the rise. This too would be a steady trend for the villages I visited.
שאר הטיול כלל סיור תזזיתי בכפרים, כל אחד ללא מים ראויים לשתייה, ליד או בתוך גבולות העיר הילה, נג'ף ודיוואניה. להילה, קרוב לבבל העתיקה, יש מפעל ומרכז הפצה לטיפול במים בניהולו של המהנדס הראשי סלמם חסן כדל. מר כדל הודיע לי שלרוב הכפרים בתחום השיפוט שלו אין מים ראויים לשתייה, וגם אין לו את הצנרת הדרושה לתיקון מערכות המים התקולות שלהם, וגם לא היה לו קשר עם בכטל או עם קבלני המשנה שלה.
הוא דיבר על מספר רב של אנשים שסבלו מהרשימה הרגילה של מחלות. "בכטל," הוא אמר לי, "מוציא את כל כספם בלי שום לימודים. בכטל צובעת מבנים, אבל זה לא נותן מים נקיים לאנשים שמתו משתיית מים מזוהמים. אנחנו מבקשים מהם שבמקום לצבוע מבנים, הם יתנו לנו משאבת מים אחת ואנחנו נשתמש בה כדי לתת שירות מים ליותר אנשים. לא היה לנו שום שינוי מאז שהאמריקאים הגיעו לכאן. אנחנו יודעים שבכטל מבזבזת כסף, אבל אנחנו לא יכולים להוכיח זאת”.
בכפר קטן אחר בין הילה לנג'ף, 1,500 איש שתו מים מנחל מלוכלך שזלג באיטיות ליד בתיהם. לכולם היה דיזנטריה; לרבים היו אבנים בכליות; מספר מדהים, כולרה. אחד הכפריים, מחזיק ילד חולה, אמר לי, "זה היה הרבה יותר טוב לפני הפלישה. היו לנו אז עשרים וארבע שעות של מים זורמים. עכשיו אנחנו שותים את הזבל הזה כי זה כל מה שיש לנו".
למחרת בבוקר מצא אותי בכפר בפאתי נג'ף, שנפל באחריות מרכז המים של נג'ף. בור גדול נחפר באדמה שבו תושבי הכפר נקשו בצינורות שכבר קיימים כדי לשאוב מים. החור המלוכלך התמלא בלילה, כאשר נאספו מים. באותו בוקר, ילדים עמדו בחיבוק ידיים סביב החור, בזמן שנשים אספו את שאריות המים המלוכלכים שישבו בתחתיתו. כולם, כך נראה, סובלים ממחלה כלשהי שנולדה במים וכמה ילדים, כך הודיעו לי הכפריים, נהרגו בניסיון לחצות כביש מהיר סואן למפעל סמוך שבו היו מים נקיים.
ביוני, שישה חודשים לאחר מכן, ביקרתי בבית החולים צ'וודר, שטיפל אז בממוצע ב-3,000 חולים ביום בעיר סאדר, שכונת העוני העצומה של בגדאד. ד"ר קאסם אל-נווסרי, המנהל הראשי שם, החל מיד לתאר את המאבקים שבהם מתמודד בית החולים שלו תחת הכיבוש. "חסר לנו כל תרופה", הוא אמר והצביע על כמה נדירות זה התרחש לפני הפלישה. "זה אסור, אבל לפעמים אנחנו צריכים לעשות שימוש חוזר ב-IV, אפילו במחטים. אין לנו ברירה".
And then, of course, he — like the other doctors I spoke with – brought up their horrendous water problem, the unavailability of unpolluted water anywhere in the area. “Of course, we have typhoid, cholera, kidney stones,” he said matter-of-factly, “but we now even have the very rare Hepatitis Type-E…and it has become common in our area.”
ביציאה מהרחובות מלאי הביוב והאשפה של העיר סאדר חלפנו על פני קיר שעליו מצויר ספריי "רחוב וייטנאם". ממש מתחת היה המשפט - שנועד כמובן למשחררים האמריקאים - "אנחנו נעשה את הקברים שלך במקום הזה".
כיום, במונחים של קריסת תשתיות, אזורים אחרים בבגדד מתחילים לסבול כמו שדר סיטי סבלה אז, ועדיין סובלת במידה רבה. בעוד שפרויקטי שיקום המיועדים לעיר סאדר קיבלו מימון מוגדל, רוב הזמן אין סימן מועט לביצוע עבודה כלשהי, כפי שקורה ברוב בגדאד.
בעוד משבר דלק מתמשך מוצא אנשים ממתינים עד יומיים כדי למלא את המיכלים שלהם בתחנות דלק, כל העיר פועלת על גנרטורים רוב הזמן, ובהרבה אזורים פחות מועדפים כמו סאדר סיטי יש רק ארבע שעות של חשמל ביום .
ערים שבורות
הטקטיקות הכבדות של כוחות הכיבוש הפכו לדבר שבשגרה בחיי העיראקים. ראיינתי אנשים שישנים בקביעות בבגדים כי פשיטות ביתיות הן הנורמה. פעמים רבות כאשר סיורים צבאיים מותקפים על ידי לוחמי התנגדות בערי עיראק, חיילים פשוט פותחים באש אקראית על כל דבר שזז. נפוץ יותר, נפגעים אזרחיים כבדים מתרחשים מהתקפות אוויריות של כוחות כיבוש. הנסיבות הנוראיות הללו הובילו ליותר מ-100,000 נפגעים אזרחים עיראקים בכיבוש בן פחות משנתיים.
ואז יש את פלוג'ה, עיר ששלושה רבעים ממנה הופצצו או הופגזו עד כה להריסות, עיר שבהריסותיה נמשכים הלחימה גם בזמן שרוב תושביה עדיין לא הורשו לחזור לבתיהם (שרבים מהם אין קיימים יותר). הזוועות שבוצעו שם בחודש האחרון לערך דומות, במובנים רבים, לאלו שנצפו במהלך המצור הכושל הימי של ארצות הברית על העיר באפריל האחרון, אם כי בקנה מידה גדול בהרבה. הפעם, בנוסף, דיווחים של משפחות בתוך העיר, יחד עם עדויות מצולמות, מצביעים על השימוש של הצבא האמריקני בנשק כימי וזרחני וכן בפצצות מצרר שם. לתושבים המעטים שהורשו לחזור בשבוע האחרון של 2004 נמסרו עלונים מתוצרת צבאית המורים להם לא לאכול מזון מתוך העיר, ולא לשתות את המים.
במאי האחרון, בבית החולים הכללי של פלוג'ה, רופאים דיברו איתי על מיני זוועות שהתרחשו במהלך המצור הראשון של חודש על העיר. ד"ר עבדול ג'אבר, מנתח אורטופד, אמר כי קשה לעקוב אחר מספר האנשים שהם טיפלו בהם, כמו גם מספר ההרוגים, בשל היעדר תיעוד. הדבר נגרם בעיקר מהעובדה שבית החולים הראשי, שנמצא בצד הנגדי של נהר הפרת מהעיר, נסגר על ידי הנחתים במשך רוב חודש אפריל, בדיוק כפי שהיה שוב בנובמבר 2004.
הוא העריך שלפחות 700 בני אדם נהרגו בפלוג'ה במהלך אותו אפריל. "עבדתי בחמישה מהמרכזים [מרפאות בריאות קהילתיות] בעצמי, ואם נאסוף את המספרים מהמקומות האלה, אז זה המספר", אמר. "ואתם חייבים לזכור שאנשים רבים נקברו לפני שהגיעו למרכזים שלנו."
כשהרוח נשבה מרובע ג'ולאן הסמוך של העיר, הסירחון המרוקב של גופות מתפוררות (ריח ששוב אופייני לעיר) רק אישר את דבריו. כבר אז, ד"ר ג'באר התעקש שמטוסים אמריקאים הטילו פצצות מצרר על העיר. "אנשים רבים נפצעו ונהרגו מפצצות מצרר. כמובן שהם השתמשו בפצצות מצרר. שמענו אותם וגם טיפלנו באנשים שנפגעו מהם!"
ד"ר ראשיד, מנתח אורטופד נוסף, אמר: "לא פחות משישים אחוז מההרוגים היו נשים וילדים. אתה יכול ללכת לראות את הקברים בעצמך." כבר ביקרתי בבית הקברות של השהידים ואכן התבוננתי בקברים הזעירים הרבים שנחפרו בבירור לילדים. הוא סיכם עם ד"ר ג'בר על השימוש בפצצות מצרר, והוסיף: "ראיתי את פצצות המצרר במו עיני. אנחנו לא צריכים שום ראיה. רוב הפצצות האלה נפלו על אלה שטיפלנו אז".
אם כבר דיבר על המשבר הרפואי שאיתו נאלץ בית החולים להתמודד, הוא ציין כי במהלך 10 ימי הלחימה הראשונים הצבא האמריקני לא איפשר כלל פינוי מפלוג'ה לבגדד. לדבריו, "אפילו העברת חולים בעיר הייתה בלתי אפשרית. אתה יכול לראות את האמבולנסים שלנו בחוץ. הצלפים שלהם ירו גם לתוך הדלתות הראשיות של אחד מהמרכזים שלנו". כמה אמבולנסים אכן שהו בחניית בית החולים, שניים מהם עם חורי כדור בשמשות הקדמיות.
שני הרופאים אמרו כי הצבא האמריקני לא יצר איתם קשר, ואף לא הוענק להם סיוע מהצבא. ד"ר רשיד סיכם את המצב כך: "הם שולחים רק פצצות, לא תרופות".
כשהלכתי למכונית שלנו בשלב מסוים בתוך מה שכבר היה שממה של פלוג'ה, אדם משך לי בזרוע וצעק, "האמריקנים הם בוקרים! זו ההיסטוריה שלהם! תראו מה הם עשו לאינדיאנים! וייטנאם! אפגניסטן! ועכשיו עיראק! זה לא מפתיע אותנו".
וזה, כמובן, היה לפני שהמצור המוחלט על העיר החל בנובמבר 2004. הקמפיין באפריל בפלוג'ה, שהביא לעלייה בהתנגדות, התברר - כמו כל כך הרבה דברים אחרים באותם חודשים ראשונים של 2004 - כלא היה מבשר על דברים שיבואו בקנה מידה גדול בהרבה. בעוד שהמטרה של המצור האחרון הייתה לדכא את ההתנגדות ולהביא לביטחון רב יותר לבחירות המתוכננות ל-30 בינואר, התוצאה כמו באפריל הייתה הכל מלבד ביטחון.
בעקבות ההרס של פלוג'ה הלחימה פשוט התפשטה למקום אחר והתגברה. משפחות בורחות כעת ממוסול, העיר השלישית בגודלה בעיראק, בגלל אזהרה על מערכה אווירית נוספת המתקרבת נגד לוחמי ההתנגדות. לפחות מכונית תופת אחת ליום היא כיום הנורמה בעיר הבירה. עימותים פורצים בקביעות קטלנית ברחבי בגדאד כמו גם בערים כמו רמאדי, סמארה, באקובה ובלד.
ההתעצמות היא דו צדדית. עם כל מחגר כלפי מעלה באלימות, הטקטיקות של הצבא האמריקני רק הולכות ומתחזקות, וככל שהן עושות, ההתנגדות העיראקית רק ממשיכה לגדול בגודלה וביעילותה. כל סוג של "מצור" על מוסול רק יוסיף לדינמיקה הזו.
למרות הפסקת תקשורת בתקשורת לאחר המתקפה האחרונה על פלוג'ה, סיפורים על כלבים אוכלים גופות ברחובות העיר ועל מסגדים שנהרסים התפשטו ברחבי עיראק כמו אש בשדה קוצים; ודיווחים כאלה רק מדגישים את מה שרוב האנשים בעיראק מאמינים כעת - שהמשחררים הפכו ללא יותר מכובשים אימפריאליסטים אכזריים של ארצם. ואז ההתנגדות מתחזקת עוד יותר.
אולם בקרב עיראקים ההתנגדות הגוברת נחזה מזמן. רגע אחד חשוב עבורי הגיע ביוני האחרון על רקע פיגועי מכוניות התאבדות יומיים בבגדד. בזמן שצילומי מכוניות עם זכוכית שבורה וחורי קליעים במסגרות הבהבו על מסך טלוויזיה, המתרגם שלי חמיד, איש מבוגר שכבר התעייף מהאלימות, אמר בשקט, "זה התחיל. אלה רק ההתחלה, והם לא יפסיקו. גם אחרי ה-30 ביוני". זה, כמובן, היה התאריך של מסירת "הריבונות" שהובטחה זה מכבר לממשלה עיראקית חדשה, שלאחריה, כך ניבאו גורמים אמריקאים בלהט, האלימות במדינה תתחיל לשכך. אותו דפוס של חיזוי ושל מציאות סותרת ניתן לראות כעת ביחס לבחירות הקרובות.
לפני שלושה שבועות, חבר שלי שהוא שייח' מבקובה ביקר אותי בבגדד ואכלנו ארוחת צהריים עם עבדולה, פרופסור מבוגר יותר שהוא חבר שלו. בזמן שאכלנו, עבדולה הביע סנטימנט שנשמע כעת ברבים. "המוג'הידין", אמר, "נלחמים למען ארצם נגד האמריקאים. ההתנגדות הזו מקובלת עלינו".
ממשל בוש הגדיל לאחרונה את חייליו בעיראק מ-138,000 ל-150,000 - כדי, אמרו גורמים רשמיים, לספק ביטחון רב יותר לבחירות הקרובות. הגדלת חיילים כאלה התרחשו גם בווייטנאם. אז זה נקרא הסלמה.
מה שאני תוהה הוא, האם אני אכתוב מאמר בינואר הבא שעדיין ייקרא "עיראק: החורבן", שבו החודשים הנוראים האחרונים של 2004 (שמחציתם הראשונה של השנה הייתה רק סימן מבשר) יוכיחו בתורם. אבל טעם חזוי של זוועות לבוא? ומה אז על 2006 ו-2007?
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו