אנא עזור ל-ZNet
"לאף אחד לא אכפת מהאסירים." במהלך השנים האחרונות שמעתי את הביטוי הזה - או וריאציה כלשהי שלו - שנאמר פעמים רבות על ידי אסירים פלסטינים משוחררים ובני משפחותיהם. בכל פעם שאני עורך ראיון בנושא מכריע ורגיש זה, אומרים לי, שוב ושוב, ש'לאף אחד לא אכפת'.
אבל האם זה באמת המצב? האם אסירים פלסטינים נטושים עד כדי כך שחירותם, חייהם ומותם אינם משפיעים?
הנושא והטענה עולים מחדש בכל פעם שאסיר פלסטיני פותח בשביתת רעב או עובר קשיים קיצוניים ועינויים, שדולפים מחוץ לבתי הכלא הישראליים באמצעות עורכי דין או ארגוני זכויות אדם. השנה חמישה אסירים פלסטינים מת בכלא כתוצאה מרשלנות רפואית לכאורה, או גרוע מכך, עינויים.
אפילו עובדי סיוע הומניטרי בינלאומי, כמו מוחמד אל-חלבי, אינם חסינים מפני יחס משפיל. נעצר באוגוסט 2016, אל-חלבי עדיין לא הואשם בגין כל עבירה. החדשות על מצוקתו, שבמקור זכתה לתשומת לב תקשורתית מסוימת - עקב עבודתו עם ארגון בארה"ב - מוגבלת כעת רק לפוסטים בפייסבוק של אביו, חליל.
החל מה-1 באוקטובר, אל חלבי עבר מצעד לפני 151 משפטים צבאיים, אך לא מודעים מהן ההאשמות. הגבר הפלסטיני היקר, שמילא תפקיד מרכזי במתן תרופות לסרטן לילדים גוססים בעזה, מחזיק כעת בשיא של המשפט הצבאי הארוך ביותר שבוצע אי פעם על ידי הכיבוש הישראלי.
מיואשים למעט תשומת לב, ומאסו בקלישאות על 'מרכזיותם במאבק הפלסטיני', אסירים רבים, בין אם בנפרד ובין אם ביחד, פותחים בשביתת רעב בסיסמה: 'חופש או מוות'. אלה שמוחזקים תחת התנאים הדרקונים והבלתי חוקייםמעצר מנהלי' מדיניות, דורשים את חירותם, בעוד ש'אסירים ביטחוניים', המוחזקים בתנאים משפילים, רק מבקשים ביקורי משפחות או מזון המתאים למאכל אדם.
סיבוכים בריאותיים הנובעים משביתות רעב נמשכים לרוב זמן רב לאחר סיום הנסיון הפיזי. ראיינתי משפחות של פלסטינים ששוחררו מבתי הכלא הישראליים, רק כדי למות תוך מספר חודשים, או לחיות חיים של כאב אינסופי ומחלות תמידיות במשך שנים לאחר שחרורם.
לפי כמה הערכות, למעלה מ-800,000 פלסטינים נכלאו בבתי הכלא הישראליים מאז הכיבוש הישראלי של מזרח ירושלים, הגדה המערבית ועזה ביוני 1967.
מאהר אל-אחראס כותב כעת את הפרק האחרון בנרטיב הטרגי הזה. בזמן כתיבת מאמר זה, יש לו בדיוק הגיע למסקנה 77 ימים של שביתת רעב ללא הפסקה. אין צורך בחוות דעת רפואית כדי לומר לנו שאל-אחראס עלול למות בכל רגע. סרטון שפורסם לאחרונה של אל-אחרס על מיטתו בבית החולים הישראלי העביר הצצה לסבלו הבלתי נסבל של האיש.
בקול בקושי נשמע, אמר האיש הכחוש ומותש למראה שנותרו לו רק שתי אפשרויות: או חירותו המיידי או מותו בגבולות "מערכת המשפט המזויפת" של ישראל.
ב-7 באוקטובר, אשתו, טאגריד, הושק שביתת הרעב שלה כדי למחות על העובדה ש"לאף אחד לא אכפת מבעלה".
שוב, חוסר הדאגה למצוקת האסירים, אפילו הגוססים, כופה את עצמו על השיח הפוליטי הפלסטיני. אז למה זה המצב?
הרעיון שהאסירים הפלסטינים לבדם במאבק לחופש החל בתחילת שנות ה-1990. בתקופה זו הסכמי אוסלו השונים היו חתומים, חלוקת השטחים הכבושים לאזורים הנשלטים על ידי איזו מערכת צבאית קפקאית מוזרה, כזו שלא סיימה את הכיבוש הישראלי, אלא, ביססה אותו.
חלק ניכר מסדר היום של המשא ומתן הישראלי-פלסטיני באותם ימים היו כמה נושאים דחופים הבסיסיים לזכויות ולחירות הפלסטינים. אחת הסוגיות הללו הייתה המערכת האכזרית של ישראל של כליאה וכליאה ללא משפט.
אין ספק, כמה אסירים פלסטינים שוחררו מדי פעם במנות קטנות, כ'תנועות של רצון טוב'; אבל המערכת עצמה, שהעניקה לישראל את הזכות לעצור, לעצור ולגזר דין של פלסטינים, נותרה על כנה.
עד כה, חירותם של אסירים פלסטינים - כמעט 5,000 מהם עדיין מוחזק בישראל, עם אסירים חדשים שמתווספים מדי יום - אינה חלק מהאג'נדה הפוליטית של ההנהגה הפלסטינית, כשלעצמה כרוכה באינטרסים אישיים, מאבקי סיעות ועניינים טריוויאליים אחרים.
בהרחקת מתחום הפוליטיקה, מצוקת האסירים הצטמצמה במהלך השנים לנושא הומניטרי בלבד – כאילו הגברים והנשים הללו אינם עוד סוכנים פוליטיים וביטוי ישיר להתנגדות פלסטינית, מחד גיסא. והכיבוש הצבאי והאלימות של ישראל, מצד שני.
יש הרבה התייחסויות לאסירים פלסטינים בשפת היומיום. אף הודעה לעיתונות שנוסחה על ידי הרשות הפלסטינית, סיעת הפתח הראשית שלה או כל קבוצה פלסטינית אחרת לא מצליחה לחדש את ההתחייבות לשחרר את האסירים, תוך האדרת קורבנותיהם ללא הרף. באופן לא מפתיע, שפה ריקה אף פעם לא מייצרת תוצאות קונקרטיות.
ישנם שני חריגים לעיקרון הנ"ל. הראשון הוא חילופי שבויים, כמו זה התרחש באוקטובר 2011, והביאו לחירותם של למעלה מ-1,000 אסירים פלסטינים. ושנית, שביתות הרעב של האסירים עצמם, שהן מצטברות בהישגיהן, אך הפכו לאחרונה לערוץ ההתנגדות העיקרי.
למרבה הצער, אפילו סולידריות עם שובתי רעב היא לעתים קרובות פלגית, שכן כל קבוצה פוליטית פלסטינית שמה דגש לא פרופורציונלי על האסירים השובתים שלה, ומתעלמת במידה רבה מאחרים. לא רק שנושא האסירים הפך לדה-פוליטיזציה, הוא גם נפל קורבן לחוסר האחדות המצער של פלסטין.
אמנם זה לא נכון ש'לאף אחד לא אכפת מאסירים פלסטינים', אלפי משפחות פלסטיניות מוצדקות להחזיק בדעה זו. כדי שחופש האסירים יתפוס מקום מרכזי במאבק הפלסטיני הגדול יותר לחופש, הנושא חייב להיות ממוקם בראש סדר היום הפוליטי של פלסטין, על ידי הפלסטינים עצמם ועל ידי רשתות סולידריות פלסטיניות בכל מקום.
מאהר אל-אחראס, ואלפים כמוהו, לא צריכים לסכן את חייהם כדי להשיג זכויות אדם בסיסיות, שאמורות, בתיאוריה, להיות מובטחות על פי החוק הבינלאומי. לא פחות חשוב, אסור להשאיר אסירים פלסטינים לבד, ולשלם מחיר על העזה לעמוד למען הצדק, ההגינות ולמען חירות עמם.
רמזי בארוד הוא עיתונאי ועורך The Palestine Chronicle. הוא מחברם של חמישה ספרים. האחרון שלו הוא "השרשראות הללו יישברו: סיפורים פלסטינים על מאבק והתרסה בבתי הכלא בישראל" (Clarity Press). ד"ר בארוד הוא עמית מחקר בכיר שאינו תושב במרכז לאסלאם ועניינים גלובליים (CIGA) וגם במרכז האפרו-המזרח התיכון (AMEC). האתר שלו הוא www.ramzybaroud.net
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו