בהאזנה לסנאטור ברני סנדרס "מיני-פיליבסטר" ב-10 בדצמבר, היה קל להשוות את הרגע לעמדתו האחרונה של ג'ימי סטיוארט במעמד של פרנק קאפרה. מר סמית' נוסע לוושינגטון. אבל יש הבדל גדול. עבור גיבור הסרט, תלמיד שנה חדש נאיבי, זה היה ביטוי נואש של תסכול שהוביל לסיומו של ספר סיפורים. עבור ברני, שכיהן בקונגרס כבר 20 שנה, זה היה המשך בעצם אותו נאום שהוא נושא מאז שהופיע לראשונה כמועמד מפלגה שלישית בוורמונט ב-1971. ונאום הסנאט, למרות שהוא עורר הדים בקרב אנשים רבים, עושה זאת. נראה שלא שינה את התוצאה של עסקת המס הממתינה.
"הדעות שלי לגבי מה שאני מאמין שנכון ומה שאני רוצה לראות במדינה הזו השתנו מעט מאוד", אמר לי ברני פעם במהלך ראיון. הם עדיין לא, ואולי זה סוד הצלחתו. הוא אינו עקבי, אם לא עקבי, מצליח לדבוק באותן נקודות דיבור, לא משנה מה האקלים הפוליטי. תמונת פני השטח התפתחה - מרדיקלי צד שלישי שמדבר במהירות במכנסי ג'ינס וסנדלים, נאבק בכעס כדי להישמע, למדינאי בטוח בעצמו שמרביץ את הביקורת שלו בהכרה תכופה של "חבריו" הרפובליקנים. המסר, מעודכן בראיות טריות, הוא עקבי להפליא.
"יש לך שתי מפלגות פוליטיות שנשלטות על ידי אינטרסים כספיים", הוא טוען. "יש לך תקשורת ארגונית. כשאתה מדבר על קונסולידציה, אתה מדבר על נפט וגז, בנקאות, ואולי הכי חשוב, התקשורת - שם יש מעט מאוד קולות של התנגדות לגבי עמדתנו הנוכחית בכלכלה העולמית. זה מגיע אפילו לסוגיה הבסיסית יותר - בריאות הדמוקרטיה האמריקאית. אנשים יודעים מה קורה? ואיך הם יכולים להילחם במה שקורה? אני חושש שהם לא".
הוא גם מבקר את "חבריו" בשמאל. כפי שהוא ניסח זאת בעת שכיהן כחבר הקונגרס היחיד של ורמונט (1990-2006), "אני מודאג מזה זמן רב שכמה פעילים פרוגרסיביים לא קמים ונלחמים ביעילות או שמים לב מספיק לצרכים של אמריקאים רגילים. כרגע, אחד הנושאים שאני נורא מודאג מהם הוא מה שמוצע לביטוח לאומי, שלדעתי יהיה אסון. זה משפיע על אזרחים ותיקים היום. זה משפיע על הדורות הבאים. כמה דיון יש על הנושא הזה בקרב פעילים ואינטלקטואלים, מי צריך להבין אותו? שמעתי מעט מאוד."
לסנדרס היה מושג קלוש כיצד פעל הקונגרס לפני שהגיע. זו הייתה התעוררות גסה, בדומה לימיו הראשונים כראש עיריית ברלינגטון (1981-1989), שהתמודדה עם בית מחוקקים לא סימפטי וביורוקרטיה מושרשת. למרות שהוא בהחלט יודע איך המשחק משוחק עד עכשיו, זה עדיין מציק לו ש"מה שקראנו בספרי הלימוד על איך הצעת חוק הופכת לחוק פשוט לא המקרה".
היבט יוצא דופן אחד בגישתו של ברני בקונגרס היה לנהל קרבות קונגרס עם אנשים שהוא מתעב את עמדתם בנושאים אחרים. למעשה, חלק ניכר מהצלחתו החקיקתית של ברני הגיע דרך גיבוש עסקאות עם הפכים אידיאולוגיים. תיקון לאיסור הוצאות לתמיכה במיזוגים של קבלנים ביטחוניים, למשל, נדחק בסיועו של כריס סמית', מתנגד בולט להפלות. ג'ון קאסיץ', שהשקפותיו על רווחה, שכר מינימום ומדיניות חוץ לא יכולות להיות שונות יותר מזו של ברני, עזר לו להפסיק את ביטוח הסיכון להשקעות זרות. וזו הייתה "קואליציית שמאל-ימין" שהוא עזר ליצור את חקיקת "המסלול המהיר" שירד מהפסים על הסכמים בינלאומיים שדחף ביל קלינטון. ייתכן שעוצמתה של האסטרטגיה הזו הגיעה לשיאה במאי 2010, כאשר מסע הפרסום של ברני להבאת שקיפות לפדרל ריזרב הביא להצבעה 96-0 בסנאט על התיקון שלו לביקורת הפד וביצוע ביקורת של משרד רואי החשבון הכללי של ניגודי עניינים אפשריים. בהלוואות לבנקים לא מוכרים.
קיום שמרנים כבעלי ברית עשוי להישמע מוזר עבור סוציאליסט. ההסבר שלו הוא פרגמטי בצורה לא מתנצלת: התפקיד הוא להעביר חקיקה ולא להשמיע מוסר. "אם אתה פוליטיקאי טוב - ואני משתמש בזה במובן החיובי - אתה מנצל את ההזדמנות לגרום לדברים לקרות", הוא מאמין. וכפי שהוא ניסח זאת במכתבי גיוס כספים, זה אומר לפעמים לא רק ללכת אחרי "האג'נדה הרפובליקנית הריאקציונית אלא המעבר ימינה" של הדמוקרטים.
תפקיד נוסף, אולי קרוב יותר ללבו, הוא פרובוקטור. "אני מכבד אנשים שנמצאים בתהליך הפוליטי", הוא אומר. אבל הוא גם נהנה לשטוף אותם החוצה, מה שמסביר בחלקו את נאום הסנאט הארוך שלו בהתנגדות להמשך הקלות המס לעשירים. מעצבן אותו שרוב האנשים לא מודעים לבעיות שמשפיעות עליהם. "אני חושב שכתוצאה מהתפקיד שאני ואחרים שיחקנו, אולי תהיה יותר שקיפות", הוא טוען. "אבל ברור שהנושא חורג מעבר לזה".
זה מתקרב לליבה של הניתוח של ברני: פוליטיקאים וקבוצות פיננסיות בינלאומיות המגנות על האינטרסים של הבנקים והעשירים על חשבון העניים והאנשים העובדים מאחורי מעטה של סודיות. ממשלות הצטמצמו למעמד של דמויות דמות תחת ניהול קפיטליסטי בינלאומי. שתי המפלגות הפוליטיות מתרוצצות לכסף גדול. וקוצר ראייה תקשורתי שמניע את בורות הציבור. המשימה שלו, הוא אומר, היא להעלות את התודעה ובמידת האפשר לחשוף את האג'נדות האמיתיות של החזקים.
הוא גם הצהיר לעתים קרובות שאנשים צריכים "להמשיך לעבוד על משימה קשה מאוד; כלומר, יצירת צד שלישי באמריקה". עם זאת, למרות עמדה זו, הוא לא עשה הרבה כדי לעזור לפתח עמדה זו בוורמונט מאז שעזב את מפלגת איגוד החירות נגד המלחמה ב-1977. כששאלתי על כך, הוא ענה בקצרה. "אני מאוד עסוק ועובד קשה מאוד", אמר. "אני לא הולך לשחק תפקיד פעיל בבניית צד שלישי."
על פני השטח, זה נראה כמו סתירה. אבל מה שרואים בו מועמד אפשרי לנשיאות ב-2012 צריכים לזכור שברני שמר על מערכת יחסים עד זרועות עם המפלגה הפרוגרסיבית של ורמונט, שניצחונותיו המוקדמים עזרו ליצור. ולמרות שהוא מביע תכופות את התקווה שהבסיס למפלגה שלישית יתרחב, ולפעמים נותן תמיכה סלקטיבית למועמדים, מעורבות מתמשכת ופעילה בבניית המפלגה תגרום להפחתת הדטנציה שלו עם הדמוקרטים.
אז הנאום נשאר אותו דבר, אבל ברני סנדרס כבר מזמן עשה שלום בפרגמטיות. הוא לא מתבייש לשחק כדי לנצח. נאלץ לבחור בין להיות "מוסרי" ויעיל, הוא בוחר בהצלחה - כל עוד היא לא מפרה אמונות ארוכות שנים.
מצד שני, "אין הרבה מאוד חברי קונגרס שמחזיקים בדעותיי", הוא טוען. "הנשיא לא מחזיק בדעותיי. התקשורת הארגונית לא מחזיקה בדעותיי. זו המציאות איתה אני צריך להתמודד כל יום". תפקידו, כפי שהגדיר זאת לאורך השנים, הוא להבין את האילוצים ו"לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול עם הכוחות שיש לך. אתה לא עומד סתם בפינת רחוב ונאום".
זו הערה אירונית שלא במתכוון. אחרי הכל, נאום - למעשה, בעצם אותו נאום - הוא ללא ספק אחד הדברים שברני סנדרס עושה הכי טוב. וכשהעיתוי נכון, הוא מוכן לעמוד לבדו בסנאט האמריקאי. פינת הרחוב שלו הפכה ל-C-Span ולפוטנציאל הויראלי של האינטרנט.
גרג גומה עבד עם ברני סנדרס בברלינגטון במהלך שנות ה-1980 וכתב הרפובליקה העממית: ורמונט ומהפכת סנדרס.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו