החל מה-25 בנובמבר, פלסטינים מרצועת עזה יוכלו, בתיאוריה, לחצות בחופשיות את גבול רפיח למצרים, על פי הסכם בתיווך של שרת החוץ האמריקאית, קונדוליזה רייס.
בדרך כלל, ישראל רצתה לקבל את המילה האחרונה על התנועה במעבר הגבול, לא כדי למנוע מה שנקרא "חשודים בטרור" להיכנס לעזה, אלא כדי לשלוט בתנועת הסחורות אל הרצועה הענייה וממנה. כך, כל צמיחה כלכלית פלסטינית בלתי מוצדקת (כאמצעי לעצמאות כלכלית) תישאר תחת פיקוח ישראלי מתמיד. יתרה מכך, ישראל רוצה להבטיח שהשטח הכבוש יישאר יעד הייצוא הגדול ביותר שלה. מטבע הדברים, הפלסטינים יעדיפו להתנתק מההגמוניה הכלכלית של ישראל ולחפש שותפי סחר סבירים יותר, כמו מצרים.
לא בדיוק הדיפלומטיה "ללא דופי" של המזכירה רייס הכתה את ההסכם הנחשב בין הפלסטינים לישראל, אם כי מעורבותה עשויה הייתה לסייע בהאצת התהליך. שני הצדדים למעשה דנו בעניין כבר חודשים, והסכם, כפי שהובטח שוב ושוב על ידי דיפלומטים אירופיים שונים, היה בהכנה.
אולם מה שראוי לציון הוא התפנית בעמדתה של ישראל לגבי רמת מעורבותה במעקב אחר גבול עזה המשוחרר כביכול. לפי ההסכם החדש, הפלסטינים ישלטו על הגבול שאליהם יצטרפו צגי האיחוד האירופי באמצעות טכנולוגיית מעקב וידאו הנגישה גם על ידי ישראל. ככל הנראה, התנגדותה של ישראל להתנהלות פלסטינית בגבול תצטרך להיות מועברת לצדדים המעורבים, ובכך תהיה נתונה לחקירה ולתיקון אפשרי.
אבל אפילו ההסדר המוזר הזה נשמע ויתור ישראלי גדול מדי, בהתחשב בנוסח המאושר של תוכנית ההתנתקות של ישראל, המבטיח באופן ספציפי שליטה ישראלית בתנועה הפלסטינית בשלב שלאחר ההתנתקות. הדבר מעורר בהכרח את השאלה הבאה: האם היחס המשתנה של ישראל לעזה מגלה חוסר עקביות במדיניותה, או שמא ה"וויתור" הישראלי הוא שינוי מדיניות שנגרם על ידי לחץ חיצוני או על ידי הבנה שבשתיקה שחניקת עזה היא לא אתית ובלתי מעשית כאחד?
לפי כל ניתוח כנה של ההתנתקות הישראלית מעזה (כנה מספיק כדי להעריך את המהלך העזתי כחלק מהמילייה הפוליטית הכוללת שמתחשבת בחומת ההפרדה הבלתי חוקית, בסיפוח הפיזי המוחלט והמורכב של מזרח ירושלים הכבושה והרחבת ההתנחלויות היהודית המהירה לאורך כל הדרך), הנסיגה מעזה נועדה כהסחת דעת שתאפשר לישראל להשיג את התוכנית הגדולה שלה להרוס כל סיכוי למדינה פלסטינית ריבונית אמיתית. באופן מעניין, היו אלה אנשי ימין ישראלים שחשפו את הניכוי הזה.
ישראל, שדווקא הממשל האמריקני ופרשי תקשורת פושטי רגל, צרחו שהנסיגה הישראלית מהרצועה הקטנה של עזה (שישראל הציעה לוותר עליה פעמים רבות בעבר בתנאי שתנוהל על ידי גורם אחר מלבד הפלסטינים עצמם) להטיל את הנטל על מחמוד עבאס והרשות הפלסטינית שלו. הנשיא ג'ורג' בוש הכריז על הקפאת תהליך השלום כמעט מיד לאחר השלמת הנסיגה, לפי בקשתו של ראש ממשלת ישראל אריאל שרון.
שיחות יכולות להתממש רק, הציע בוש, כאשר הרשות הפלסטינית תוכיח שהיא מסוגלת לאלף את עזה הכאוטית; במילים אחרות, איסוף זרועותיהם של פלגים פלסטינים המתנגדים לכיבוש הישראלי, מה שמרמז בסתירה שלפלסטינים אין סיבה להמשיך בהתנגדותם, כעת כשהכיבוש הישראלי "הסתיים".
המקהלה הפרו-ישראלית המשיכה לשיר את המנטרה הישראלית, למרות התקפות חוזרות ונשנות של הצבא הישראלי על עזה (שלא לדבר על פלישות הדמים הרבות לגדה המערבית). קולם התגבר רק כאשר פלסטינים ירו בחזרה. הם לא שמו לב למחויבות הראויה לשבח שרוב הפלגים הפלסטיניים הפגינו כלפי הפסקת האש החד-צדדית פחות או יותר. בינתיים, החלק הפחות מפורסם בתוכנית ההתנתקות הישראלית התממש בעוז בקנה מידה עצום בגדה המערבית, כאשר תשתיות התנחלויות חדשות משלימות באופן אקטיבי את התשתיות הישנות. חומת ההפרדה הישראלית נבנתה במהירות מדהימה, המאששת תרחיש בלהות של כוונותיה הסופיות של ישראל, זה של יצירת משטר דמוי אפרטהייד בגדה המערבית. אבל אפילו האפרטהייד הדרום אפריקאי אינו עוד משל למה שמתגבש בפלסטין.
היציאה מעזה היה מסך העשן שנדרש לישראל כדי לעוות את הגדה המערבית ובסופו של דבר לבטל כל פתרון סופי שעשוי להידמות לכל דבר שקרוב לשאיפות הפלסטיניות: מדינה עם גבולות מוגדרים עם רצף פיזי, סיכויים כלכליים ומזרח ירושלים כבירה.
המטרות הישראליות נתמכו, במפורש ובמרומז, על ידי ממשל בוש. הגיבוי של ארה"ב לישראל שובה, כמו תמיד, את דמיונם של כל הפוליטיקאים השואפים עם שאיפות גדולות, האחת היא הסנאטורית האמריקאית והגברת הראשונה לשעבר הילרי קלינטון. קלינטון, שסיימה סיור בן שלושה ימים בישראל ב-14 בנובמבר, הצהירה על תמיכתה המלאה בחומת ההפרדה של ישראל. היא נמנעה לחלוטין מכל "מהמורות" שנגרמו מפגישה עם פלסטינים - כפי שהציע הניו יורק טיימס - כמו הכרה בזכויותיהם כאוכלוסייה ילידית מדוכאת הנלחמת למען זכויות אדם וחירות. לפי ה"טיימס", פקיד ישראלי העניק לקלינטון אפוד עם סמל המגן האדום של דוד. "אנחנו מקווים שיום אחד זה יהיה תלוי על הקירות של החדר הסגלגל", הוא אמר תוך כדי שהיא חייכה בהערכה.
ניתן לטעון שישראל מעולם לא רכשה בתולדותיה יחס אמריקני כה קטגורי כמו בחודשים האחרונים, באופן מובהק בעקבות התנתקותה מעזה. מסך העשן של עזה איפשר ליותר פקידים אמריקאים למכור את היושרה הפוליטית שלהם אפילו יותר חשוף כעת, כשישראל נמצאת בהחלט בצד של השלום ושהפלסטינים, לא משנה כמה הם ינסו, הם בעצם בעלי כוונות רעות ותמיד לא יצליחו להגיב בצורה משכנעת. הוויתורים והנדיבות של ישראל.
אי הבנת ההקשר הזה אינו מצליח להבין את "הוויתור" החדש ביותר של ישראל בהענקת הזכות לפלסטינים להיות נוכחים בגבולם בעזה. הנטל הפלסטיני גדל כעת לטווח היסטורי. ישראל, לעומת זאת, תמשיך לקצור את פירות התמרון שלה בעזה בשנים הקרובות. אסור להפריע לאסטרטגיית ה-win-win הפנטסטית של ישראל (של לא לתת כלום ולהשיג את הירח) על ידי מריבות גבול, הסחות דעת מיותרות שמזמינות ביקורת לא נעימה כמו זו של ג'יימס וולפנזון, ראש הבנק העולמי לשעבר, שהציע שישראל פועלת. כאילו היא עדיין כובשת את עזה.
"שחרור" הפלסטינים בעזה היה האישור הדרוש לכוונותיה הטובות של ישראל. למרות שעדיין לא מקיימים בפועל את הסכם הגבול עם עזה, אין תקדים היסטורי קטן להסיק שישראל תכבד את ההסדר. מכיוון שלצבא הישראלי יש "אור ירוק" לפגוע בעזה בכל עת שתבחר (כפי שעשה שוב ושוב מאז ההתנתקות) ולרצוח בחופשיות כל "חשוד בטרור" פלסטיני, קשה לשכנע פלסטינים רגילים שהם באמת חינם, גם אם האיש שבודק את מסמכי הנסיעה חסרי הערך שלהם בגבול רפיח נראה ונשמע פלסטיני.
ב-12 השנים האחרונות הושגו הסדרים רבים בנוגע לביקורת הגבולות ברפיח, והופרו במהירות. כל כך הרבה דם פלסטיני, כולל זה של קציני אבטחת הגבול הפלסטינים, נשפך ברפיח ואלפי פלסטינים רעבו כאשר נמנעה מהם יציאה בעת קמפינג בצד המצרי של המעבר במשך שבועות. מתוך ידיעת כל זאת, והבנת העיצובים הכוללים של ישראל בשטחים הכבושים, מתברר שהעסקה ההיסטורית ברפיח היא, במקרה הטוב, הייפ קצר מועד.
בעוד כמה חקלאים פלסטינים ועסקים קטנים עשויים לחגוג זמנית את היכולת לייצא את התפוזים שלהם ולייבא חפצי נוי וממתקים מצריים, ישראל תמשיך לחתוך את הגדה המערבית ללא הכר, מעבר למדינה.
-הסופר, עיתונאי ערבי אמריקאי ותיק, מלמד תקשורת המונים באוניברסיטת קרטין לטכנולוגיה באוסטרליה, קמפוס מלזיה. ספרו הקרוב, "כתבים על ההתקוממות הפלסטינית השנייה" יוצא לאור בהוצאת פלוטו בלונדון. הוא גם העורך הראשי של PalestineChronicle.com.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו