כיצד פועלת שליטה במחשבה בחברות שקוראות לעצמן חופשיות? מדוע עיתונאים מפורסמים כל כך להוטים, כמעט כרפלקס, למזער את אשמתם של מנהיגים פוליטיים כמו בוש ובלייר החולקים את האחריות למתקפה הבלתי מעוררת של עם חסר הגנה, להנחת אדמותיו ולהרג לפחות 100,000 איש, רובם אזרחים, לאחר שביקשו להצדיק את הפשע האפי הזה בשקרים מופגנים? מה מתאר כתב ה-BBC את הפלישה לעיראק כ"צדקה לבלייר"?
מדוע גופי השידור מעולם לא קישרו את המדינה הבריטית או האמריקנית עם טרור? מדוע מתקשרים מיוחסים כל כך, עם גישה בלתי מוגבלת לעובדות, עמדו בתור כדי לתאר בחירות בלתי נצפות, לא מאומתות, לא לגיטימיות, עם מניפולציות ציניות, שנערכו תחת כיבוש אכזרי, כ"דמוקרטית" במטרה בתולית להיות "חופשיות והוגנות"? הם לא קוראים היסטוריה? או שמא ההיסטוריה שהם מכירים, או בוחרים לדעת, נתונה לאמנזיה והשמטה כזו שהיא מייצרת השקפת עולם כפי שנראית רק דרך מראה מוסרית חד-כיוונית? אין הצעה לקונספירציה. מראה חד-כיוונית זו מבטיחה שרוב האנושות נתפסת במונחים של שימושיותה ל"נו", רצויות או ניצול שלה, ראויה או חוסר ראויה: למשל, הרעיון של כורדים "טובים" בעיראק וכורדים "רעים" בעיראק. טורקיה. ההנחה הבלתי מוטעית היא של"לנו" במערב הדומיננטי יש סטנדרטים מוסריים עדיפים על "הם".
אחד הדיקטטורים "שלהם" (לעיתים קרובות לקוח לשעבר שלנו, כמו סדאם חוסיין) הורג אלפי אנשים והוא מוכרז כמפלצת, היטלר שני. כשאחד המנהיגים שלנו עושה את אותו הדבר, רואים בו, במקרה הרע כמו בלייר, במונחים שייקספיריים. מי שהורג אנשים באמצעות מכוניות תופת הם "מחבלים"; אלה שהורגים הרבה יותר אנשים עם פצצות מצרר הם הדיירים האצילים של "ביצה". אמנזיה היסטורית יכולה להתפשט במהירות. רק עשר שנים לאחר מלחמת וייטנאם, עליה דיווחתי, סקר דעת קהל בארצות הברית מצא ששליש מהאמריקאים לא זוכרים באיזה צד תמכה ממשלתם. זה הוכיח את כוחה הערמומי של התעמולה השלטת, שהמלחמה הייתה בעצם סכסוך של וייטנאמים "טובים" נגד וייטנאמים "רעים", שבו האמריקאים הפכו "מעורבים", והביאו את הדמוקרטיה לתושבי דרום וייטנאם מול "קומוניסטית". אִיוּם".
הנחה שקרית ולא ישרה שכזו חלחלה לסיקור התקשורתי, למעט חריגים מכובדים. האמת היא שהמלחמה הארוכה ביותר של המאה ה-20 הייתה מלחמה שניהלה נגד וייטנאם, צפון ודרום, קומוניסטית ולא קומוניסטית, על ידי אמריקה. זו הייתה פלישה ללא התגרות למולדתם ולחייהם, בדיוק כמו הפלישה לעיראק. אמנזיה מבטיחה שאמנם מכירים ללא הרף במקרי המוות המועטים יחסית של הפולשים, אך מותם של עד חמישה מיליון וייטנאמים מועבר לשכחה. מה השורשים של זה? אין ספק, "תרבות פופולרית", במיוחד סרטים הוליוודיים, יכולה להחליט מה וכמה מעט אנחנו זוכרים. חינוך סלקטיבי בגיל רך מבצע את אותה משימה. נשלח אלי מדריך תיקון בשימוש נרחב לתלמידי ההיסטוריה העולמית המודרנית, על וייטנאם והמלחמה הקרה. זה נלמד על ידי ילדים בני 14 עד 16 בבתי ספר בריטיים, העומדים למבחן ה-GCSE הקריטי. זה מודיע להבנתם של תקופה היסטורית מרכזית, שחייבת להשפיע על האופן שבו הם מבינים את החדשות של היום מעיראק וממקומות אחרים. זה מזעזע. הוא אומר כי על פי הסכם ז'נבה מ-1954: "וייטנאם חולקה לצפון קומוניסטי ולדרום דמוקרטי". במשפט אחד, האמת משודרת. ההכרזה הסופית של ועידת ז'נבה חילקה את וייטנאם "זמנית" עד שהתקיימו בחירות לאומיות חופשיות ב-26 ביולי 1956. לא היה ספק רב שהו צ'י מין תנצח ותרכיב את הממשלה הדמוקרטית הראשונה של וייטנאם שנבחרה. אין ספק, לנשיא אייזנהאואר לא היה ספק בכך. "מעולם לא שוחחתי עם אדם הבקיא בענייני הודו", כתב, "שלא הסכים ש...80 אחוז מהאוכלוסייה היו מצביעים להו צ'י מין הקומוניסט כמנהיגם". לא רק שארצות הברית סירבה לאפשר לאו"ם לנהל את הבחירות המוסכמות שנתיים מאוחר יותר, אלא שהמשטר ה"דמוקרטי" בדרום היה המצאה. אחד מהממציאים, פקיד ה-CIA ראלף מקגי'י, מתאר בספרו המופתי Deadly Deceits כיצד יובאה מנדרינה גולה אכזרית, Ngo Dinh Diem, מניו ג'רזי כדי להיות "נשיא" והוקמה ממשלה מזויפת. "ה-CIA", כתב, "נצטווה לקיים את האשליה הזו באמצעות תעמולה [הוצבה בתקשורת]". אורגנו בחירות מזוייפות, שהוגדרו במערב כ"חופשיות והוגנות", כאשר פקידים אמריקאים מפברקים "שיעור הצבעה של 83% למרות טרור וייטקונג". המדריך לא רומז לכל זה, וגם לא ש"הטרוריסטים", שאותם כינו האמריקאים הווייטקונג, היו גם דרום וייטנאמים שהגנו על מולדתם מפני הפלישה האמריקאית והתנגדותם הייתה פופולרית. עבור וייטנאם, קרא את עיראק. הטון של מסכת זו הוא מנקודת המבט של "אנחנו".
זה ממשיך במהירות למתקפה של טט ב-1968, ש"הסתיימה באובדן של אלפי חיים אמריקאים - 14,000 ב-1969 - רובם היו גברים צעירים". אין אזכור למיליוני חייהם של וייטנאמים שאבדו גם הם במתקפה. ואמריקה רק התחילה "מסע הפצצות": אין אזכור לכמות הפצצות הגדולה ביותר שהוטלה בהיסטוריה של הלחימה, לאסטרטגיה צבאית שנועדה בכוונה לאלץ מיליוני אנשים לנטוש את בתיהם, ולכימיקלים המשמשים ב דרך ששינתה באופן עמוק את הסביבה ואת הסדר הגנטי, והותירה ארץ מלאה בשפע של פעם כמעט הרוסה. מדריך תיקון זה משקף את ההטיה והעיוותים המשקפים את הסילבוסים הרשמיים, כגון הסילבוס היוקרתי מאוקספורד ומקיימברידג', המשמש בכל העולם כמודל. סעיף המלחמה הקרה שלה מתייחס ל"התפשטות" הסובייטית ול"התפשטות" הקומוניזם; אין מילה על "התפשטות" של אמריקה הדורסנית. אחת מ"שאלות המפתח" שלה היא: "באיזו יעילות יכלה ארה"ב את התפשטות הקומוניזם?" טוב מול רע עבור מוחות לא חונכים. "פאוו, הרבה בשבילך ללמוד כאן..." אומרים מחברי מדריך הגרסה, "אז תלמד את זה כבר עכשיו." וואי, האימפריה הבריטית לא התרחשה; אין שום דבר על המלחמות הקולוניאליות הנוראיות שהיוו מודל למעצמה היורשת, אמריקה, באינדונזיה, וייטנאם, צ'ילה, אל סלבדור, ניקרגואה, אם למנות רק כמה לאורך שובל הדם הקיסרי של ההיסטוריה המודרנית, שעיראק היא האחרונה שבהן. ועכשיו אירן? פעימת התופים כבר החלה. כמה עוד אנשים חפים מפשע צריכים למות לפני שמסננים את העבר וההווה יתעוררו לאחריותם המוסרית להגן על הזיכרון שלנו ועל חיי בני האדם?