בהתחשב במציאות המרתיעה, לא מצליחים לדמיין תרחיש עתידי שבו תימן תוכל להימנע מסכסוך מלא או מלחמת אזרחים. נכון שאפשר לעשות הרבה כדי להדוף את התרחיש העגום הזה, כמו מאמצים לפיוס וצעדים נועזים להשגת דמוקרטיה שקופה. צריך להיות אתגר בלתי נסבל למלחמה הלא מוכרזת המתמשכת של ארה"ב במדינה הענייה.
למרבה הצער, לאף אחד מהצדדים בסדר הפוליטי השלט בתימן אין את השליטה, הרצון או הסמכות המוסרית להוביל את המעבר החיוני הנדרש. זה בוודאי לא זה שהוצע על ידי מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC), אלא התפתחות פוליטית ביתית המגיבה לסדר העדיפויות הפוליטי, הביטחוני והכלכלי של תימן, לא לאינטרסים האסטרטגיים של "ידידי תימן", בהובלת לָנוּ
למרות שזה הרבה פחות נדון, אם יש להשוות את זה לטלטלה הפוליטית המשתקת של מצרים או אפילו למשבר המתגלגל של תוניסיה, המצוקה המתמשכת של תימן היא, למעשה, הרבה יותר מורכבת. זה מערב באופן ישיר יותר מדי שחקנים, למרות אל-קאעידה בחצי האי ערב (AQAP) ומלחמת המל"טים של ארה"ב שמשתחררת בין היתר מג'יבוטי.
בתקופה שבין 27 ביולי ל-9 באוגוסט, 34 בני אדם נהרגו בתימן בהתקפות מל"טים אמריקאים. ממשלת ארה"ב מחשיבה באופן מכאני את אלה שנהרגו על ידי טרוריסטים של אל-קאעידה, גם אם אושר כי אזרחים הם בין ההרוגים והפצועים. רוב כלי התקשורת מסייגים הצהרות כאלה על ידי תיאור הקורבנות כ"חשודים חמושים". ארגוני זכויות אדם בינלאומיים וארגוני החברה האזרחית בתימן - שלא לדבר על האנשים הזועמים בתימן - מתעקשים להגדיר את האגרה לאזרחים. קהילות תימן שלמות נמצאות במצב מתמיד של פאניקה הנגרמת על ידי מפלצות המתכת המזמזמות הפועלות תוך התעלמות מוחלטת מהחוק הבינלאומי ומריבונות המדינה עצמה.
למען האמת, בשלב זה קשה לחשוב על תימן כעל אומה ריבונית ומאוחדת טריטוריאלית. בעוד ש-40% מאוכלוסיית המדינה סובלים מחוסר ביטחון תזונתי - ועוד מתנדנדים על סף הצטרפות לסטטיסטיקה המחרידה - מדיניות החוץ של המדינה הוחזקת זה מכבר כבת ערובה לגחמותיהם של זרים. קיים חוסר אמון בממשל המרכזי, אשר היסטורית היה מושחת ובלתי כשיר, בכך שאפשר לשחקנים שאינם ממלכתיים להיכנס ולהגשים את הוואקום הביטחוני והכלכלי.
לפני המהפכה התימנית בינואר 2011, ארה"ב הייתה המעצמה החיצונית המשפיעה ביותר בעיצוב ובמניפולציה של השלטון המרכזי בתימן. מטרתה הייתה ברורה, לנהל את מה שנקרא מלחמתה בטרור בתימן ללא הפרעה ממרגיזים כמו החוק הבינלאומי או אפילו התנגדות מילולית מצד צנעא. הנשיא המודח כעת עלי עבדאללה סאלח, שדיקטטורה של 30 שנה בשליטת המשפחה שלו הייתה חומר האגדה מבחינת השחיתות והריכוז העצמי שלה, חייב. גם לו היו מלחמות אישיות להילחם והיה זקוק להסכמת ארה"ב כדי לשמור על מנגנון הכוח הנשלט על ידי המשפחה.
שבועות ספורים לפני המהפכה, מזכירת המדינה דאז, הילרי קלינטון, ביקרה בצנעא כדי להניא אותו מלדחוף את הפרלמנט לבטל מגבלות כהונה על נשיאותו, כאילו שלושה עשורים בשלטון פשוט לא מספיקים. בלב המשימה עמדה הרחבת המערכה ללוחמה בטרור בתימן. הקמפיין העקוב מדם בארה"ב בהשתתפות הפנטגון וה-CIA לא דווח. אחת הסיבות לכך שהמלחמה מעולם לא סווגה כ"מלחמה" היא משום שהיא נוהלה בכיסוי פוליטי של צנעא עצמה ונמכרה כאילו מדובר בשיתוף פעולה צבאי בין שתי ממשלות ריבוניות נגד אויב משותף: אל-קאעידה.
אבל המציאות הייתה, כמובן, שונה בתכלית. חלק ניכר מהמאמצים לכאורה של סאלח נגד ה-AQAP נותבו נגד הכוחות המהפכניים והאופוזיציה הפוליטית שהתאספו במיליונים, בדרישה לחופש ולקץ לדיקטטורה. מה הסיכוי שארה"ב לא ידעה עובדה כל כך מדווחת?
למעשה, התרחבות AQAP הייתה חסרת תקדים במהלך המהפכה, אבל לא בגלל המהפכה עצמה. נראה שסאלח עשה בחירה אסטרטגית להשאיר חלקים גדולים מהמדינה ללא הגנה על מנת לאפשר התרחבות פתאומית של AQAP. תוך מספר חודשים התגייס אל-קאעידה לכבוש שטחים נרחבים במחוזות הדרומיים של המדינה. הדבר נעשה כדי לחזק את השיח הרשמי בצנעא לפיו המהפכה הייתה למעשה מעשה טרור, ובכך לבטל את המהפכה כחלק פחות או יותר מ"מלחמה בטרור" של תימן וארה"ב. למרות מעשי הטבח הרבים, המהפכה נמשכה, אך האסטרטגיה של סאלח אפשרה מעורבות גדולה יותר של צבא ארה"ב.
בניגוד למצרים, האינטרס הצבאי של ארה"ב בתימן לא נעשה רק באמצעות קניית נאמנות בסכום כסף קבוע ושמירה על קשר ידידותי עם הצבא. מדובר בשליטה וביכולת לנהל כל אסטרטגיה צבאית שלדעת וושינגטון נחוצה. ובניגוד לאפגניסטן, תימן היא לא מדינה כבושה, לפחות מבחינה טכנית. לפיכך, האסטרטגיה האמריקנית לגבי תימן הייתה למצוא איזון בר קיימא בין תקיפות צבאית לזהירות פוליטית. זה מסביר את התפקיד המוביל של ארה"ב במשא ומתן על דרך בטוחה לממשל המרכזי, לצבא ולמפלגת השלטון - למעט סאלח - לחמוק מהדרישות הבלתי מתפשרות של הכוחות המהפכניים של המדינה. במידה מסוימת, ארה"ב הצליחה.
חלק מההצלחה הזו נבעה מהפיצול הפוליטי והטריטוריאלי הקיים של תימן, כאשר החות'ים שולטים בחלקים נרחבים מצפון תימן, תנועת הבדלנות הדרומית הרקי בדרום, הסתננות לוחמנית ברחבי המדינה ואופוזיציה פוליטית שנשארה מאחור - החברה התימנית היא הרבה. רגישים מדי ללחצים חיצוניים. המהפכה התימנית מעולם לא טופלה ככזו באמת, אלא כמשבר שצריך לנהל. יוזמת העברת הכוח בתיווך GCC נועדה להיות מפת הדרכים לצאת מהמשבר. עם זאת, הוא רק החליף את סאלח בעבד-רבו מנצור האדי והכין את הבמה לוועידת הדיאלוג הלאומי - המתבצעת מאז ה-18 במרץ. המעבר עד כה נתמך בתמיכה של ידידי תימן, כדי להבטיח שהתהליך לקראת הבחירות המתוכננות לשנת 2014, נעשה בחסות בעלי עניין שאין לטעות בו בהווה ובעתידה של תימן.
זה בקושי מועיל שהאופוזיציה המאוחדת כביכול של תימן היא בקושי כזו, וההבדלים מתרחבים בין קואליציית קבוצות האופוזיציה הנקראות מפלגות המפגש המשותפות (JMPs). דוגמה הוצגה בפומבי בעקבות ההפיכה בראשות הצבא במצרים ב-3 ביולי. בעוד שתומכי מפלגת איסלאח - הנחשבת לבעלת ברית של האחים המוסלמים - מחו על ההפיכה, חברי קואליציה אחרים והחות'ים קיבלו את הידיעה על ההפיכה עם אקדח צילומים וחגיגה ציבורית. כדי להחמיר את המצב, הנשיא הזמני האדי בירך את ממשלת המעבר של מצרים על תפקידה לאחר ההפיכה.
גם אם המהפכה עדיין לא תקצור תוצאות מוחשיות בחתירה לשינוי מהותי לקראת דמוקרטיה, סביר להניח שמצב הרוח הלאומי, הנפרד מהאדי ומהאופוזיציה, יקבל פתרונות חצי אפויים. בינתיים, החמושים חוזרים לכוח וכך גם ההתערבות הפוליטית של ארה"ב ומלחמת המל"טים. כולם תורמים לאי שביעות רצון ולרגשות אנטי אמריקאים.
בין ציפיות מהפכניות לרפורמות פחות מבינוניות, תימן צפויה לצאת למאבק חדש שהשלכותיו יהיו חמורות מכדי לנהל כל מעבר פוליטי לא הגון.
Z
Ramzy Baroud (www.ramzybaroud.net) הוא בעל טור בסינדיקציה ועורך של PalestineChronicle.com. ספרו האחרון הוא: אבא שלי היה לוחם חופש: הסיפור שלא סופר בעזה.