ההצצה של ג'וליאן אסאנג' נגרר משגרירות אקוודור בלונדון היא סמל הזמן. אולי נגד ימין. שריר נגד החוק. מגונה נגד אומץ. שישה שוטרים טיפלו בעיתונאי חולה, ועיניו התכווצו לאור האור הטבעי הראשון שלו מזה כמעט שבע שנים.
שהזעם הזה התרחש בלב לונדון, בארץ מגנה כרטה, צריך לבייש ולהכעיס את כל מי שחושש לחברות "דמוקרטיות". אסאנג' הוא פליט פוליטי המוגן בחוק הבינלאומי, מקבל מקלט תחת אמנה קפדנית שבריטניה חתומה עליה. האו"ם הבהיר זאת בפסיקה המשפטית של מפלגת העבודה שלו למעצר שרירותי.
אבל לעזאזל עם זה. תנו לבריונים להיכנס פנימה. בהנחיית הפשיסטים המעין בוושינגטון של טראמפ, בשיתוף עם לנין מורנו מאקוודור, ג'ודה ושקרן מאמריקה הלטינית המבקש להסוות את משטרו המעופש, נטשה האליטה הבריטית את המיתוס האימפריאלי האחרון שלה: זה של הגינות וצדק.
תארו לעצמכם את טוני בלייר נגרר מביתו הג'ורג'ינית במיליוני פאונד בכיכר קונוט, לונדון, באזיקים, להמשך שיגור לרציף בהאג. לפי התקן של נירנברג, "הפשע העליון" של בלייר הוא מותם של מיליון עיראקים. הפשע של אסאנג' הוא עיתונאות: לתת דין וחשבון על הדורס, לחשוף את השקרים שלהם ולהעצים אנשים בכל העולם עם אמת.
המעצר המזעזע של אסאנג' טומן בחובו אזהרה לכל מי, כפי שכתב אוסקר ויילד, "תופרים את זרעי חוסר שביעות הרצון [שבלעדיו] לא תהיה התקדמות לקראת הציוויליזציה". האזהרה מפורשת כלפי עיתונאים. מה שקרה למייסד ועורך ויקיליקס יכול לקרות לך בעיתון, אתה באולפן טלוויזיה, אתה ברדיו, אתה מפעיל פודקאסט.
מענה התקשורתי העיקרי של אסאנג', הגרדיאן, משתף פעולה עם המדינה החשאית, הפגין את עצבנותו במאמר מערכת שהעלה גבהים חדשים של סמור. הגרדיאן ניצל את עבודתם של אסאנג' וויקיליקס במה שהעורך הקודם שלו כינה "הסקופ הגדול ביותר ב-30 השנים האחרונות". העיתון קרם את הגילויים של ויקיליקס ותבע את השבחים והעושר שבאו איתם.
בלי אגורה שהולך לג'וליאן אסאנג' או לוויקיליקס, ספר גרדיאן הוביל לסרט הוליוודי רווחי. מחברי הספר, לוק הארדינג ודיוויד לי, הפעילו את המקור שלהם, התעללו בו וחשפו את הסיסמה הסודית שאסאנג' נתן לעיתון בסודיות, שנועדה להגן על קובץ דיגיטלי המכיל כבלי שגרירות ארה"ב שדלפו.
כשאסאנג' לכוד כעת בשגרירות אקוודור, הרדינג הצטרף למשטרה בחוץ והתמוגג בבלוג שלו ש"הסקוטלנד יארד עשוי לקבל את הצחוק האחרון". ה"גרדיאן" פרסם מאז שורה של שקרים על אסאנג', לא כל שכן טענה מוכזבת לפיה קבוצה של רוסים ואיש של טראמפ, פול מנפורט, ביקרו באסאנג' בשגרירות. הפגישות מעולם לא התרחשו; זה היה מזויף.
אבל הטון השתנה עכשיו. "מקרה אסאנג' הוא רשת סבוכה מבחינה מוסרית, סבר העיתון. "הוא (אסאנג') מאמין בפרסום דברים שאסור לפרסם... אבל הוא תמיד האיר אור על דברים שלעולם לא היו צריכים להיות מוסתרים".
"הדברים" הללו הם האמת על הדרך הרצחנית שאמריקה מנהלת את המלחמות הקולוניאליות שלה, השקרים של משרד החוץ הבריטי בשלילת זכויותיו לאנשים פגיעים, כמו תושבי האי צ'אגוס, חשיפת הילרי קלינטון כתומכת ונהנית של הג'יהאדיזם במזרח התיכון, התיאור המפורט של שגרירים אמריקאים כיצד עלולה להיות הפלת הממשלות בסוריה ובונצואלה ועוד ועוד. הכל זמין באתר ויקיליקס.
הגארדיאן מובן עצבני. המשטרה החשאית כבר ביקרה בעיתון ודרשה וקיבלה הרס פולחני של כונן קשיח. על זה, לנייר יש צורה. בשנת 1983, פקידת משרד החוץ, שרה טיסדל, הדליפה מסמכים של ממשלת בריטניה המראים מתי יגיע נשק גרעיני אמריקאי לאירופה. הגרדיאן זכה לשבחים.
כאשר צו בית משפט דרש לדעת את המקור, במקום שהעורך ייכנס לכלא על פי עיקרון יסוד של הגנה על מקור, טיסדל נבגד, הועמד לדין וריצה שישה חודשים.
אם אסאנג' יוסגר לאמריקה בגלל פרסום מה שהגרדיאן מכנה "דברים" אמיתיים, מה יעצור את העורכת הנוכחית, קתרין וינר, לעקוב אחריו, או העורך הקודם, אלן רוסברידג'ר, או התועמלן הפורה לוק הארדינג?
מה יעצור את עורכי הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט, שפרסמו גם פיסות אמת שמקורן בוויקיליקס, ואת עורך El Pais בספרד, ודר שפיגל בגרמניה ו-Sydney Morning Herald באוסטרליה. הרשימה ארוכה.
דיוויד מקרו, עורך דין ראשי של הניו יורק טיימס, כתב: "אני חושב שהתביעה [של אסאנג'] תהיה תקדים מאוד מאוד רע למפרסמים... מכל מה שאני יודע, הוא נמצא בעמדה של מו"ל קלאסי והחוק יהיה מתקשה מאוד להבחין בין הניו יורק טיימס ל-WilLeaks".
גם אם עיתונאים שפרסמו את ההדלפות של ויקיליקס לא יזומנו על ידי חבר מושבעים גדול אמריקאי, ההפחדה של ג'וליאן אסאנג' וצ'לסי מאנינג תספיק. עיתונאות אמיתית מופללת על ידי בריונים לעין. התנגדות הפכה לפינוק.
באוסטרליה, ממשלת אמריקה הנוכחית מעמידה לדין שני חושפי שחיתות שחשפו כי הפחדים של קנברה הטרידו את ישיבות הממשלה של הממשלה החדשה של מזרח טימור במטרה מפורשת לרמות את האומה הזעירה והענייה מחלקה הראוי בנפט והגז. משאבים בים טימור. משפטם יתקיים בחשאי. ראש ממשלת אוסטרליה, סקוט מוריסון, ידוע לשמצה בשל חלקו בהקמת מחנות ריכוז לפליטים באיי נאורו ומנוס באוקיינוס השקט, שבהם ילדים פוגעים בעצמם ומתאבדים. ב-2014, מוריסון הציע מחנות מעצר המוניים ל-30,000 איש.
עיתונות אמיתית היא האויב של החרפות הללו. לפני עשור הוציא משרד ההגנה בלונדון מסמך סודי שתיאר את "האיומים העיקריים" על הסדר הציבורי כמשולשים: טרוריסטים, מרגלים רוסים ועיתונאים חוקרים. האחרון הוגדר כאיום הגדול.
המסמך הודלף כדין לוויקיליקס, שפרסמה אותו. "לא הייתה לנו ברירה," אמר לי אסאנג'. "זה מאוד פשוט. לאנשים יש זכות לדעת וזכות לערער על כוח. זו דמוקרטיה אמיתית".
מה אם אסאנג' ומנינג ואחרים בעקבותיהם - אם יש אחרים - יושתקו ו"הזכות לדעת ולחקור ולאתגר" תילקח?
בשנות ה-1970 פגשתי את לני רייפנשטאל, ידידה קרובה של אדולף היטלר, שסרטיה עזרו להטיל את הכישוף הנאצי על גרמניה.
היא אמרה לי שהמסר בסרטים שלה, התעמולה, לא היה תלוי ב"פקודות מלמעלה" אלא במה שהיא כינתה "הריק הכנוע" של הציבור.
"האם החלל הכנוע הזה כלל את הבורגנות הליברלית והמשכילה?", שאלתי אותה.
"כמובן," היא אמרה, "במיוחד האינטליגנציה... כשאנשים כבר לא שואלים שאלות רציניות, הם כנועים וניתנים לגיבוש. הכל יכול להיות."
ועשה.
השאר, היא אולי הוסיפה, הוא היסטוריה.