התיאור של ה"גרדיאן" של מנהיג האופוזיציה של אוסטרליה טוני אבוט כ"ניאנדרטלי" אינו מופרך. מיזוגניה היא מחלה אוסטרלית ומציאות מטומטמת בחיים הפוליטיים. אבל עבור כל כך הרבה פרשנים ברחבי העולם לתאר את המתקפה של ג'וליה גילארד על אבוט כ"נקודת מפנה לנשים אוסטרליות" זה אבסורד. גילארד, מקודמת על ידי פמיניסטיות עם תקרות זכוכית עם עניין מועט בפוליטיקה ובמעשים של הגיבור שלהן, היא התגלמותה של מכונת מפלגת הלייבור האוסטרלית - מכת מספרים. מכונה נטולת עקרונות שבגדה באנשים הפגיעים ביותר באוסטרליה, במיוחד נשים.
זמן קצר לפני ההתבטאות המבורכת של גילארד נגד אבוט, ממשלתה כפתה חקיקה שהוציאה 100 דולר אוסטרלי מההורים החד הוריים העניים ביותר - כמעט כולם נשים. אפילו הוועדה של הלייבור עצמה התייחסה לכך כ"אכזרי". אבל זה כלום לעומת ההתקפות של גילארד על אבוריג'ינים, שנותרו הסוד המלוכלך של אוסטרליה, הסובלים ממחלות הניתנות למניעה כמו טרכומה (עיוורון בילדים), שחוסלה בחלק גדול מהעולם המתפתח, ומלפות שנולדות באנגליה הדיקנסית, כגון מחלת לב ראומטית, אפילו צרעת. ראיתי בתים אבוריג'ינים שבהם נאלצים לגור 30 אנשים, כי הממשלה מסרבת לבנות עבורם דיור ציבורי. צעירים ילידים כלואים בבתי הכלא באוסטרליה בשיעור גבוה פי חמישה מהשיעור השחורים בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד.
גילארד המשיכה בתאבון ב"התערבות החירום" הסמכותנית והמשוגגת משנת 2007 שנועדה לדחוף את האבוריג'ינים האוסטרליים מאדמתם היקרה ולהכניס אותם ל"מרכזי מרכז": גרסה של אפרטהייד. היא והשרה לענייני ילידים שלה, ג'ני מקלין, יישמו את חוסר האנושיות הזו ב- התרסה לחוק הבינלאומי. בנאום בשנה שעברה האשימה גילארד, כמו רוב קודמותיה, את קורבנות העבר וההווה הדורסניים הבלתי פתורים של אוסטרליה. זה עתה ביליתי מספר חודשים באוסטרליה האבוריג'ינית; והדעות שאספתי מתוך ייאוש יוצא דופן. , נשים ילידות רהוטות של גילארד וה"פמיניסטיות" שלה לרוב לא מוכרות או מתעלמות או מודחות במדינה זו. הצפייה בג'ילארד פונה לאומות המאוחדות בחודש שעבר וטוענת שאוסטרליה אימצה את "האידיאלים הגבוהים ביותר" של חוק זכויות האדם היה סאטירי, לומר לפחות. אוסטרליה גינתה שוב ושוב על ידי האו"ם בשל הגזענות שלה.
גילארד עלה לשלטון על ידי מזימות חשאיות עם קבורה של גברים בלבד להדיח את ראש הממשלה הנבחר, קווין ראד. שניים מהקושרים שלה, על פי כבלים דיפלומטיים שפרסמו ויקיליקס, חיפשו השראה בשגרירות ארה"ב, שם נהנתה גילארד מדרוג אישור גבוה במיוחד. זה היה מובן. אפשר לתאר את דעותיה על מלחמה תוקפנית כניאנדרטלי אם הן לא היו ויקטוריאניות; בהתייחסה לשליחת הכוחות הקולוניאליים האוסטרליים לסודן בשנת 1885 כדי לנקום התקוממות עממית נגד הבריטים, היא תיארה את הפארסה העקובת מדם שנשכחה כ"לא רק מבחן של אומץ בזמן מלחמה, אלא מבחן אופי שעזר להגדיר את האומה שלנו וליצור התחושה של מי אנחנו".
תמיד לצד דגלים, היא משתמשת בבלבול כזה כדי להצדיק שליחת עוד צעירים אוסטרלים למות במקומות רחוקים כמו אפגניסטן, בעצם כשכירי חרב אמריקאים - יותר חיילים מתו תחת משמרתה מאשר כל ראש ממשלה אחר. ההבחנה הפמיניסטית האמיתית שלה, באופן מעוות, היא הסרת האפליה המגדרית בתפקידי לחימה בצבא אוסטרליה. בזכותה, נשים משוחררות כעת להרוג אפגנים ואחרים שאינם מאיימים על אוסטרליה. פמיניסטית אחת בסידני הפרשן היה מחוץ לעצמה. "אוסטרליה תוביל שוב את העולם ברפורמה גדולה", כתבה. גילארד, תומכת נלהבת של מדינת ישראל, בשנת 2009 יצאה עם מזבל לישראל שאורגן על ידי בורסת התרבות של ישראל באוסטרליה, במהלכו היא סירבה לגנות את הטבח טרי הדם של ישראל ב-1400 נשים וילדים בעיקר בעזה.
עם תחבולות פוליטיות שמזכירות את ראש הממשלה הארכי-שמרני לשעבר ג'ון הווארד, גילארד ביקש לעקוף את החוק האוסטרלי כדי לשלוח פליטים המגיעים בסירה לגיהנום עני באיים מבודדים באוקיינוס השקט, כמו נאורו. לפי הנציבות העליונה של האו"ם לפליטים, האנשים האלה הם "90 אחוז פליטים אמיתיים". הם כוללים ילדים שכפי שמראים מחקרים ממשלתיים, יוצאים מדעתם במאסר כזה.
לפמיניזם האוסטרלי יש עבר גאה. עם הניו זילנדים, נשים אוסטרליות הובילו את העולם בזכייה בהצבעה והיו בחזית המאבק לשוויון שכר. במהלך הטבח של מלחמת העולם הראשונה, נשים אוסטרליות פתחו בקמפיין מוצלח במיוחד נגד הצבעה לגיוס - המכונה "הצבעת הדם". ביום הקלפי, רוב האוסטרלים עקבו אחר הנשים. זה פמיניזם.