ידעתי שיש מעט מאוד סיקור תקשורתי בפלוג'ה, והעיר כולה הייתה חתומה וסובלת מענישה קולקטיבית בצורת חוסר מים או חשמל כבר כמה ימים. כשרק שני עיתונאים היו שם שקראתי ושמעתי מהם דיווחים, הרגשתי משיכה ללכת ולחזות בזוועות שבוודאי מבוצעות.
בעזרת כמה חברים, הצטרפנו לקבוצה קטנה של בינלאומיים לנסוע לשם באוטובוס גדול הנושא מטען של אספקה הומניטרית, ובתקווה להוציא חלק מהפצועים לפני המתקפה האמריקאית הבאה, שאמורה הייתה לבעוט. כבוי בכל עת כעת.
אפילו לעזוב את בגדאד עכשיו זה מסוכן. הצבא סגר את הכביש הראשי בין כאן לירדן. הכביש המהיר, אפילו ממש מחוץ לבגדד, שומם ועמוס במשאיות מיכליות דלק הרוסות - הפגזים הבוערים שלהן זרקו את הכביש המהיר. התגלגלנו על פני טנק M-1 גדול שעדיין בער מתחת לגשר שרק נפגע מההתנגדות.
במחסום הראשון בארה"ב אמרו החיילים שהם היו שם 30 שעות ברציפות. לאחר חיפושים, המשכנו בדרכי עפר משובשות, מתפתלים דרך חלקים מאבו גרייב, ועושים את דרכנו בהתמדה אך לאט לעבר פאלוג'ה הנצורה. כשעברנו על פני אחד הבתים הקטנים באבו גרייב, ילד קטן צעק על האוטובוס, "אנחנו נהיה מוג'הדין עד שנמות!"
עבדנו לאט לאט חזרה אל הכביש המהיר. הוא היה זרוע מכליות דלק מעשנות, טנקים צבאיים ומשוריינות הרוסים ומשאית שנפגעה שנבזזה כעת על ידי כפר סמוך, אנשים רצים אל הכביש המהיר וממנו סוחבים ארגזים. זו הייתה סצנה של הרס טהור, עם בקושי מכוניות אחרות על הכביש.
ברגע שיצאנו מהכביש המהיר, שארה"ב נאחזה בו בצורה מסוכנת, לא נראתה נוכחות צבאית אמריקאית כלל שכן היינו בשטח שבשליטת מוג'הדין. האוטובוס שלנו התפתל בכבישים חקלאיים, ובכל פעם שחלפנו על פני מישהו הם היו צועקים, "אלוהים יברך אותך על שהלכת לפלוג'ה!" כל מי שעברנו הבזיק לנו את סימן הניצחון, נופף ונותן אגודל.
כשהתקרבנו לפלוג'ה, היו קבוצות של ילדים בצדי הדרך שחילקו מים ולחם לאנשים שנכנסו לפלוג'ה. הם התחילו ממש לזרוק ערימות של לחם שטוח לתוך האוטובוס. האחווה ורוח הקהילה היו לא ייאמן. כולם צעקו עלינו, עודדו אותנו, קבוצות מנומרות לאורך הכביש.
כשהתקרבנו לפלוג'ה עלתה מהעיר פטרייה ענקית שנגרמה מפצצה אמריקאית גדולה. עד כאן הפסקת האש.
ככל שהתקרבנו לעיר, כך עברנו יותר מחסומי מוג'הדין
- באחד, גברים עם קפיר סביב פניהם אוחזים בקלצ'ניקוב החלו לירות ברובים שלהם באוויר, והראו את להיטותם להילחם.
העיר עצמה הייתה כמעט ריקה, מלבד קבוצות של מוג'הדין שעמדו בכל פינת רחוב אחרת. זו הייתה עיר במלחמה. התגלגלנו לכיוון המרפאה הקטנה האחת שבה היינו אמורים לספק את הציוד הרפואי שלנו מאינטרסוס, ארגון לא ממשלתי איטלקי. המרפאה הקטנה מנוהלת על ידי מר מאקי אלנצאל, שהתקבל לעבודה רק לפני 4 ימים לעשות זאת. הוא לא רופא.
הוא לא ישן הרבה, יחד עם כל הרופאים במרפאה הקטנה.
זה התחיל עם שלושה רופאים בלבד, אבל מכיוון שהאמריקאים הפציצו את אחד מבתי החולים, וכרגע צלפו אנשים כשניסו להיכנס/לצאת מבית החולים הראשי, למעשה היו רק 2 מרפאות קטנות שטיפלו בכל פלוג'ה. השני הוקם במוסך מכוניות.
כשהייתי שם, זרם אינסופי של נשים וילדים שנצלפו על ידי האמריקנים נהרו לתוך המרפאה המלוכלכת, המכוניות דוהרות מעבר לשפת המדרכה מלפנים בזמן שבני משפחתם המייללים נושאים אותם פנימה.
אישה אחת וילד קטן נורו דרך הצוואר - האישה השמיעה קולות גרגור נושמים כשהרופאים עבדו עליה בטירוף בתוך הגניחות העמומות שלה.
הילד הקטן, עיניו מזוגגות ובוהות בחלל, הקיא ללא הרף כשהרופאים מיהרו להציל את חייו.
לאחר 30 דקות, נראה היה שאף אחד מהם לא ישרוד.
קורבן אחד של תוקפנות אמריקאית אחר קורבן הוכנס למרפאה, כמעט כולם נשים וילדים.
הסצנה הזו נמשכה, לסירוגין, אל תוך הלילה כשהצליפה נמשכה.
כשהערב התקרב, הודיע רמקול המסגד הסמוך שהמוג'הדין השמיד כליל שיירה אמריקאית. יריות מילאו את הרחובות, יחד עם צעקות צוהלות. כשהמסגד החל להתפלל תפילות, הנחישות והביטחון של האזור היו מוחשים.
ילד אחד קטן בן 11, פניו מכוסות בקפיר ומסתובבים סביב קלצ'ניקוב שהיה כמעט גדול כמוהו, סייר באזורים מסביב למרפאה, וידא שהם מאובטחים. הוא היה בטוח בעצמו ולהוט מאוד לקרב. תהיתי איך ירגישו חיילי ארה"ב לגבי מאבק בילד בן 11? למחרת, ביציאה מפלוג'ה, ראיתי כמה קבוצות ילדים נלחמות כמוג'הדין.
אחרי שהענקנו את העזרה, שלושה מחבריי הסכימו לנסוע באמבולנס האחד שמתפקד למרפאה כדי לחלץ את הפצועים.
למרות שלאמבולנס כבר היו שלושה חורי קליעים מצלף אמריקאי דרך השמשה הקדמית בצד הנהג, היותו של מערביים על הסיפון התקווה היחידה שחיילים יאפשרו להם לחלץ עוד פצועים עיראקים.
הנהג הקודם נפצע כשאחת מיריות הצלף רעה בראשו.
פצצות נשמעו מתפוצצות באופן ספורדי ברחבי העיר, יחד עם ירי אקראי.
החשיך, אז בסופו של דבר בילינו את הלילה עם אחד מהגברים המקומיים שצילמו את הזוועות. הוא הראה לנו צילומים של תינוק מת שלטענתו נקרע מהחזה של אמו על ידי נחתים. צילומים איומים אחרים של עיראקים שנהרגו הוצגו לנו גם כן.
כל הזמן שלי בפלוג'ה היה זמזום מתמיד של מל"טים צבאיים.
כשהלכנו ברחובות הריקים לכיוון הבית בו היינו ישנים, טס מעלינו מטוס והפיל מספר אבוקות. רצנו לחומה סמוכה כדי להתכופף, מפחדים שהיא מטילה פצצות מצרר. היו דיווחים על כך, שכן שניים מהקורבנות האחרונים שהגיעו למרפאה דווחו על ידי המקומיים שנפגעו מפצצות מצרר - הם נשרפו בצורה איומה וגופותיהם נגרסו.
זה היה לילה ארוך בין חולי משתיית מים לא מסוננים לבין החשש המציק של תחילת הפלישה המלאה, לא ישנתי.
בכל פעם שהייתי מתחיל להחליק לישון, מטוס היה עף מעל ותהיתי אם ההפצצה בקנה מידה מלא תתחיל. בינתיים, המל"טים המשיכו לזמזם ברחבי פאלוג'ה.
למחרת בבוקר חזרנו למרפאה, והמוג'הדין באזור היו עצבניים ביותר, וציפינו לפלישה בכל עת. הם תפסו עמדות כדי להילחם. אחד החברים שלי שביצע ריצת אמבולנס נוספת כדי לאסוף שתי גופות אמר שנחתת שנתקלה אמרה להם לעזוב, כי הצבא עומד להשתמש בסיוע אווירי כדי להתחיל 'לנקות את העיר'. אחת הגופות שהביאו למרפאה הייתה זו של זקן שנורה על ידי צלף מחוץ לביתו, בעוד אשתו וילדיו ישבו בוכה בפנים.
המשפחה לא הצליחה להגיע לגופו, מחשש שיצלפו על ידי האמריקאים עצמם. גופו הנוקשה נישא לתוך המרפאה כשמעליו רוחשים זבובים.
המצב המטורף ממילא המשיך להתדרדר, ועד שהפצועים מהמרפאה הועלו לאוטובוס שלנו והתכוננו לצאת, כולם הרגישו שהפלישה מתקרבת. פצצות אמריקאיות המשיכו ליפול לא הרחק מאיתנו, וירי ספורדי נמשך. מטוסים חגו בפאתי העיר.
נסענו החוצה, חלפנו על פני המון מוג'הדין בעמדות שלהם לאורך הרחובות.
בשורה ארוכה של כלי רכב עמוסים במשפחות, התגנבנו באיטיות אל מחוץ לעיר הנבוכה, וחלפנו על פני מספר כלי רכב צבאיים בעיירת הפאתי.
כשפנינו לא נכון בשלב מסוים וניסינו לרדת בכביש שנשלט על ידי קבוצה אחרת של מוג'הין, היינו מוקפים מיד בגברים שהניחו את נשקם וכיוונו אותם אלינו. הרופאים והמטופלים על הסיפון הסבירו להם שאנחנו מגיעים מפלוג'ה ובשליחות סיוע הומניטרי, אז הם שחררו אותנו.
הנסיעה חזרה לבגדד הייתה איטית, אך יחסית חסרת אירועים. חלפנו על פני עוד כמה פגזים מעשנים של כלי רכב שהושמדו על ידי לוחמי החופש; יותר מכליות דלק, יותר כלי רכב צבאיים שנהרסו.
מה שאני יכול לדווח מפלוג'ה זה שאין הפסקת אש, וכנראה שלא הייתה מעולם. נשים וילדים עיראקים נורים על ידי צלפים אמריקאים. למעלה מ-600 עיראקים נהרגו כעת בתוקפנות אמריקאית, והתושבים הפכו שני מגרשי כדורגל לבתי קברות. אמבולנסים נורים על ידי האמריקאים. ועכשיו הם מתכוננים לפתוח בפלישה בקנה מידה מלא לעיר.
כל אלה מתרחשים במסווה של תפיסת האנשים שהרגו את ארבעת אנשי Blackwater Security ותלו שתיים מגופותיהם מגשר.
----------------
דאהר ג'מייל הוא כתב בגדאד עבור The NewStandard. הוא איש אלסקה המוקדש לסיקור הסיפורים הבלתי סופרים מעיראק הכבושה. אתה יכול לעזור לדאהר להמשיך בעבודתו המכרעת בעיראק על ידי תרומות. למידע נוסף או לתרומה לדאהר, בקר בכתובת http://newstandardnews.net/iraqdispatches.
==============================================
רשימת שליחות עיראק קיימת כדי לעדכן את קוראי ה-NewStandard בדיווחים של כתב בגדאד דאהר ג'מייל. לניהול מנויים, או למידע נוסף וארכיון כתביו ותצלומיו של דאהר:
http://newstandardnews.net/iraqdispatches
כדי לתרום ל-The NewStandard ולתמוך בעבודתו המכרעת של Dahr Jamail בעיראק, עבור אל:
https://secure.peoplesnetworks.net/estore/?action=show_donation_registrat
יון
ההודעה לעיל היא זכויות יוצרים 2004 Dahr Jamail ו-The NewStandard.
הדפסה חוזרת למטרות מסחריות אסורה בהחלט. הרשאה ניתנת בקלות למטרות מלכ"ר כל עוד (1) ניתן אשראי הולם, (2) קישור חזרה אל http://newstandardnews.net/iraqdispatches
פורסם בצורה בולטת יחד עם הטקסט ו(3) הביוגרפיה של העיתונאי בסוף הטקסט נשמרת בטקט.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו