עידן הרומנטיקה המהפכנית הסתיים. מדינות ערביות שונות מתמודדות כעת עם אמיתות קשות. מיליוני ערבים רק רוצים לחיות במראית עין של כבוד, ללא עריצות וחרדה מתמשכת מהעתיד. המציאות הלא רומנטית הזו כוללת גם שחקנים מבחוץ שלנוכחותם אין ערך חיובי לתנועות מהפכניות אמיתיות, בין אם במצרים, בסוריה או בכל מקום אחר.
זמן קצר לאחר שהנשיא הוותיק זין אל עבידין בן עלי הודח במהפכה התוניסאית בינואר 2011, חלקנו הזהירו כי האופוריה הראשונית עלולה בסופו של דבר לפנות מקום לפישוט לא מועיל. לפתע, כל הערבים נראו אותו הדבר, נשמעו אותו הדבר, וציפו כי ישכפלו זה את הפעולה הקולקטיבית של זה.
מגיש חדשות של אל-ג'זירה עשוי לחקור את אורחיו מדוע מדינות ערביות מסוימות קמות בעוד אחרות עדיין ישנות. השאלה מדוע אלג'יריה לא התקוממה העסיקה אמצעי תקשורת בינלאומיים רבים. "אין אביב ערבי לאלג'יראים הולכים לקלפיות", הייתה הכותרת של תוכנית הרדיו הציבורי הלאומי של ארה"ב (NPR) מאת אנדריאה קרוסן ב-10 במאי. הבחירות האחרונות באלג'יר הוצבו בעיקר לצד מציאות הרבה יותר רחוקה וספורדית במדינות אחרות , ולא בהקשר של המצב הייחודי והדחוף של אלג'יריה עצמה.
מדוע צריך לדון באלג'יריה בהקשר של תימן? איזה סוג של מסקנות אנחנו מחפשים בדיוק? האם יש ערבים שהם אמיצים, בעוד שאחרים פחדנים? האם אנשים מתקוממים בשלט רחוק בהוראת מגיש חדשות סקרן?
אלג'יריה ידועה כמדינה של מיליון קדושים על הקורבנות המדהימים שלה במסע השחרור בין השנים 1954-62. הושג איזשהו הסכמה על כך שהאלג'יראים עדיין בטראומה ממלחמת האזרחים בת העשור שהחלה ב-1992. טבח האלפים נתמך בגלוי על ידי מעצמות המערב, שחששו מהופעתה של מדינה אסלאמית קרובה לחופיהן.
בעוד הפלסטינים ספגו טראומה קשה ב-64 השנים שלאחר גירושם מפלסטין, הם נותרו בזרימה מהפכנית מתמדת. גם את הטראומה הנוכחית שמיליוני סורים חווים כתוצאה מהאלימות לא ניתן לבטא במספרים בלבד. עם זאת, האלימות עלולה להסלים למלחמת אזרחים הרסנית כמו זו של לבנון, אם לא יגובש פתרון מדיני בחסות צד שלישי, מהימן.
קל ליפול קורבן לחוכמה הקונבנציונלית, להפיץ תיאוריות מוזרות על ערבים ומשטרם. הבעיה היא שכל יום מוביל לאירועים חדשים שלא יכולים להשתלב בתפיסה פשוטה כמו האביב הערבי. הפואטיות של המונח כמעט לא הועילה כאשר 74 בני אדם מתו ומאות נוספים נפצעו כאשר אוהדי 2 מועדוני כדורגל מצריים התעמתו בפורט סעיד ב-1 בפברואר. נראה היה שהחדשות המטרידות לא עולות בקנה אחד עם עצרות כיכר תחריר שנה קודם לכן. חלק מהתקשורת דחה את ההרג כמבלבל או סתם מצער. זה פשוט לא התאים לתפיסה הכמעט כתובה שרצינו לקבל לגבי המהפכה המושלמת של מצרים. אבל המצרים הבינו היטב את שורשי האלימות והסבירו אותה בהקשר מקומי. העובדה היא שהאלימות מדי פעם בעקבות הדחת הנשיא חוסני מובארק הייתה מצרית ייחודית ורציונלית לחלוטין בתוך התנועות שניסו לנצל את המהפכה.
אם הדברים יתנהלו לפי התוכנית, מצרים עשויה לקבל את הנשיא הראשון שנבחר באופן דמוקרטי ביולי. בעוד שחלקם יחגגו את עלייתה הרשמית של מצרים החדשה, אחרים יבבלו על פטירת המהפכה ועל הישגיה הצפויים. אבל לא יכולה להיות מהפכה מושלמת עם תוצאות חיוביות המוסכמות פה אחד על ידי כל מגזרי החברה. זה לא אומר שהמהפכה המצרית נכשלה. היא הצליחה למשוך משתתפים חדשים רבים בחיים הפוליטיים של המדינה, אשר נשלטה במשך זמן כה רב על ידי ממשלה אוטוריטרית. כיכר תחריר שינתה את כללי המשחק - חלקית לעת עתה, אבל אולי באופן בסיסי בעתיד.
ז'אן פול סארטר האמין שהחברה צריכה למצב את עצמה במצב קבוע של מהפכה כדי שהחופש ישתרש ויפרח. תמיכתו במרד הנוער הצרפתי ב-1968 הייתה עדות לאמונתו החזקה בחופש כמסע קולקטיבי. "מה שחשוב הוא שהפעולה התרחשה, כשכולם האמינו שזה בלתי מתקבל על הדעת. אם זה התרחש הפעם, זה יכול לקרות שוב", כתב ב-1968.
"אין זה נדיר... שהמהפכה על ידי ההמונים פונה על עצמה ומתחילה להיזון מעצמה כדי להגן על עצמה מפני מהפכה נגדית או מחלוקת פנימית", כתב איימן אל-עמיר בכתב העת של מצרים. שבועון אל אהרם. עוד טען כי "האביב הערבי השתולל, טרף את ידידיו ואוייביו כאחד, לא כל כך בגלל הפחד מהמהפכה הנגדית, אלא בגלל שפלג אחד רוצה לנווט את האומה לכיוון שלו. כתוצאה מכך, סביבה של כאוס מוסתת בכוונה ושינוי מהפכני מופרע או מכוון לא נכון".
יש בזה הרבה אמת, אבל גם אל עמיר נופל לבור ההכללה. סוריה היא לא מצרים וטוניסאי אולי לא חושב שהמהפכה של ארצה "טורפת את ידידיה ואויביה". האביב הערבי רק מבלבל ומוזר כשאנחנו מתעקשים לקרוא לו אביב ערבי. זה הרבה יותר קוגנטי כשהוא מובן בהקשרים המקומיים שלו. מצרים סוערת פשוט בגלל שהיא עוברת תהליך שמארגן מחדש חברה שנעשתה כדי לתת מענה לגחמות של מעמד קטן ומושחת של שליטים. סוריה ממוקמת בצומת גיאופוליטי קשה הרבה יותר, שבו מדינות ברחבי האזור "משקיעות" כולן באלימות כדי להבטיח שהתוצאה תואמת את האינטרסים שלהן. הרלוונטיות של העם הסורי למאבק שם נותרה חזקה, אך בניגוד למצרים, הם אינם המפלגה הדומיננטית יותר.
מצרים זה לא סוריה ותימן זה לא בחריין. עם זאת, בעוד שעלינו להיזהר משיח מוכלל וצמצום, אין הדבר מעיד על צורך להתנער מהזדהות קולקטיבית עם מאבקים של אנשים אחרים. להיפך, הבנה אמיתית יותר של המתרחש כעת במדינות ערביות שונות, וגם לא ערביות, היא דרך נוחה יותר להציע סולידריות. "אנחנו נחירות למען החופש, ובנסיבות מסוימות ובאמצעותן. ובכך שאנו רוצים לחופש, אנו מגלים שהיא תלויה לחלוטין בחופש של אחרים ושחירותם של אחרים תלויה בעצמנו", טען סארטר. מתוך הערך הזה כנקודת מוצא אפשר לדבר על תימן, סוריה, מצרים, וכן, יוון באותו משפט. כל פרשנות אחרת חסרה במקרה הטוב, חשוד במקרה הרע.
Z
Ramzy Baroud (www.ramzybaroud.net) הוא בעל טור בסינדיקציה בינלאומית ועורך של PalestineChronicle.com. הספר האחרון שלו הוא אבא שלי היה לוחם חירות: הסיפור שלא סופר בעזה (הוצאת פלוטו, לונדון).